בש"פ 80/11 מדינת ישראל נ. פלוני

1.

נגד המשיב בבש"פ 80/11 (להלן: המשיב ) הוגש כתב אישום, שבו מיוחסת לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. לפי עובדות כתב האישום, ביום 5.2.10 לפנות בוקר, פרץ ויכוח בין מספר אנשים ליד מועדון סנוקר בעיר ערד. א' ה' (להלן: המתלונן ), ניסה להפריד בין הניצים. עקב התערבותו, תקף המשיב את המתלונן ודקר אותו שתי דקירות בבטנו באמצעות סכין שלקח מאחד המעורבים בקטטה. בעקבות הדקירות, נאלץ המתלונן לעבור ניתוח בבטנו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בדיון שנערך ביום 28.4.10, הסכימה באת כוח המשיב כי קיימות ראיות לכאורה לאישום המיוחס לו, ובהסכמת הצדדים, הורה בית המשפט כי שירות המבחן יגיש תסקיר מעצר בעניינו של המשיב. בתסקיר המבחן, נקבע – על רקע ניסיונות העבר לשקם את המשיב – כי המשיב אינו בשל לשילוב בתכנית שיקום. על רקע עברו של המשיב, העריך שירות המבחן כי קיימת רמת סיכון גבוהה להתנהגות עבריינית. שירות המבחן סבר כי חלופת המעצר שהוצעה בביתה של בת זוגו של המשיב, אינה מתאימה, ועל כן נמנע מהמלצה על שחרורו. נוכח האמור בתסקיר, הורה בית המשפט – בהסכמת המשיב – על מעצרו עד תום ההליכים.

3.

בחודש אוקטובר 2010, הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר בעניינו. נטען כי עוצמת הראיות לכאורה פחתה, על רקע היעדרותו מהארץ של המתלונן וכן בשל טענת המשיב להגנה עצמית. עוד טען המשיב, כי יש לבחון בשנית חלופות מעצר, שכן המתלונן עתיד היה לשוב לארץ ולהעיד רק מספר חודשים מאוחר יותר. בית המשפט נעתר לבקשה והורה על הגשת תסקיר משלים בעניינו של המשיב. בגדר התסקיר, קבע שירות המבחן כי קיימת חולשה ממשית בחלופה שהוצעה – בבית הוריו של המשיב – על רקע חוסר מעורבותם בחייו וקשייהם להכיר בבעייתיות שבהתנהגותו. הוער, כי ממילא, שחרור לחלופה זו יכול להיעשות רק בכפוף לאיזוק אלקטרוני והשתלבות המשיב בטיפול התנהגותי. לאחר דחייה נוספת, לשם בחינת שילוב המשיב במרכז נוער, הוגש תסקיר נוסף, שבו הומלץ על שחרור המשיב לחלופת מעצר בבית הוריו, באיזוק אלקטרוני, וכן כי יתאפשר למשיב להשתתף בפעילות מרכז הנוער בהתאם להחלטת אנשי המרכז.

4.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ד' מגד ) דחה את הבקשה לעיון חוזר. ראשית נקבע, כי היעדרותו של המתלונן מהארץ אינה רלוונטית לשאלה הראייתית . בהמשך, ניתח בית המשפט את חומר הראיות, ומצא כי אין בסיס ראייתי לכאורי לטענת המשיב כי ביצע את המיוחס לו לצורך הגנה עצמית. בית המשפט סבר כי מסוכנותו של המשיב, הנלמדת מהעבירה החמורה המיוחסת לו וכן מעברו הפלילי והתמכרותו לסמים ולאלכוהול, אינה ניתן להפגה במסגרת החלופה המוצעת. על החלטה זו עורר המשיב בפניי.

ערר המשיב (בש"פ 142/11)

5.

המשיב עותר לשחרורו לחלופה שנדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי במסגרת הבקשה לעיון חוזר. לדבריו, בית המשפט קמא התעלם בהחלטתו מהקושי הראייתי שנוצר בתיק עקב שהייתו הארוכה של המתלונן בחו"ל, וויתור המדינה על העדתו. המתלונן, כך נטען, הינו היחיד מעדי התביעה שנכח בזירת האירוע, ובהיעדרו, אין בנמצא מי שיוכל להפריך את טענת המשיב להגנה עצמית. גם לגופם של דברים, חולק המשיב על ניתוח הראיות על-ידי בית המשפט קמא בהתייחס לטענת ההגנה העצמית. המשיב, כך נטען, העלה את טענת ההגנה העצמית כבר בחקירתו במשטרה, אך זו לא נרשמה בתמליל החקירה. עוד נטען, כי בית המשפט התעלם משיקולים רלוונטיים נוספים, ובהם תקופת מעצרו הארוכה של המשיב; התרשמות הגורמים הטיפוליים במרכז הנוער מנכונותו של המשיב לקבל טיפול; והיעדר מסוכנות פרטנית כלפי המתלונן, שכן הוא אינו נמצא בארץ.

בקשת המדינה להארכת המעצר (בש"פ 80/11)

5.

ביני לביני, חלפו תשעה חודשים מיום מעצרו של המשיב, והמדינה מבקשת להורות על הארכת מעצרו בתשעים ימים נוספים מיום 16.1.11 או עד למתן פסק-דין בתיק העיקרי, לפי המוקדם. עד כה, התקיימו במשפטו של המשיב ארבע ישיבות הוכחות ומועד נוסף לשמיעת הוכחות בוטל בשל שביתת הפרקליטים. לדבריה, התיק נקבע לסיום פרשת התביעה ולשמיעת כל ראיות ההגנה ליום 22.2.11. המדינה טוענת כי המעשים החמורים המיוחסים למשיב, כמו גם עברו הפלילי, שכולל עונש מאסר שאותו סיים לרצות בסמוך לאירוע נושא כתב האישום, מלמדים על המסוכנות הנשקפת ממנו לשלום הציבור. בנוסף, היא מפנה לתסקירי שירות המבחן שהוגשו והחלטות בית המשפט המחוזי בעניינו.

דיון

כרסום ראייתי

6.

לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהוגש לפניי, ושקלתי את טיעוני הצדדים, לא מצאתי כי חלה תפנית בתמונת הראיות לכאורה בתיק המצדיקה את שחרורו של המשיב. המשיב הודה בפה מלא בחקירתו כי דקר את המתלונן כשהיה שיכור, והוא אינו חולק על כך. לא מצאתי כי יש בחומר הראיות תימוכין, ברמה הלכאורית הנדרשת בשלב דיוני זה, לטענת המשיב בדבר הגנה עצמית. שאלה זו תתברר לעומקה במסגרת ההליך העיקרי ובשלב זה, אין בטענה זו כדי לכרסם בתשתית הראייתית. באת-כוח המשיב סומכת את ידיה אך ורק על אמירה שאמר בחקירתו: "כשאני קיבלתי את המכה בראש, אז גם אני הגנתי על עצמי" (דיסק התיעוד החזותי של חקירתו במשטרה, החל מדקה 58:20) . בזהירות המתחייבת ומבלי לקבוע מסמרות, לא נראה כי מדובר בטענה שסיכוייה גבוהים במיוחד, שכן ספק אם תגובתו של המשיב ל"מכה בראש" הנטענת – דקירת המתלונן בבטנו פעמיים – עונה על דרישת הסבירות הקבועה בסעיף 34טז לחוק העונשין (השוו: בש"פ 3382/97 יגאל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 5.6.97)).

עילת מעצר וחלופת מעצר

9.

המסוכנות העולה מהמעשה המיוחס למשיב הינה ברורה. בית משפט זה חזר וקבע כי בדרך כלל, החומרה שבעבירות הסכין, והמסוכנות הטמונה בהן לשלום הציבור,

תכריע את הכף בשאלת המעצר עד תום ההליכים (בש"פ 11129/08 אלנקווה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.1.09). הגישה היא כי משקיימות ראיות לכאורה להוכחת מעשה דקירה, לא ניתן יהיה לאיין את המסוכנות באמצעות חלופת מעצר, אלא בנסיבות חריגות. לאחר שבחנתי את תסקירי המעצר בעניינו של המשיב, איני סבור כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופה בתנאים מגבילים. התמונה העולה מתסקירי שירות המבחן היא כי המשיב אינו מודע לבעייתיות שבדפוסי ההתנהגות האלימים ובצריכת האלכוהול המוגברת, שסיבכו אותו מלכתחילה באירוע הדקירה. עוד יש לזכור כי אירוע הדקירה התרחש חודשים ספורים לאחר שהמשיב סיים לרצות עונש מאסר. כמו-כן, שיתוף הפעולה של המשיב עם גורמים טיפוליים בעבר היה חלקי בלבד, והמלצת שירות המבחן על החלופה המוצעת היתה מסויגת, בין היתר, בשל חוסר המעורבות של ההורים – המפקחים המוצעים – בחייו של בנם, והיעדר מודעות להיבטים הבעייתיים בהתנהגותו. מכל מקום, כפי שצוין לא אחת, בית המשפט איננו כבול להמלצת שירות המבחן – המשמש כלי עזר בלבד – ובבואו להכריע בשאלת שחרורו של נאשם למעצר, יפעיל בית המשפט שיקול דעת עצמאי (השוו: בש"פ 6628/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.9.10)) . בנסיבות העניין, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי, ודין הערר להידחות.

בקשת המדינה להארכת מעצר

10.

הלכה היא כי בעת בחינת בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, נדרש בית המשפט לאזן בין זכותו של הנאשם, אשר חזקת החפות עומדת לו, לבין אינטרס הציבור בשמירת ביטחונו וניהול הליך פלילי תקין. במסגרת האיזון האמור, נלקחים בחשבון, בין היתר, מידת מסוכנות הנאשם העולה מאופי העבירות המיוחסות לו ומעברו הפלילי; קצב התמשכות ההליך העיקרי והזמן הצפוי להידרש לשם סיומו; וכן הגורם שעליו מוטלת האחריות להתמשכות ההליכים (ראו: בש"פ 83/11

מדינת ישראל נ' בשתאווי (לא פורסם, 19.1.11); בש"פ 2987/10

מדינת ישראל נ'

פלוני (לא פורסם, 10.5.10)). כאמור, המסוכנות הנלמדת ממעשי מהמשיב היא ברורה, זאת גם על רקע המאפיינים האישיותיים שעליהם עמד שירות המבחן בתסקיריו. אמנם, לא ניתן לומר כי קצב הדיונים בהליך העיקרי היה משביע רצון. דיון הוכחות אחד נדחה בשל שביתת הפרקליטים, וכן חל עיכוב בשל אי התייצבות עדי תביעה לדיונים. עם זאת, פרשת התביעה נמצאת בישורת האחרונה, והליך ההוכחות כולו עתיד להסתיים במועד קרוב. בנסיבות אלה, ועל רקע המסוכנות הנגזרת מהמעשים המיוחסים למשיב, איני סבור כי חלוף הזמן מכריע את הכף לטובת שחרורו בעת הנוכחית.

אשר על כן, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל מיום 16.1.11, או עד למתן פסק דין בת"פ 20274-04-10 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם מביניהם.