בש"פ 4162/06 איאיו -אורן אלמו נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ש' אטרש), מיום 17.5.2006, לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו.

כתב האישום שהוגש נגד העורר מגולל את מסכת העובדות הבאה: ביום 8.4.2006, בשעות הלילה, נפגש המתלונן עם חברתו ועם חבר מרעיו ברחבת חנייה בין בתי מגורים בעיר עפולה. סמוך לשעה חצות ניגש העורר לחבורה והחל להטיח בקרבתה צעצוע יוֹ-יוֹ. המתלונן העיר לעורר והפציר בו להיזהר שמא יפגע במי מהיושבים. הוא ביקש ממנו לחדול ממעשיו. או אז, שלף העורר סכין, התנפל על המתלונן, דקר אותו, ופצע אותו בכבד. מיד לאחר מכן נמלט העורר מן המקום. בין השניים לא הייתה כל היכרות מוקדמת.

העורר הואשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ופציעה בנסיבות מחמירות. עם הגשת הכתב האישום ביקשה המשיבה מבית המשפט להורות על מעצרו עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי בחן את חומר הראיות שהונח לפניו והתרשם כי ישנה תשתית מוצקה של ראיות לכאורה לביסוס הרשעתו של העורר. בית המשפט ציין כי העדים לפרשה חוששים מלשתף פעולה עם המשטרה בשל חששם מהמשיב. לפיכך, מסקנתו של בית המשפט הייתה כי "אין בנמצא חלופת מעצר שתאיין מסוכנותו הרבה של המשיב חרף גילו הצעיר ועברו הנקי". כנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני.

טענתו המרכזית של העורר היא כי ראוי היה כי שבית המשפט יבחן את חלופות המעצר שהציע, זאת, בהתאם להוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. "אפילו מצביעות נסיבות המעשה לכאורה על מסוכנות" – כך נטען בהודעת הערר – "הרי שעברו של העורר היה חייב לבוא במניין שיקוליו של כב' בית משפט קמא, שכן ברי כי מדובר באדם ישר דרך וכי אין המדובר בעורר האמון על דרך האלימות". זאת ועוד, העורר סבור כי בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי ל"תמיהות" שמעורר חומר הראיות. "יהא זה מן הדין ומן הצדק להיעתר לערר דנא" – מציינת הודעת הערר.

המשיבה מצידה גורסת כי ישנה תשתית ראייתית מספיקה לקיומה של עילת מעצר. היא מדגישה את העובדה שהעורר הטיל מורא על כל המעורבים בפרשה, עד כדי שהם חוששים לשתף פעולה עם המשטרה. לדידה, לא ניתן לאיין את מסוכנותו הרבה של העורר באמצעות חלופת מעצר.

דין הערר להידחות. חומר הראיות שנסקר בהרחבה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מגלה עילה של ממש לעצור את העורר עד תום משפטו. התמונה הלכאורית שעולה ממנו, מחרידה: חבורת נערים יושבת לתומה בשכונת מגורים. לפתע מגיח אדם, מתעמר בהם באמצעות צעצוע שמשמש אותו כקלע, שולף סכין, ודוקר את אחד הנערים בבטנו. כפסע – כך ציינה המשיבה - הפריד בין המתלונן לבין המוות. למקרים מעין אלה, של פרץ אלימות משולחת רסן נודעת חומרה רבה. נדמה שלא נותרו עוד מילים לגנות אותם. אדם שדקר את חברו כך לפתע, ללא כל סיבה נראית לעין, גם אם עברו נקי מרבב, קמה לו חזקת מסוכנות כבדת משקל. ספק אם יכולה להיות חלופת מעצר שתספק את הצורך להתגונן מפניו. כך באשר לעורר. המורא שהוא מטיל על המעורבים בפרשה מהווה אך תימוכין למסקנה כי הוא מסוכן ביותר, ומקים חשש רב לשיבוש הליכי המשפט.

הערר נדחה.