בש"פ 11129/08 ליאור אנקווה נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא) מיום 29.12.08 בב"ש 5622/08 וב"ש 5624/08, בגדרה נעצר העורר עד תום ההליכים.

ב.

ביום 21.12.08 הוגש כתב אישום כנגד העורר, המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים, פציעה בנסיבות מחמירות, סחיטה בכוח וקשירת קשר לביצוע פשע, עבירות לפי חוק העונשין, תשל"ז-1977; וכן החזקה ושימוש, עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973. כנטען בכתב האישום, הלווה העורר כספים לאחד נוריאל חנניה (להלן נוריאל ), ואיים עליו באורח חוזר ונשנה בנקיטת אלימות, אם לא יפרע את חובו (האישום הראשון); במקרה אחד, כנטען, דקר העורר את נוריאל במברג, שוב בקשר לפרעון החוב (האישום השני). עוד נטען, כי העורר החזיק בחשיש (האישום השלישי), וכי במקרה נוסף קשר עם נוריאל קשר שעניינו מכירת סמים (האישום הרביעי).

ג.

העורר נעצר ביום 14.12.08. ביום 19.12.08 הורה בית משפט השלום בירושלים (מ' 16022/08, השופט ארנברג) על שחרור למעצר בית למשך 5 ימים, בתנאים. ערר המדינה על החלטת השחרור (שעוכב ביצועה) אוחד עם בקשה למעצר עד תום ההליכים, שהוגשה עם כתב האישום לבית המשפט המחוזי.

ד.

בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 29.12.08 צויין, כי ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום לשחרר את העורר לחלופת מעצר התיתר עם הגשת כתב האישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים. נקבע קיומן של ראיות לכאורה לעבירות הנטענות בכתב האישום: באשר לעבירות האיומים, עיקר הראיות נטוע בהקלטה של שיחות בין העורר לנוריאל. עבירת הקשר, כך נקבע, אינה בליבה של כתב האישום, ועל כן לא תועיל הטענה שאין די ראיות לעבירה זו, גם אם תתקבל. נקבע, כי מסוכנותו של העורר נלמדת מן המיוחס לו, ובעיקר עבירת הדקירה במברג. באשר לחלופת מעצר נקבע, כי נוכח חומרתן של עבירות בנשק קר, לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר בחלופת מעצר; עוד הוזכר עברו של העורר, הכולל תיקי אלימות שונים, ותיקים נוספים התלויים ועומדים. נזכר, כי הועלתה טענה לעניין חלופה לטיפול העורר בבנו, אך לא הונחה תשתית לעניין זה.

ה.

לאחר מתן ההחלטה האמורה, טען בא כוח העורר כי העורר ונוריאל הוסעו יחדיו ברכב עצורים, וכי משמע מכאן כי אין נשקפת מן העורר סכנה אפילו לנוריאל. בית המשפט ציין כי הטענה טעונה תגובה מצד הגורמים המתאימים, בטרם יעיין מחדש בהחלטת המעצר, וכי פתוחה הדרך בפני העורר להגיש בקשה לעיון חוזר.

ו.

בערר הנוכחי נטען, כי בית המשפט המחוזי קיבל במשתמע את ערר המדינה על ההחלטה בדבר השחרור בגדרי מעצר הימים לחלופה, בלא לנמק מה פגם מצא בהחלטה זו. כנגד הראיות לכאורה נטען, כי לא נמצאו על גופו של נוריאל סימני דקירה, כי ישנן סתירות בגרסאות העדים באשר למועד בו אירע אירוע הדקירה, וכי נוריאל לא התלונן ואינו עד תביעה בתיק. באשר לעבירת האיומים נטען, כי האזנות הסתר בוצעו לשם חקירת עבירות סמים, ואינן קבילות לעניין עבירות אחרות; כי מ דובר

בגביית חוב קיים, ועל כן בוצעה לכל היותר עבירת "איומים", ללא סחיטה; או לחלופין, כי אין מ דובר באיומים של ממש אלא בסגנון דיבור מקובל בחברה מסוימת. בעניין חלופת המעצר נטען, כי העבירות ממוקדות בנוריאל, וכי אף כלפי נוריאל אין העורר מסוכן, ותעיד על כך ההסעה המשותפת לבית המשפט; ומכל מקום, הואיל ונוריאל עצור (בעבירת סמים), רב יותר הסיכוי שהשניים ייפגשו כל עוד העורר עצור גם הוא. עוד נטען, כי עברו הפלילי של העורר אינו מעיד על מסוכנות; וכי אף "בתיקי דקירה ממש" משוחררים נאשמים לעתים לחלופת מעצר, קל וחומר כאן, כאשר המ דובר "לכל היותר בשריטות שנעשו על ידי מברג". לבסוף נטען, כי העורר אכן מטפל בבנו, וכי הדבר נמסר לבית המשפט בלא התנגדות מטעם הפרקליטות.

ז.

בדיון חזר בא כוח העורר בפרטות על נימוקי הערר, והדגיש כי העורר מעולם לא נכלא מאחורי סוגר ובריח, ויש במעצר בו היה נתון עד כה כדי להוות גורם מרתיע. כן צוין כי מ דובר באב מסור ומטפל עיקרי בבן. נאמר עוד, כי העורר שקל לבקש תסקיר, אך חשב שניתן לשחררו גם בלעדיו. בא כוח המדינה טען באשר לאישום הראשון כי ביסוס לנטען מצוי בשיחות שהוקלטו בין העורר לנוריאל; באשר לאישום השני נטען, כי מצויה הודעה של ידידה של נוריאל אשר היתה עדת ראיה ישירה לדקירות; ושל עד נוסף אשר סייע בידה לטפל במתלונן. אשר לאישום השלישי צוין כי ביסוס לנטען מצוי בהודעת העורר כי החזיק סמים בביתו, ובדו"ח פעולה של שוטרים שערכו חיפוש בבית. צוין כי נמצאו טביעות אצבעות אך אלה לא תועדו, וכאשר חזרו השוטרים אל הזירה, הן כבר לא היו. לשיטת בא כוח המדינה, הזמנת תסקיר עלולה להצביע לכיוון שחרור, ועמדת המדינה היא כי יש מקום למעצר. באשר להסעת העורר והמתלונן בצוותא חדא, נאמר כי הופנתה שאלה לשירות בתי הסוהר.

ח.

עיינתי בחומר החקירה, והאזנתי לשיחות בין המתלונן לעורר. דומני כי אין מנוס מהמסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת עיקר האישומים כנגד העורר. אשר לאישום הראשון: נמצא ביסוס ראייתי לנטען בשיחות בין נוריאל למתלונן (למשל: "היום אני גומר אותך"; "היום אני חותך אותך"). אשר לאישום השני, חברתו של המתלונן

מסרה בהודעתה מיום 14.12.08, כי ראתה את העורר דוקר את המתלונן באמצעות מברג. תימוכין לכך מצויים בעדותו של עד, המציין כי ראה כתמי דם על תחתוניו של המתלונן, וסייע בטיפול בו. אשר לאישום השלישי: בדו"ח פעולה מיום 14.12.08 מתאר השוטר אלפי כי מצא בבית העורר שלוש אצבעות חשיש באורך של שישה סנטימטר כל אחת, ובהודעתו מיום 14/12/08 מציין

העורר כדלקמן: "אין לי קשר לכל העבירות מלבד חשיש שאולי נמצא בביתי". אשר לאישום הרביעי, התרשמותי היא השיחות שהוקלטו יש בהן תשתית ראייתית לכאורית, אם גם לא חדה; אולם גם אם לא כן, הנה יתר האישומים, המעוגנים כאמור בראיות, מתארים עבירות חמורות, אשר כשלעצמן די בהן כדי להקים חזקת מסוכנות - הדקירה והסמים.

אוסיף עוד, כי בחקירת העורר מיום 17.12.08 שמר על זכות השתיקה באשר לעבירות (אמנם טען כי הוא סובל מכאבי שיניים), וסירב להתייחס לראיות עמן עומת.

ט.

נפסק לא פעם כי החומרה שבעבירות הסכין, והמסוכנות הנשקפת משכמותה, לשלום הציבור, מכריעה את הכף (בש"פ 9354/05 חג'אג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.8.05)), והגישה היא כי משקיימות ראיות לכאורה להוכחת מעשה דקירה, לא ניתן יהיה – בדרך כלל – לאיין את המסוכנות באמצעות חלופת מעצר, אלא בנסיבות חריגות. ראו לעניין זה דברי השופט - כתארו אז - מ' חשין:

"נמצא לנו כי תת-תרבות הסכין החלה לפשות במקומותינו בשנים האחרונות, ומספר האירועים בהם משמשת סכין לפתרונם של חילוקי דעות, כביכול, מתרבה והולך. דומה התופעה בעיני לחיידק שצנח אל כדור הארץ ממקומות רחוקים בחלל. בני אדם שעל פני כדור הארץ אין בגופם חיסון טבעי כנגד אותו חיידק, והמגיפה פושה במחנה. מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסיה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל: בהעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים. זה הכלל..." (בש"פ 2181/94 איליה מיכאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 22.4.94); ראו גם: בש"פ 2453/05 חטיב נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 28.3.05; בש"פ 4162/06 אלמו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.5.06)).

י.

העורר - יליד 1980 - עמד ארבע פעמים לפני בתי משפט, תחילה פעמיים ב-1998-1996 בעבירות תקיפה ואחר כך גם שימוש ברכב בלא רשות (בלשון פשוטה - גניבת רכב) ונדון בבית המשפט לנוער לקנס (ללא הרשעה). לימים (2002) נדון פעמיים על עבירות סמים (לרבות - באחת מהן - החזקה שלא לצריכה עצמית), ונדון בין השאר לעונשי מאסר על תנאי ושירות לתועלת הציבור. בית המשפט המחוזי התיחס גם לתיקים תלויים ועומדים, אך משערני שהכוונה לתיקי מב"ד (שאילו היו אלה כתבי אישום היתה התביעה מציגה אותם), ואלה ככלל אין להציגם (בש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

י"א.

נטען כי העורר הוא המטפל העיקרי בבנם המשותף שלו ושל גרושתו. המסמכים שהוצגו הם משנים 2006-2004, ואחד (מטעם אגף הרווחה של עיריית ירושלים) ללא תאריך, ועל כן לא ניתן היה ללמוד מהם על המצב לעת הזאת, דבר שיש לכאורה מקום לבדקו.

י"ב.

כללם של דברים: בהינתן ראיות לכאורה, קמה עילת מעצר. בעבירות דקירה אין בתי המשפט נוטים לחלופה, אך במקרה דנא לא אקבע בשלב זה מסמרות; מכל מקום, אף שמדובר בעבירות חמורות, איני סבור שיש לנעול את הדלת בפני תסקיר מעצר. זאת - כדי שבפני בית המשפט תהא תמונה מלאה. שירות המבחן למבוגרים מתבקש להכין את התסקיר עד סוף חודש זה, ואני מקדים לו תודה; והוא יונח על שולחנו של בית המשפט המחוזי, אשר ידון וישקול כהבנתו. הערר מתקבל איפוא במובן זה שיוזמן תסקיר מעצר. בידי בא כוח העורר לבוא בדברים עם שירות המבחן לעניין הכנת התסקיר. עד להחלטה נוספת יישאר העורר במעצר.