פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
9092/06
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העורר:
ראובן כהן
נ ג ד
המשיב:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו,
בב"ש 93730/06 מיום 2.11.06, שניתנה על-ידי כבוד השופט ד' רוזן
בשם העורר :
עו"ד
אריה שרעבי
בשם המשיבה :
עו"ד
אבי וסטרמן
החלטה
בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן), בתיק ב"ש 93739/06 מיום 2.11.06, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.
כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 ו- 335(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ועבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.
לפי הנטען בכתב האישום, דקר העורר את המתלונן באמצעות סכין בחזהו ובזרועו. כתוצאה מהדקירה נגרמו למתלונן פצע דקירה בחזה שמאל וחתך שטחי בזרוע שמאל, אשר כתוצאה מהם הוא נזקק להחדרת נקז בין צלעי ולאשפוז במשך חמישה ימים.
בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.
כפי שטענה המשיבה בבקשה, מחומר הראיות עולה, כי העורר דקר את המתלונן ללא כל סיבה, ורק משום שהמתלונן הסתכל עליו בצורה שלא מצאה חן בעיניו. עובדה זו ממחישה, לטענת המשיבה, את מסוכנתו של העורר לבטחון הציבור.
ביום 29.9.06 הורה בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ש' פרידלנדר) על הזמנת תסקיר מבחן בעניינו של העורר.
לאחר קבלת תסקיר המבחן, החליט בית-משפט השלום (כבוד השופטת נ' נאור), ביום 1.11.06, על שחרורו של העורר בתנאים המגבילים הבאים: מעצר בית מלא בבית הוריו בפיקוחם של הוריו, אשר התחייבו לפקח עליו בכל שעות היממה; הפקדת ערבות צד ג', על-ידי כל אחד מהמפקחים, בסך 25,000 ש"ח; ערבות עצמית בסך 7,500 ש"ח; הפקדת מזומן בסך 10,000 ש"ח; וכן פיקוח של שירות המבחן במשך שישה חודשים. בהחלטתו, קבע בית-משפט השלום, כי אין מחלוקת לגבי קיומן של ראיות לכאורה וכן לגבי מסוכנותו של העורר, אך החליט לשחררו לחלופת מעצר מתוך התחשבות בגילו הצעיר, בעברו הנקי ובהמלצת שירות המבחן, לפיה יש בחלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנותו.
על החלטתו של בית-משפט השלום, הגישה המשיבה ערר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' רוזן) קיבל את הערר והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו וזאת מפאת מסוכנותו לציבור המחייבת את מעצרו.
מכאן הערר שבפני.
לטענת בא-כוח העורר, שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי המעשים שביצע העורר מחייבים את מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו ומשהחליט להתערב בהחלטתו של בית-משפט השלום. לטענתו, יש להתחשב בגילו הצעיר של העורר ובכך שאין לו עבר פלילי וכן בהמלצת שירות המבחן ולהורות על שחרורו לחלופת מעצר אשר תאיין את מסוכנותו.
מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר.
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.
כפי שעולה מחומר החקירה, העורר יצא מביתו כאשר ברשותו סכין ודקר אדם אחר, בלא כל סיבה, רק בשל העובדה שהוא "הסתכל עליו לא יפה" (הודעתו של העורר במשטרה מיום 27.9.06). בית-משפט זה חזר לא פעם על חומרתן של עבירות הכוללות שימוש בסכין ועל הצורך להלחם בתופעת הסכינאות (בש"פ 2453/05 מחמוד חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם). על-כן נפסק, כי כאשר ישנן ראיות לכאורה להוכחת עבירות מסוג זה, ישוחרר הנאשם לחלופת מעצר רק כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו למשל בש"פ 5379/06 הנוק מלסה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).
לא השתכנעתי, כי המקרה שבפניי הוא אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מהלכה זו. חוסר השליטה שהפגין העורר והאלימות שנקט בה ללא כל סיבה נראית לעין, מעידים, ללא ספק, על מסוכנותו ועל קיומה של עילת מעצר של מסוכנות לציבור לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. אמנם, יש להתחשב בגילו הצעיר של העורר ובעברו הנקי ולשקול את האפשרות של חלופת מעצר, אך לאור חומרת המעשים שמיוחסים לו, איני בטוח שדי בחלופת מעצר על-מנת לאיין את מסוכנותו (ראו בש"פ 4162/06 אלמו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.
אשר-על-כן הערר נדחה.
ניתנה היום, כ"ב בחשון תשס"ז (13.11.06).
ש
ו פ ט