בש"פ 7848/10 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' קאפח ) במ"ת 36802-07-10 שניתנה ביום 13.10.2010, במסגרתה הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

העובדות לפי כתב האישום

1.

לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הוגש כתב אישום כנגד העורר, המייחס לו שלושה אישומים: במסגרת האישום הראשון, מואשם העורר בהתעללות בקטין על ידי אחראי (כלפי קטין בן משפחה) לפי סעיף 368ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:

חוק העונשין ), בתקיפה בנסיבות מחמירות (כלפי בן זוג) לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין ובאיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. במסגרת האישום השני מואשם העורר בריבוי עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות (כלפי בן זוג) לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין. במסגרת האישום השלישי מואשם העורר בשתי עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות (כלפי קטין על ידי אחראי) לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין.

2.

מכתב האישום עולה כי העורר נשוי למתלוננת ולהם שלושה ילדים קטינים -קטינה ילידת שנת 1996 (להלן: הקטינה ), קטין יליד שנת 1998 (להלן: הקטין ) וקטין נוסף יליד שנת 2006. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום התגוררו העורר, המתלוננת והקטינים בדירה בתל-אביב. לפי האישום הראשון, החל מהיות הקטינה בכיתה א' ועד לתקופה הרלוונטית לכתב האישום נהג העורר להתעלל בה בצורות שונות, בכך שהכה אותה בכל חלקי גופה, לעיתים באמצעות חפצים, על רקע חוסר שביעות רצונו מהתנהגותה, מהשקעתה או מהצלחותיה בלימודים. כן נהג העורר נהג לצעוק עליה, לקלל אותה ולאיים עליה על רקע דומה, ובדרך כלל לאחר חלוף זעמו התנצל בפני הקטינה (להלן: ההתעללות ).

לפי האישום הראשון, ביום 24.6.2010, בהיותם בדירה, לאחר שהתברר לעורר כי הקטינה שיקרה לו כאשר טענה כי הכינה את שיעוריה, הוא החל להכותה בכך שסטר על פניה מספר פעמים, הכה אותה בראשה במכת אגרוף והיא נפלה לעבר הרצפה. העורר הורה לקטינה לקום ואיים עליה כי אם תשקר בשנית הוא יהרוג אותה. בהמשך הביא העורר סכין שף מהמטבח (להלן: הסכין ), כיוון את הסכין לעבר הקטינה ואיים עליה כי הוא "יודע לחתוך ככה שגם במד"א לא יוכלו להצילה". בהמשך, הורה העורר לקטינה לנשוך את לשונה מאחר ששיקרה, ומשעשתה כן הכה אותה באגרופו בסנטרה והקטינה החלה לדמם מפיה. בהוראת העורר הלכה הקטינה לשטוף את פניה במקלחת, וכשהגיע לשם העורר סטר על פניה, על ראשה ובעט בה. כמו כן, במהלך האירוע דחף העורר את הקטינה לעבר הספה, חנק אותה בצווארה, משך בשערה, צבט בחזה ונשך באוזניה. במהלך האירוע נכנסו העורר והמתלוננת לחדר השינה, ומשהבחינה המתלוננת כי בכוונת העורר להכותה, הסירה את משקפיה והעורר הכה אותה מכת אגרוף בצידי פניה. לפי כתב האישום, העורר התנצל בפני הקטינה ואמר לה כי בעתיד תודה לו. למחרת בבוקר עזבו המתלוננת והקטינים את הדירה ונמלטו לבית אחיה בצפון הארץ. מכתב האישום עולה כי העורר ניסה פעמים רבות לשוחח בטלפון עם המתלוננת ועם הקטינה, וכן שוחח בטלפון עם גיסתה של המתלוננת ואיים עליה כי יגיע לביתה וישחט אותה ואת ילדיה.

בנוסף, מהאישום הראשון עולה כי כשבוע לפני האירוע המתואר לעיל תקף העורר את הקטינה והכה אותה על ראשה עקב חוסר שביעות רצונו מהשקעתה בלימודים. כמו כן, מכתב האישום עולה כי במועד שאינו ידוע ביקש העורר לבחון את יכולות הקריאה של הקטינה באנגלית, ומשגמגמה, צרב קלות את ידה באמצעות סיגריה, ובהמשך צעק עליה, סטר לה, דחף אותה לקיר ואיים עליה כי יכה אותה באמצעות חגורה. הקטינה ברחה מהדירה לתחנת המשטרה ירקון שבעיר, אך לא סיפרה על האירוע. העורר והמתלוננת נקראו לתחנת המשטרה לאסוף את הקטינה ובדרכם חזרה לדירה התנצל העורר בפניה ואמר כי לא יחזור על התנהגותו. בנוסף, מכתב האישום עולה כי במועד שאינו ידוע חשד העורר כי הקטינה משקרת לו ועל כן איים באמצעות סכין מלובנת כי אם תשקר ייכווה את לשונה. באירוע אחר שמועדו לא ידוע היסה העורר את הקטינה בארוחת יום שישי באמצעות סכין שהייתה בידו, ונגרמה לה שריטה בכתף שדיממה.

לפי האישום השני, בין השנים 2010-2000 נהג העורר לתקוף את המתלוננת במספר הזדמנויות בכך שסטר על פניה, נגח בראשה, משך אותה וטלטל אותה. בנוסף, בשנת 2006 תקף את המתלוננת, נגח בפניה ומשקפיה פגעו במצחה ונרגם לה חתך במצח. לפי האישום השלישי, במהלך שנת 2005 הורה העורר לקטין לכבות את הטלוויזיה בחדרו ומשזה לא נענה לו, הכה אותו בישבנו באמצעות חגורה. כמו כן, באחד מימי שישי של חודש יוני בשנת 2010 מששבו העורר והקטין מבית הכנסת, הפיל העורר את הקטין אל עבר הרצפה, הכה בו ובעט בו.

3.

במקביל להגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. המשיבה טענה כי קיימות בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר במיוחס לו. כן נטען כי נגד העורר קמות שלוש עילות מעצר: הראשונה, מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), מאחר ומדובר בעבירות אלימות בבני משפחתו; השנייה, מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשוש כי העורר יסכן את ביטחון הציבור בכלל ואת ביטחון משפחתו בפרט; והשלישית, מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר להניח ששחרורו עלול להביא לשיבוש הליכי משפט ולהשפעה על עדים. כן נטען כי מסוכנות העורר נלמדת מהמיוחס לו בכתב האישום, מכך שלחבותו שלושה רישומים פליליים (אחד ללא הרשעה) בעבירות אלימות ואיומים ובכללם הרשעה בגין תקיפה הקטינה. כמו כן, טענה המשיבה כי לעורר מאסר על תנאי בר הפעלה היה ויורשע בתיק דנן בעבירות אלימות שבוצעו בטרם יום 29.4.2010.

החלטות בית המשפט המחוזי

4.

ביום 29.7.2010 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' קרת-מאיר ) בבקשת המעצר עד תום ההליכים נגד העורר. בית המשפט המחוזי קבע כי לא הייתה מחלוקת שקיימת עילת מעצר של מסוכנות, אם כי בא כוח העורר טען כי מדובר במסוכנות ספציפית ולא מסוכנות בגין התעללות. מנגד, טענה המשיבה כי ההתעללות נוצרה מחומרת המעשים, שאינם רק בגדר אלימות פיסית אלא גם בגדר אלימות נפשית, ונוכח ריבוי המקרים. בית המשפט המחוזי בחן את חקירת הקטינה על ידי חוקרת הילדים, הודעותיה של המתלוננת והודעות העורר, ונוכח כל אלו קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו בכתב האישום. בית המשפט המחוזי קבע כי אינו רואה כל מקום לטענת בא כוח העורר לפיה המתואר בכתב האישום ביחס ליום 24.6.2010 אינו בסיס לעבירות התעללות, וכן קבע כי מתוך העדויות והראיות לכאורה עולה מסכת התעללות רבת שנים כאשר אותו אירוע היווה כפי הנראה אירוע כה חמור, שגרם להצפת האירועים בשנים הקודמות ואף גרם בפועל לבריחת המתלוננת וילדיה לצפון. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי מהמתואר בכתב האישום עולה מסוכנותו של העורר. בית המשפט המחוזי ציין כי המשיבה הסכימה, מבלי להביע דעה בנושא מראש, כי יתבקש תסקיר בעניינו של העורר, ולאור זאת הורה בית המשפט המחוזי כי יוגש תסקיר לצורך בחינת חלופת מעצר.

5.

בימים 12.8.2010 ו-23.8.2010 נקבעו דיונים בעניינו של העורר, אולם מאחר ותסקיר שירות המבחן טרם נערך במועדים אלו נקבע דיון נוסף ליום 27.8.2010. גם במועד זה לא התקבל התסקיר, ובית המשפט המחוזי (השופטת י' שבח ) ציין בהחלטתו כי לכאורה היה אמור להיעתר לבקשה נוכח העיכוב בקבלת התסקיר, אולם קבע כי במקרה זה האיזון בין העובדה כי העורר יוותר במעצר עוד כמה ימים לבין הצורך להבטיח את שלום המתלוננת וילדיה נוטה לכיוון החלטה על המשך מעצרו של העורר עד לקבלת התסקיר.

6.

בהחלטת בית המשפט המחוזי (השופטת ח' כוחן ) מיום 5.9.2010, שנתקבלה לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן, נקבע כי עולה ממנו שהעורר מעוניין להשתלב במסגרת טיפולית וכי יש בשילובו של העורר במסגרת טיפולית לגברים אלימים כדי להפחית ממסוכנותו ולסייע לו להתמודד עם מצבי לחץ שלא בדרכים אלימות. כן צויין כי מהתסקיר עולה כי המתלוננת שוהה בימים אלו עם ילדיה במקלט לנשים מוכות וכי בכוונתה לעבור להתגורר בצפון הארץ. שירות המבחן ציין כי המתלוננת טענה כי אינה חוששת מהעורר והביעה רצון כי ישולב במסגרת טיפולית שתסייע בשמירת הקשר עם ילדיו. כמו כן, שירות המבחן בחן את הוריו ואת שתי אחיותיו של העורר כמפקחים מוצעים וקבע כי הם מהווים גורם מאזן ותומך וכי הם יוכלו ללוותו להליך הטיפולי ולפקח עליו בשעות שאינו נמצא במסגרת הטיפולית. שירות המבחן מצא כי "בית נועם" הינו מסגרת טיפולית מתאימה לעורר, וציין כי הוא ערוך לקליטת מטופלים חדשים החל מאמצע חודש אוקטובר. נוכח הערכתו כי הסיכון שנשקף מהעורר לפגיעה חוזרת בבני משפחתו בטווח הקרוב פחת, המליץ שירות המבחן על שחרורו לחלופת מעצר בבית הוריו וזאת עד לקליטתו ב"בית נועם". לאחר ששמע את טענות הצדדים ובחן את התסקיר קבע בית המשפט המחוזי כי בשלב הביניים, טרם נקבע מועד לקליטת העורר ב"בית נועם", כאשר הקטינה טרם העידה בבית המשפט ונוכח המסוכנות הנובעת מהעורר, אין מקום לשחררו בשלב זה לבית הוריו. בית המשפט המחוזי הורה על קבלת תסקיר משלים שיתייחס לשאלת שחרור העורר ל"בית נועם" וקבע כי בבוא העת, וכשייקבע מועד קליטת העורר במסגרת הטיפולית, תוגש בקשה לבית המשפט והוא ישקול לפי ראות עיניו את שחרור העורר לחלופה המוצעת.

7.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הגיש העורר ערר לבית משפט זה (בש"פ 6628/10). בית משפט זה (השופט ע' פוגלמן ) דחה את הערר בקובעו כי מכתב האישום מצטיירת מסכת מתמשכת של מעשי אלימות מצד העורר, שעה שעומד לחובתו מאסר על תנאי בגין הרשעה קודמת בעבירות אלימות נגד הקטינה, וצירופם של דברים אלו מעיד על מסוכנות ממשית הנובעת ממנו. בית משפט זה ציין כי אמנם המלצת שירות המבחן בעניינו של העורר הייתה חיובית, אולם הינה בגדר המלצה בלבד. כן קבע כי אינו רואה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. בית משפט זה ציין כי טרם הוגש התסקיר המשלים בעניינו של העורר, ועל כן אפשרות שחרורו תיבחן על ידי בית המשפט המחוזי במתווה שנקבע על ידו בבוא העת, וכל זאת מבלי שהביע דעה באשר לשחרורו.

8.

ביום 10.10.2010 אישר בית המשפט המחוזי (השופט צ' קאפח ) לעורר לצאת מבית המעצר לראיון ב"בית נועם" שנקבע ליום 11.10.2010. ביום 13.10.2010 קיים בית המשפט המחוזי דיון נוסף לאחר שהוגש התסקיר המשלים בעניינו של העורר. בית המשפט המחוזי קבע כי שילוב של שני התסקירים מעלה כי שירות המבחן סבור שיש לשלב את העורר במסגרת טיפולית של "בית נועם", שהינה חלופת מעצר חלקית וכי המשיבה מתנגדת לכך בכל תוקף. בית המשפט המחוזי ציין את העובדה כי בחודש אפריל בשנת 2007 נגזר דינו של העורר בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בת"פ 6707/06, במסגרתו הורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות ובאיומים שכוונו לילדיו הקטינים. בית המשפט המחוזי ציין כי במסגרת הליך זה קבע שירות המבחן כי העורר הביע חרטה ובושה על התנהגותו התוקפנית וכן הפיק תועלת מהמסגרות הטיפוליות אליהן פנה, ועל כן ביקש שירות המבחן להימנע מהרשעת העורר. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי כתב אישום נגד העורר "מעורר בעתה" וכי התנהגות העורר המתוארת בו גובלת בסאדיזם. בית המשפט המחוזי ציין כי את המיוחס לו בכתב האישום עשה לכאורה העורר לאחר ששוקם כביכול כפי שצויין. השופט צ' קאפח קבע כי במקרה זה אינו סבור שיש לאמץ את המתווה שנקבע על ידי קודמיו, וזאת נוכח התיאור המצמרר של התנהגות העורר בצירוף עברו האלים ובצירוף "עמדתו הקורבנית המתייסרת" כפי שהתרשם שירות המבחן. בית המשפט המחוזי קבע כי כל אלו מובילים למסקנה חד משמעית כי מוטב ששיקומו של העורר ייעשה מאחורי סורג ובריח. כן ציין בית המשפט המחוזי כי הדעת מתקשה להשלים עם העובדה כי בעוד שהמתלוננת וילדיה כלואים במעון לנשים מוכות יתהלך העורר חופשי, גם אם במסגרת חלופת מעצר. כן קבע בית המשפט המחוזי כי העורר אינו ראוי לאמון וכי הוא מסוכן. נוכח כל האמור לעיל הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

נימוקי הערר

9.

העורר טוען - באמצעות בא כוחו, עו"ד שמואל פלישמן - כי המשיבה סברה באופן ברור ומפורש כי יש חשיבות רבה לקבלת תסקיר המעצר וכי אילו סברה כי במקרה זה אין כלל לשקול חלופת מעצר, הייתה צריכה לומר זאת באופן מפורש ולא להתעקש פעם אחר פעם להמתין לקבלת תסקיר שירות המבחן. לטענת העורר, המדינה למעשה "אחזה בחבל משני קצוותיו", מאחר שאם התסקיר שהתקבל בעניינו היה שלילי והיה שולל כל חלופת מעצר הרי שהמדינה הייתה מבקשת לאמצו, ואילו בעת שתסקיר שירות המבחן המליץ על שחרורו לחלופת מעצר ביקשה המשיבה שלא לקבל את המלצתו.

10.

באשר לתסקיר שהוגש בעניינו טוען העורר כי מדובר בתסקיר מפורט שקבע שהוא בשל בשלב זה להשתלב במסגרת טיפולית ממושכת, אשר תפחית מרמת הסיכון במצבו. כן ציין העורר כי קצינת המבחן שערכה את התסקיר שוחחה עם המתלוננת, שסיפרה לה כי היא רשמה את ילדיהם למסגרות חינוכיות מרוחקות מאזור המרכז, אליו אין בכוונתה לשוב. עוד טוען העורר כי המתלוננת הביעה בפני קצינת המבחן רצון שהוא ישולב בטיפול, שיסייע בהמשך לשמירה על קשר עם הילדים. כן טוען העורר כי שירות המבחן אף המליץ כי עד קליטתו ב"בית נועם" ישוחרר לבית הוריו. העורר טוען כי לו סבר בית המשפט המחוזי כי דינו להיות עצור עד תום ההליכים הרי שלא היה צריך לאפשר לו לצאת לראיון הקבלה ב"בית נועם" ביום 11.10.2010, כאשר לטענתו הוא היה צפוי להתחיל את טיפולו שם ביום 17.10.2010. לטענת העורר, כל השופטים שדנו בעניינו שקדמו לשופט צ' קאפח סברו שיש להמשיך במתווה של קבלת תסקיר משלים, כדי לבחון את אפשרות שילובו ב"בית נועם", וכי הנסיגה ממתווה זה הינה טעות משפטית שיש לבטלה.

11.

העורר מפנה את בית המשפט למקרים אחרים בהם קבע בית משפט זה כי יש להביע שאט נפש מהמעשים המתוארים בכתבי אישום, שייחסו לנאשמים עבירות אלימות והתעללות בבני זוג, ולמרות זאת הורה על שחרורם לחלופת מעצר. כן מציין העורר כי במקרה זה הוצעה חלופת מעצר מתאימה לפיה יטופל ב"בית נועם" בהרצליה ובשעות שלא יהיה בטיפול ישהה בבית הוריו במעצר בית מוחלט, באיזוק אלקטרוני ובשילוב פיקוח מעצר של שירות המבחן, בעוד שהמתלוננת והקטינים שוהים בצפון הארץ במקום שאינו ידוע לו. כן טוען העורר כי המסגרת הטיפולית ב"בית נועם" רואה בהשתלבות המטופל במקום עבודה חלק משמעותי מהתהליך הטיפולי וגיסו מוכן לקבל אותו למקום העבודה ולפקח עליו באופן מלא בשעות העבודה.

12.

כן טוען בא כוח העורר כי ישנם חריגים להלכה לפיה יש להורות על מסגרת טיפולית רק כאשר הנאשם החל בהליך הטיפולי עובר למעצרו, ולטענתו מקרה זה נופל לגדר חריגים אלו. כן מציין בא כוח העורר כי בתסקיר המעצר נקבע כי מרשו הופנה בעבר לשירות המבחן וטופל במרכז אדלר להדרכת הורים, אולם שירות המבחן ציין בתסקיר לא היה מדובר במסגרת טיפולית לעניין האלימות בה הוא נוקט לכאורה. מנגד, בא כוח העורר מדגיש כי המסגרת הטיפולית ב"בית נועם" מיועדת לגברים אלימים והינה מפחיתה את רמת מסוכנותם.

13.

נוכח כל האמור לעיל מבקש העורר כי בית המשפט יורה על שחרורו לחלופת המעצר שהוצעה.

תגובת המשיבה

14.

המשיבה טוענת - באמצעות בא כוחה, עו"ד איתמר גלבפיש - כי לאורך כל ההליך לא שינתה את עמדתה לפיה אין להורות של שחרורו של העורר ממעצר עד תום ההליכים. לטענתה, היא אמנם לא התנגדה לקבלת תסקיר בעניינו של העורר, אולם ציינה מפורשות כי אין בכך כדי להביע את עמדתה או לכבול אותה בטיעוניה.

15.

באשר לטענות העורר לפיהן עקב התנהלות ההליך בעניינו נוצרה הסתמכות כי ישוחרר למסגרת טיפולית ב"בית נועם", טוענת המשיבה כי השופטת ח' כוחן שדנה בעניינו של העורר ביום 5.9.2010 הותירה בהחלטתה לבית המשפט שיידון בעניין להכריע בשאלת השחרור לחלופת מעצר על פי שיקול דעתו, ולאחר שיעיין בתסקיר המשלים. כן מציינת המשיבה שהשופט ע' פוגלמן שדן בבש"פ 6628/10 דחה את הערר שהגיש העורר על החלטתה של השופטת ח' כוחן וקבע שחלופת המעצר שהוצעה בבית הוריו של העורר אינה ראויה. נוכח דברים אלו טוענת המשיבה כי גם אם העורר פיתח ציפייה כלשהי כי ישוחרר היא אינה מחייבת את בית משפט זה, ומכל מקום יש להעניק משקל מועט יחסית לציפיות הסובייקטיביות של העורר.

16.

המשיבה מוסיפה וטוענת כי השאלה המרכזית בערר זה הינה האם יש בחלופה המוצעת כדי לאיין את מסוכנות העורר, ועל שאלה זו יש לטענתה להשיב בשלילה. המשיבה טוענת כי לא בכדי השתמש השופט צ' קאפח במילים קשות לתיאור המיוחס לעורר, אשר מאופיין בדפוס חוזר שבו הוא מכה ומתנצל, מכה את ילדיו ומכה על חטא. כן מציינת המשיבה כי מדובר באדם אלים שהודה באלימותו ואשר הורשע בדין בעברו בביצוען של עבירות אלימות.

17.

באשר לחלופת המעצר טוענת המשיבה כי לא מדובר בחלופת מעצר סגורה, שכן המטופלים ב"בית נועם" לא יכולים לשהות במקום במשך כל שעות היממה, מאחר והם נדרשים להשתלב במסגרות תעסוקתיות במהלך שעות היום. כן טוענת המשיבה כי הורי העורר שהוצעו כמפקחים אינם צעירים והיא סבורה כי יתקשו לפקח על בנם בן ה-50. בנוסף, המשיבה מציינת כי אחיותיו של העורר שאמורות לסייע להוריהן בפיקוח על העורר עובדות במהלך שעות היום ועל כן לא ברור כיצד יוכלו לסייע בכך. כן טוענת המשיבה כי מתסקיר שירות המבחן עולה כי בני משפחתו של העורר לא היו מודעים לחומרת המעשים המיוחסים לו ולסכנה הנשקפת ממנו. כמו כן, טוענת המשיבה כי נוכח העובדה שבית הוריו של העורר מצוי בתל-אביב ו"בית נועם" מצוי בהרצליה לא ברור כיצד יגיע לשם העורר מביתם.

18.

עוד טוענת המשיבה כי התהליך הטיפולי יכול אף להתבצע בין כותלי בית הסוהר, אם יושת על העורר עונש מאסר בפועל, וכי רק במקרים חריגים יש להתחיל בהליכי שיקום בשלב המעצר. לעניין זה טוענת המשיבה כי יש חשיבות לכך שהעורר הודה במיוחס לו ובקיומן של ראיות לכאורה, מאחר ולשיטתה אין סכנה שמדובר באדם שיהיה עצור על לא עוול בכפו. כן מציינת המשיבה כי מועדי הדיונים במשפטו של העורר לפרשת התביעה ולפרשת ההגנה נקבעו לימים 6-7.11.2010 ו-6.12.2010 ועל כן לא צפויה התמשכות הליכים יתר על המידה במקרה זה.

דיון והכרעה

19.

במקרה זה ניצבת בפני בא כוח העורר משוכה גבוהה עד מאוד ועליו לשכנע את בית המשפט כי קיימים שיקולים כבדי משקל שיצדיקו את שחרור העורר לחלופת מעצר. לאחר שעיינתי לעומק בהחלטת בית המשפט המחוזי ובערר ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי ועל כן דין הערר להידחות.

20.

החלטת בית המשפט המחוזי הינה החלטה מנומקת, אשר מעיון בה עולה כי נשקלו במסגרתה כל השיקולים הרלוונטיים להחלטה, וביניהם: המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום; העובדה כי אין מחלוקת שקיימת תשתית ראייתית לכאורית; תסקירי המעצר שהוגשו בעניינו של העורר; עברו הפלילי של העורר; ניסיון טיפולי קודם של העורר אשר לא צלח; והמתווה שנקבע בדיונים קודמים שנערכו בעניינו של העורר. בסופו של יום, לאחר ששקל בית המשפט המחוזי שיקולים אלו, הגיע לכלל מסקנה כי העורר אינו ראוי לאמון וכי מוטב ששיקומו ייערך מאחורי סורג ובריח. אמנם תסקירי המעצר בעניינו של העורר היו חיוביים ונקבע בהם כי הוריו ואחיותיו יוכלו לסייע לו בהליך הטיפולי ולפקח עליו בשעת הצורך, אך הלכה פסוקה היא כי המלצת שירות המבחן הינה בגדר המלצה בלבד, המהווה רק שיקול אחד במכלול השיקולים שעל בית המשפט לבחון, ומכל מקום בית המשפט אינו מחויב לאמצה. כמו כן, בא כוח העורר טוען כי בליבו של העורר התפתחו ציפיות כי ישוחרר ממעצרו נוכח המלצתו החיובית של שירות המבחן. על ההלכה לפיה המלצת שירות המבחן אינה השיקול היחיד שעל בית המשפט לשקול ועל כך שלציפייה הסובייקטיבית של העורר לא צריכה להיות השפעה על החלטת בית המשפט יפים דבריה של השופטת ע' ארבל בבש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2005):

"שירות המבחן הוא הגורם בעל הכלים המקצועיים להעריך בשלב המעצר את מסוכנותו של נאשם ואת התאמתן של החלופות המוצעות כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו, כמו גם לבוא בהמלצה בדבר אמצעי פיקוח נוספים, באם ההמלצה היא על שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר. אכן, מטבעם של דברים שהחלטת בית משפט על שליחת נאשם שהתביעה מבקשת את מעצרו עד תום ההליכים לתסקיר מעצר, מטפחת בליבו תקווה כי לא ישהה במעצר עד תום ההליכים. יחד עם זאת, תקווה זו לא צריך שתהא לה השפעה על החלטת בית המשפט עם קבלת התסקיר ובוודאי שאין היא יוצרת ציפייה שיש בה משום "הבטחה" לנאשם כי גבוהים סיכוייו להשתחרר. התסקיר בא לסייע לבית המשפט במילוי חובתו הסטטוטורית לבחון את מסוכנות הנאשם ואת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו פחותה ואין בהחלטה על תסקיר כדי להצביע על דבר מעבר לכך. ברי, כי על בית המשפט המקבל לידיו תסקיר מעצר בעניינו של נאשם להביא בחשבון את המלצת שירות המבחן. יחד עם זאת, ועם כל ההערכה לתסקירי שירות המבחן ולעבודתו המקצועית והחשובה של השירות, מדובר בהמלצה בלבד ובית המשפט עצמאי בהפעלת שיקול דעתו... (ראו גם: בש"פ 8902/02 נבולסי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 30.10.02) ; בש"פ 5190/04 אסולין נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 8.6.04)). לא למותר לציין גם כי השיקולים המנחים את שירות המבחן בהמלצתו והשיקולים והאינטרסים שעל בית המשפט לשקול לצורך החלטתו לא בהכרח זהים וחופפים הם. סיכומה של נקודה זו, גם אם כטענת הסנגור נוצרה ציפיה אצל העורר בעקבות ההחלטה על קבלת תסקיר ונוכח המלצת שירות המבחן, אין בהמלצה כדי לחייב את בית המשפט" (פסקה 6 להחלטה).

מכאן, שגם אם העורר פיתח תיקווה או ציפייה כי ישוחרר ממעצר, הרי שאין על בית המשפט לייחס לה משקל משמעותי, אם בכלל, במסגרת החלטתו. כמו כן, אין לקבל את טענת העורר לפיה היה על המשיבה להתנגד לקבלת תסקיר מעצר אם סברה כי מכל מקום אין לשקול את שחרורו. זאת, מאחר שהובהר שהמשיבה ציינה מפורשות כי אין באי התנגדותה לקבלת תסקיר משום הבעת עמדה באשר לשאלת שחרורו של העורר ממעצר.

זאת ועוד, העורר טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 13.10.2010 הינה החלטה משפטית שיש לבטלה שכן היא סטתה לטענתו בצורה חדה מן המתווה שגובש בדיונים קודמים שנערכו בעניינו. אין מקום לקבל טענה זו. לבית המשפט שיקול דעת עצמאי לאורך כל הדרך ובסופו של יום ההכרעה תמיד נותרת בידיו. כפי שמציינת המשיבה לא בכדי קבעה השופטת ח' כוחן כי ההכרעה בשאלת שחרור העורר לחלופת מעצר נותרת בידי בית המשפט שידון בה לפי שיקול דעתו העצמאי, וכך גם השופט ע' פוגלמן שדן בבש"פ 6628/10 לא כבל את ידי בית המשפט שידון בשאלה זו. במקרה זה ביום 10.10.2010 אישר השופט צ' קאפח את יציאתו של העורר לראיון ב"בית נועם" וכן הורה לשירות המבחן להגיש תסקיר משלים בעניינו של העורר, תוך כדי שציין כי שירות המבחן נדרש להתייחס להשגותיה של המשיבה באשר לצורך בחלופה יעילה לשעות בהן לא ישהה העורר ב"בית נועם". ביום 13.10.2010 הורה השופט קאפח על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. סבורני כי אין בהשתלשלות עניינים זו כדי לקבוע שבית המשפט המחוזי שינה את עמדתו בנושא בתוך מספר ימים. זאת, מאחר שלא נראה כי השופט קאפח גיבש

מתווה לפיו ישוחרר העורר לחלופת מעצר, אלא רק בחן אפשרות זו, ומעידה על כך הוראתו המפורשת של לשירות המבחן כי עליו להתייחס בתסקיר המשלים להשגותיה של המשיבה ביחס לחלופת המעצר. לעניין זה יצויין כי לאורך כל הדרך התנגדה המשיבה לשחרורו של העורר לחלופת המעצר ב"בית נועם". המסקנה המתבקשת הינה כי בית המשפט המחוזי שקל כאמור את כל השיקולים הרלוונטיים לשם קבלת ההחלטה והגיע לכלל מסקנה לפיה אין מקום לשחרר את העורר לחלופת המעצר שהוצעה. סבורני כי החלטה זו הינה החלטה סבירה בנסיבות העניין ואין מקום להתערב בה.

21.

באשר לחלופת המעצר, אינני סבור כי יש בחלופה המוצעת כדי לאיין את מסוכנות העורר. זאת, משום שהחלופה המוצעת ב"בית נועם" אינה חלופה סגורה. זוהי חלופה הדורשת את יציאתם של המטופלים לעבודה במשך שעות היום. כמו כן, יש לייחס משקל לכך שהוריו ואחיותיו של העורר לא היו מודעים לחומרת המעשים המיוחסים לו, למרות שהורשע בעבר בגין תקיפת ילדיו. המסוכנות הנובעת מן העורר כלפי שלום הציבור בכלל וכלפי שלום המתלוננת וילדיו בפרט ברורה מהטעמים הבאים: המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ב)(5) לחוק המעצרים. ביחס לחזקה זו נקבע כי אין בקביעה כי העורר מסוכן לאדם ספציפי בלבד כדי לסתור חזקה זו [ראו: בש"פ 8171/06 גאורגי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.10.2006) בפסקה 5 (להלן: עניין גאורגי )]; עברו הפלילי של העורר שכולל הרשעות קודמות בעבירות אלימות כלפי ילדיו, בגינן הושת עליו עונש מאסר על תנאי בר הפעלה; והעובדה כי בשנת 1993 הועמד העורר לדין בגין עבירת אלימות נוספת בה גרם לקטין לחבלה, אולם בית המשפט קיבל את המלצת שירות המבחן בעניינו ונמנע מלהרשיעו. מכל זאת עולה כי פעם אחר פעם חזר העורר לסורו, ולא נרתע לתקוף לכאורה את המתלוננת ואת ילדיו גם לאחר שהושת עליו מאסר על תנאי. בפסיקה נקבע כי האלימות הגואה בכלל ונגד נשים וילדים בפרט מחייבת מדיניות שיפוטית לפיה מי שמואשם בהתעללות או באלימות כלפי בני משפחתו ייעצר עד תום ההליכים נגדו, אלא אם יתקיימו נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן [ראו: בש"פ 5273/99 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.8.1999); בש"פ 1315/04 נמיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.2.2004)]. ברוח דברים אלו נפסק כי "נאמר לא אחת בנוגע לעבירות אלימות במשפחה כי הן מאופיינות בהתפרצויות זעם בלתי נשלטות ולפיכך חלופת מעצר בדרך-כלל לא תצליח לאיין את המסוכנות הנשקפת מהחשודים בעבירות אלו" [ראו: בש"פ 7626/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.9.2006) בפסקה 9 ]. כמו כן, נקבע כי לא בכל מקרה של עבירות של אלימות במשפחה די קיומו של ריחוק גיאוגרפי בין מיקומה של חלופת המעצר שמוצעת לבין מיקום המתלוננים כדי לאיין את המסוכנות שנובעת מהנאשמים [ראו: בש"פ 5773/03 מדינת ישראל נ' אזולאי (לא פורסם, 3.7.2003) בפסקה 11]. נוכח כל זאת סבורני כי אין מנוס מלקבוע כי אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי לאיין את מסוכנותו הברורה של העורר.

22.

זאת ועוד, העורר לא הציג טעמים כבדי משקל שיצביעו מדוע עליו להתחיל בהליך הטיפולי בעת מעצרו ולא לאחר מתן גזר הדין בעת ריצוי העונש, ובפרט בהתחשב בכך שמשפטו של העורר לא צפוי להימשך זמן ארוך יתר על המידה.

23.

כמו כן, העורר מפנה את בית המשפט למקרים אחרים בהם יוחסו לנאשמים עבירות אלימות והתעללות בבני זוג ולמרות זאת הורה בית משפט זה על שחרורם לחלופת מעצר. לעניין זה יש להבהיר כי אין מקרה אחד דומה למשנהו וכי יש לבחון כל מקרה לגופו לאור נסיבותיו [ראו: בש"פ 10550/09 מדינת ישראל נ' מוחרב (לא פורסם, 15.11.2005) בפסקה 5].

24.

נוכח כל האמור לעיל, דין הערר להידחות.