בש"פ 494/13 דוד גטהון נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ש' אטרש ) אשר הורה על מעצר המשיבים עד לתום הליכים נגדם.

1.

נגד העוררים – אחים – ושניים אחרים (ובהם אח נוסף של העוררים) הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום המייחס להם עבירות רצח, פציעה בנסיבות מחמירות, חבלה במזיד לרכב, החזקת סכין שלא כדין ואיומים. על-פי כתב האישום המתוקן, בחודש אוגוסט 2012 דקרו העוררים למוות את יוסי אטיה (להלן: המנוח ) , לאחר שהסתכסכו עם משפחתו בשל תקיפת אחיהם של העוררים על-ידי המנוח ואחרים. מכתב האישום עולה כי על רקע תקיפת האח, בערה בעוררים חמתם, והם החליטו לנקום במי שהיה מעורב בתקיפתו. קודם להגעתם לבית המנוח הצטיידו העוררים בקרשים, בסכינים ובמוט ברזל, ובידי העורר 1 אף היה סכין מטבח לחיתוך בשר בעל להב של כ- 20 ס"מ . העוררים הגיעו לבית המנוח, שבו שהתה רק זוגתו ובתהּ. זמן לא רב לאחר מכן, הגיע המנוח ברכבו, ומשראה כי העוררים נמצאים במקום, שב אליו בחלוף מספר דקות כשעמו ברכב שני בניו. העוררים התקדמו לעבר הרכב, ובתגובה – ריסס אחד מבניו של המנוח את מי שעמד בקרבת הרכב באמצעות גז מדמיע. בשלב זה יצאו המנוח ובניו מהרכב, כשהמנוח ואחד מילדיו אוחזים סכינים. העוררים התנפלו על המנוח ובני משפחתו, ודקרו את המנוח מספר דקירות עמוקות בבית החזה. כתוצאה מאירוע זה נפטר המנוח, ובנו נפצע ונזקק לאשפוז בבית חולים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של העוררים עד לתום ההליכים נגדם. ביום 29.11.2012 קבע בית המשפט קמא (כב' השופט ש' אטרש ) כי קיימת בעניינם של העוררים תשתית ראייתית לכאורית וכן עילת מעצר סטאטוטורית. חרף אופיים האלים של המעשים המיוחסים לעוררים, אשר מלמדים על מסוכנותם, ציין בית המשפט קמא כי לא ניתן לשלול כליל את האפשרות כי ניתן להפחית מסוכנות זו באמצעות חלופת מעצר מתאימה. על כן נקבע בעניינם דיון בשאלת חלופת המעצר. טרם הדיון הוגשו לעיון בית המשפט קמא תסקירי שירות המבחן, אשר בהם הומלץ לשחרר את העורר 1 לחלופת מעצר, ולהימנע משחרורו לחלופה של העורר 2. בדיון שנערך לפני בית המשפט קמא ביום 20.12.2012, טען בא כוחם של העוררים כי יש לשחררם לחלופת מעצר. באשר לעורר 1 נטען כי הוצעו לגביו מספר ערבים אשר יכולים להוות חלופת מעצר ראויה, וכי אף תסקיר שירות ממליץ לשחררו לחלופה המוצעת. באשר לעורר 2 נטען כי התסקיר שהוגש בעניינו אמנם פסל את הערבים המוצעים, אך תחתם הוצעו ערבים אחרים, שיכולים להוות חלופת מעצר הולמת.

3.

ביום 27.12.2012 הורה בית המשפט קמא לעצור את העורר 2 עד לתום ההליכים נגדו, בקובעו כי בשל המסוכנות הצפויה ממנו, ובהינתן מאפייני אישיותו והפער המשמעותי בין תפקודו עובר למעצר לבין ההאשמות המיוחסות לו – אין לשחררו לחלופת מעצר. בצד האמור קבע בית המשפט קמא כי הכף נוטה לשחרורו של העורר 1 לחלופה המוצעת, בכפוף לחקירת המפקחות המוצעות. ביום 30.12.2012 התקיים דיון נוסף בעניינו של העורר 1 ובו נחקרו המפקחות המוצעות. בתום הדיון החליט בית המשפט קמא כי אין מקום לשחרר את העורר 1 לחלופת המעצר, שכן התרשם כי אין ביכולתן של המפקחות להציב לו גבולות ברורים ולפקח עליו פיקוח אפקטיבי. לפיכך, ובהיעדר חלופת מעצר ראויה, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר 1 עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

4.

מכאן הערר שלפניי. העורר 1 טוען כי חלופת המעצר אשר הוצעה בבית המשפט קמא היא חלופת מעצר ראויה, וכי כך התרשם גם שירות המבחן. לדברי העורר 1, חלופת המעצר כוללת שלוש ערבות וכן פיקוח אלקטרוני, ועל כן די בה כדי להשיג את תכלית המעצר. עוד מוסיף העורר 1 כי מסקנת בית המשפט קמא בדבר אי-יכולתן של הערבות המוצעות להציב לו גבולות אינה מבוססת. העורר 2 טוען כי בית המשפט קמא לא התייחס בהחלטתו לחלופת המעצר הנוספת שהציג. כן מלין העורר 2 על כך שבית המשפט ביסס את החלטתו על המלצת שירות המבחן, בגדרה הובעה התנגדות לשחרורו לחלופת מעצר עקב אי-נטילת אחריות מצידו. לשיטת העורר 2, שיקול זה אינו ראוי, ויש בו כדי לפגוע בחזקת החפות שלה הוא זכאי.

5.

בדיון שהתקיים לפניי, סמך בא-כוח המשיבה את ידיו על החלטת בית המשפט קמא. לדבריו, העבירות המיוחסות לעוררים ונסיבות ביצוען מלמדות על מסוכנות מופלגת באופן שחלופת מעצר לא תוכל לנטרל. בא כוח המשיבה הוסיף בהתייחס לקביעות בית המשפט המחוזי כי באשר לעורר 2 אין מקום לבחינתה של חלופה נוספת, וכי באשר לעורר 1 – יש לתת משקל משמעותי להתרשמותו של בית המשפט המחוזי מהערבים שבאו לפניו.

6.

לאחר עיון בערר ובצרופותיו, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות. המעשים המיוחסים לעוררים ונסיבות ביצועם מעידים על מסוכנות גבוהה הנשקפת מהם, והם אף מקימים חזקת מסוכנות סטאטוטורית (סעיף 21(א)(1)(ג)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996). עם זאת, אין משמעות הדבר כי לא ניתן לבחון אפשרות לשחררם לחלופת מעצר, שהרי בטרם מורה בית המשפט על מעצר נאשם עד לתום ההליכים נגדו, עליו לבחון האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה שפגיעתה בחירותו תהא פחותה. כך יש לעשות אף כאשר עסקינן בעבירות חמורות ביותר, כגון זו הנידונה במקרה שלפנינו – וכך אכן עשה בית המשפט קמא.

7.

אשר לעורר 1 – עיון בהחלטות בית המשפט קמא מעלה כי בית המשפט היה נכון לשקול את שחרורו לחלופת מעצר, אך זאת בכפוף לחקירתן של המפקחות המוצעות. המפקחות המוצעות נחקרו ארוכות, והתרשמות בית המשפט המחוזי מהן לא היתה לחיוב. כך, למשל, נמצא חוסר התאמה בין דבריה של הערבה העיקרית בבית המשפט לבין דברים שמסרה לקצינת המבחן; נמצא כי הערבה העיקרית ושתי הערבות הנוספות מגוננות באופן גורף על העורר; כי השלוש אינן מודעות מספיק לאשמה המיוחסת לו ולמסוכנות הנשקפת ממנו בגין כך; כי אין ביכולתן להציב לו גבולות ברורים; וכי אין באפשרותן לפקח עליו פיקוח אפקטיבי. אף ש תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר 1 תמך בשחרורו לחלופת המעצר המוצעת , קבע בית המשפט המחוזי כי אין לעשות כן. ואכן, יש לזכור כי המלצת שירות המבחן הינה המלצה בלבד, ובית המשפט אינו מחויב לאמצה (בש"פ 7848/10 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 20 (2.11.2010)). בנסיבות אלה, לא מצאתי להתערב בהחלטה לעצור את העורר 1 עד תום ההליכים המבוססת – בין היתר – על התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מהמפקחות המוצעות.

8.

אשר לעורר 2 – תסקיר המבחן בעניינו העלה כי חלופת המעצר שהוצעה איננה מתאימה, שכן הערבים המוצעים אינם מסוגלים להתמודד עם הסיכון הפוטנציאלי הטמון בהתנהגותו, נוכח חוסר מודעותם לבעייתיות הטמונה בנסיבות מעצרו. כאשר מדובר בהמלצות

שליליות שנקבעו בתסקיר, אף שהתסקיר הוא כלי עזר לבית המשפט בלבד – הרי שבמצב כזה נדרשים טעמים נכבדים על-מנת להצדיק סטייה מן ההמלצות. עורכי התסקיר הם אנשי מקצוע מיומנים ובעלי מומחיות בבחינת התנהגותו של נאשם המובא בפניהם, ועל כן, לא בקלות ישוחרר נאשם לחלופה שעה שעורכי התסקיר אינם סבורים כי יהיה בחלופת המעצר כדי ליתן מענה למסוכנותו (בש"פ 6626/10 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (21.09.2010)). זאת ועוד; בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמפקחים שהוצעו נעדרים יכולת לפקח על העורר 2, שכן אחת מהם היא אם לילד המצויה בהיריון; לחובת אחד מהם הרשעה פלילית; והאחרת היא אישה מבוגרת, בת 75. העורר 2 טוען כי לא היה זה נכון להביא בחשבון את העובדה שלא לקח אחריות על מעשיו. ואולם, בנסיבות העניין, לא התרשמתי כי הפער בין גרסתו של העורר לבין המעשים המיוחסים לו הוא לבדו שעמד בבסיס החלטתו של בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו עד לתום ההליכים נגדו, ועיקר טעמה של ההחלטה הוא בעצמת המסוכנות הנשקפת ממנו. נראה, אם כן, כי הן באשר לעורר 1 הן באשר לעורר 2 – מסקנת בית המשפט המחוזי מבוססת כדבעי, וכי החלופות המוצעות בעניינם אינן מאיינות את הסיכון הנשקף מהם. אשר על כן, לא מצאתי יסוד להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.

הערר נדחה אפוא.