בש"פ 6628/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

כתב אישום שהוגש נגד העורר לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מייחס לו שורה של מעשי תקיפה ואלימות חמורים אותם ביצע, כך על פי הנטען, באשתו (להלן: המתלוננת) ובשני ילדיו הקטינים. מכתב האישום עולה, כי המתלוננת היתה חשופה במשך תקופה של כעשר שנים לתקיפות חוזרות ונשנות מצד העורר. בנוסף, הוא הכה את בנו באחוריו באמצעות חגורה עד שנגרמו לקטין סימנים אדומים בישבנו ובהזדמנות אחרת הפיל העורר את הקטין על הרצפה, הכה אותו ובעט בו. על פי המיוחס לו, העורר תקף גם את בתו הקטינה. בין היתר נטען, כי נוכח אי-שביעות רצונו ממצבה בלימודים, הוא צרב את ידה באמצעות סיגריה ובהמשך צעק עליה, סטר לה, ודחף אותה אל הקיר עד שנפלה. כמו כן איים העורר על הקטינה כי יכה אותה באמצעות חגורה. במקרה אחר, חשד העורר כי הקטינה משקרת לו ולכן נטל לידיו סכין, חימם אותה באמצעות אש, ואיים באמצעותה על הקטינה כי במידה ותשקר פעם נוספת, הוא יניח את הסכין המלובנת על לשונה. במועד נוסף, שרט העורר את הקטינה בכתפה עד זוב דם באמצעות סכין. במקרה נוסף, החמור ביותר המתואר בכתב האישום, נטען כי נוכח אי-שביעות רצונו של העורר ממצבה של בתו בלימודיה, הוא סטר על פניה, והכה אותה באגרוף. בהמשך, איים עליה באמצעות סכין כי אם תשקר לו, יהרוג אותה. עוד הורה העורר לבתו הקטינה לנשוך את לשונה מאחר וסבר כי שקרה לו, ואז הכה אותה בסנטרה מלמטה כלפי מעלה, והקטינה החלה לדמם מפיה. בהוראת העורר, הלכה הקטינה לשטוף את הדם במקלחת, וכאשר הגיע לשם העורר הכה אותה פעם נוספת. נטען, כי במהלך האירוע המתואר, דחף העורר את הקטינה אל עבר ספה שהיתה במקום, חנק אותה, משך בשערה, צבט בחזה ונשך את אוזניה כדי ש"תשמע יותר טוב". בנוסף נטען, כי במהלך האירוע המתואר, הכה העורר גם את המתלוננת. למחרת אירוע זה, נמלטו העוררת ושני ילדיה לבית אחיה של המתלוננת. העורר ניסה לשוחח טלפונית עם המתלוננת ועם הקטינה ואך התקשר מספר פעמים אל הבית בו שהו. באחת ההזדמנויות, איים העורר על גיסתה של המתלוננת כי יגיע לביתה ו"ישחט" אותה ואת ילדיה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בהחלטתו מיום 29.7.2010

קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' קרת-מאיר ) כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר, וכי קמה בעניינו עילת מעצר. עד ליום 27.8.2010 לא הוגש תסקיר בעניינו של העורר, ועל רקע זה ביקש בא-כוחו של העורר לשחרר את שולחו לחלופת מעצר בבית הוריו, עד שיוגש תסקיר כאמור. בהחלטתו מיום 27.8.2010 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' שבח ) את הבקשה. בהחלטה נקבע, כי לכאורה, היה מקום לשחרר את העורר לחלופה בשים לב לכך שהוא נתון במעצר מיום 26.6.2010 והתסקיר בעניינו טרם הוגש. בצד האמור עמד בית המשפט על כך שיום לפני מועד הדיון נפגש נציג שירות המבחן עם העורר ותסקיר בעניינו אמור להינתן תוך ימים ספורים. עוד עמד בית המשפט על חומרתן של העבירות המיוחסות לעורר. לאחר שאיזן בית שיקולים אלה הגיע בית המשפט למסקנה, כי יש להותיר את העורר במעצר עד לקבלת התסקיר.

3.

התסקיר בעניינו של העורר הוגש ביום 31.8.2010 וצוין בו כי להתרשמות שירות המבחן, עמדתו של העורר היא "קורבנית ומתייסרת"; אולם הוא בשל לשילוב במסגרת טיפולית ממושכת. שירות המבחן התרשם עוד, כי שילובו של העורר במסגרת טיפולית לגברים אלימים יש בה כדי להפחית מרמת הסיכון במצבו ולסייע לו להתמודד עם מצבי לחץ. שירות המבחן הוסיף וציין, כי משיחה עם המתלוננת עלה כי היא העתיקה את מקום מגוריה ומקום מגוריה לאזור מרוחק; כי היא אינה חוששת מן העורר או מכך שהוא יפר את תנאי ההרחקה שייקבעו לו אם ישוחרר לחלופה; וכי היא הביעה רצון כי העורר ישולב בטיפול שיסייע לו בהמשך בשמירה על קשר עם ילדיו. בהמשך צוין, כי הוריו ואחיותיו של העורר הביעו זעזוע מן העבירות המיוחסות לו, הופתעו לגלות כי נעצר; הבינו את חשיבות הטיפול עבורו ומעודדים אותו להשתלב במסגרת טיפולית. שירות המבחן התרשם, כי משפחתו של העורר מהווה גורם מאזן ותומך עבורו, וכי היא תוכל לסייע לו בהליך הטיפולי ובפיקוח. שירות המבחן הוסיף וציין כי נבחנה אפשרות לשלב את העורר ב"בית נועם" – מסגרת טיפולית לגברים אלימים הפועלת בשעות היום אולם "בית נועם" ערוך לקלוט מטופלים חדשים החל מאמצע חודש אוקטובר 2010. נוכח כך המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית הוריו, בפיקוח הוריו ואחיותיו של העורר לסירוגין, במקביל להעמדתו בפיקוח של שירות המבחן, אשר יעקוב אחר התקדמותו בשלבי הקליטה ל"בית נועם". בתסקיר צוין עוד, כי במסגרת הטיפולית של "בית נועם", הפועלת בין השעות 08:00-16:00 משולבים המטופלים בשעות הבוקר במסגרות תעסוקתיות. נוכח כך שהעורר פוטר מעבודתו בשל ההליכים המתנהלים נגדו, המליץ שירות המבחן כי העורר ילווה על ידי אביו בחיפושי עבודה בשעות הבוקר כבר בשלב הנוכחי.

4.

בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' כוחן ) קבע, כי בשלב הביניים, ובטרם נקבע מועד לקליטתו של העורר ב"בית נועם" אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר. זאת, בשים לב, בין היתר, לכך שבתו טרם העידה נגדו ולמסוכנות הנשקפת ממנו. בצד האמור נקבע, כי בבוא העת, ולכשייקבע מועד לקליטתו של העורר ב"בית נועם" תוגש בקשה לבית המשפט, אשר ישקול את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת.

5.

מכאן הערר שלפניי בגדרו נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא שעה להמלצת שירות המבחן בעניינו של העורר. בא-כוחו של העורר הדגיש כי התסקיר שהוגש ביחס לשולחו היה חיובי; וכעולה ממנו, המתלוננת לא הביעה כל פחד מפניו של העורר. בדיון על-פה הוסיף בא כוחו של העורר וטען, כי החלטתו של בית משפט קמא לוקה בכך שמחד גיסא, היא לא שוללת את האפשרות של שחרור העורר לחלופה ב"בית נועם", על אף שמדובר בחלופה "פתוחה"; ומאידך גיסא, היא איננה מאפשרת את שחרורו של העורר לחלופה "פתוחה" אחרת, עד למועד שבו יתפנה מקום ב"בית נועם". באת-כוח המשיבה הדגישה כי המדינה התנגדה מלכתחילה לשחרר את העורר בשל מסוכנותו לחלופת מעצר, וכי מכל מקום אין עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

6.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את הערר. העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות. גלומה בהן אלימות קשה כלפי בני משפחתו הקרובים ביותר, ובכלל זה, כלפי ילדיו הקטינים. מדובר בהתפרצויות אלימות שאירעו, לכאורה, על רק דברים של מה בכך, והביאו, בסופו של דבר, לכך שאשתו המתלוננת וילדיהם הקטינים של העורר נאלצו להימלט מביתם. על פניו נראה, כי אין מדובר בהתפרצות חריגה אלא במסכת מתמשכת של מעשי אלימות, שיש לה תקדים בדמות הרשעה קודמת של העורר בעבירת אלימות כלפי בתו הקטינה, ובעבירות אלימות אחרות. לכך מתווספת העובדה שאת העבירות נושא כתב האישום הנוכחי ביצע העורר שעה שמאסר מותנה בגין הרשעה קודמת בעבירות אלימות נגד בתו – תלוי ועומד נגדו. צירופם של נתונים אלה מעיד, כי מן העורר נשקפת מסוכנות ממשית. אכן, תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר היה חיובי והמליץ על שחרורו לחלופה עוד בטרם תתברר באופן סופי האפשרות לשלבו במסגרת הטיפולית של "בית נועם". על דרך הכלל, נוטה בית המשפט לאמץ את המלצותיו של שירות המבחן. אולם, כפי שצוין לא אחת, בית המשפט איננו כבול להמלצה זו – המהווה כלי עזר בלבד –

ובבואו להכריע בשאלת שחרורו של נאשם למעצר, הוא מפעיל שיקול דעת עצמאי (ראו, למשל, בש"פ 10228/08 עמאראת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.12.2008) פסקה 15 להחלטתו של השופט י' דנציגר ; בש"פ 9189/09 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2009) פסקה 7 להחלטתי). בענייננו, על אף המלצת שירות המבחן, החליט בית המשפט המחוזי שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן באשר לשחרורו של העורר לחלופת ביניים עד לשילוב אפשרי ב"בית נועם". נוכח הנסיבות עליהן עמדתי והצורך במסגרת הולמת שיהיה בה כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר, ובהעדרה של מסגרת כאמור בתקופת הביניים, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטה זו. למותר לציין, כי בשלב זה, ועוד בטרם הוגש תסקיר משלים באשר לאפשרות ומועד קליטתו של העורר ב"בית נועם" אין אני מביע עמדה באשר לשחרורו של העורר לחלופה זו. אפשרות זו תיבחן על-ידי בית המשפט המחוזי במתווה שנקבע על-ידו, בבוא העת.

נוכח כל האמור, הערר נדחה.