בש"פ 5728/13 יזיד ג'בארה נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ד' צרפתי ) במ"ת 8965-07-13 מיום 7.8.2013, במסגרתה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) .

העובדות לפי כתב האישום המתוקן

1.

בחלקו הכללי של כתב האישום המתוקן שהוגש נגד העורר מפורט האיסור המוטל על אסירים ביטחוניים בבתי הסוהר בישראל ליצור קשר מתוך הכלא אל מחוצה לו בשל הסיכון הביטחוני הגבוה הטמון בכך. העורר, עורך דין במקצועו אשר היה חבר פעיל בלשכת עורכי הדין במועדים הרלבנטיים, הואשם בשישה אישומים נפרדים בהחדרת טלפונים ניידים לתוך האגפים הביטחוניים בבתי סוהר שונים בתמורה לתשלום סכומי כסף גבוהים תוך ניצול מעמדו כעורך דין, כאשר בחלק מהמקרים ההחדרה יצאה אל הפועל ובחלקם תוכננה אך לא הסתייעה. ארבעת האישומים הראשונים מתייחסים למסכת אירועים משנת 2012 במסגרתה קשר העורר קשר עם אנשים שונים כדי להחדיר טלפונים ניידים לבתי הסוהר שיטה, מגידו וגלבוע בתמורה לסכומי כסף שונים, ולהעבירם לאסירים ביטחוניים אשר חברים בארגוני טרור שונים, וביניהם הג'יהאד האסלאמי ופת"ח, אשר מרצים עונשי מאסר בגין עבירות חמורות וביניהן רצח וניסיון לרצח. אישומים 5 ו-6 עוסקים במסכת אירועים משנת 2013 במסגרתה קשר העורר קשר עם אנשים אחרים מהם דרש כסף כדי לבצע החדרה של טלפונים ניידים לאסירים ביטחוניים בבתי סוהר שונים.

אשר על כן הואשם העורר בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); בעבירה של מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת לפי סעיף 85(א)(ג) לתקנות ההגנה [שעת חירום] 1945; בעבירה של איסור פעולה ברכוש למטרות טרור לפי סעיף 8 לחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005; בעבירה של תמיכה בארגון טרוריסטי לפי סעיף 4(ו) לפקודה למניעת טרור, התש"ח-1948; ובאיסור הכנסת חפץ אסור לפי סעיף 41 בצירוף סעיף 52 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971.

הליכי המעצר

2.

בבד בבד עם הגשת כתב אישום כנגד העורר עתרה המשיבה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בטענה שקיימות נגדו ראיות לכאורה ובשל היעדרה של חלופת מעצר שתאיין את מסוכנותו. בא כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה וכן לקיומה של עילת מעצר אך שמר את הזכות לטעון לעוצמת הראיות בכל הנוגע לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי הורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר אשר קבע כי קיימת רמת סיכון להישנות התנהגות פלילית מצידו בעתיד, אך לאחר שבחן את חלופות המעצר המוצעות המליץ לשחררו לחלופת מעצר בבית אחותו בחיפה בפיקוח כל המפקחים שהוצעו.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

3.

בית המשפט המחוזי קבע כי העבירות המיוחסות לעורר מהוות גם בהגדרתן וגם במהותן פגיעה בביטחון המדינה, שכן ככל שהעורר ביצע אותן הרי שהוא עצם את עיניו לנוכח הסכנה שבהברחת טלפונים ניידים אל תוך אגפים ביטחוניים בבתי הסוהר בהם שוהים פעילים בארגוני טרור שונים. בית המשפט ציין כי על אף שעבירות מסוג אלה בהן מואשם העורר אינם שוללות את האפשרות לבחון חלופת מעצר בעניינו, הרי שככלל הן מצדיקות מעצר עד לתום ההליכים המשפטיים. בית המשפט הפנה לפסיקת בית משפט זה בכל הנוגע לחומרתן של עבירות ביטחוניות וביניהן הברחת טלפונים ניידים לאסירים ביטחוניים וציין כי כתב האישום מייחס לעורר במפורש עבירות נגד ביטחון המדינה.

4.

בית המשפט דחה את טענתו כי לא היה מודע לפגיעה הביטחונית שבמעשיו וכי לא כל האסירים הביטחוניים הם בהכרח פעילי טרור, שכן הוא אישר את קיומן של ראיות לכאורה לביסוס כתב האישום ואינו יכול להתכחש להן כעת. בית המשפט הוסיף כי גם אם ניתן לצאת מנקודת הנחה כי העורר לא ידע בגין אלה עבירות ביטחוניות הורשעו האסירים להם סייע ואף אם ניתן להניח כי לא כל האסירים הביטחוניים עוסקים בפעילות טרור, הרי שהיה על העורר לצפות בוודאות גבוהה שמעשיו יובילו גם לפגיעה בביטחון המדינה. בית המשפט הדגיש את חומרת מעשיו של העורר לאור היקפם ותקופת ביצועם על פני מספר חודשים לפחות, וכן את העובדה שניצל לרעה את מעמדו כעורך דין לצורך ביצועם. עוד ציין בית המשפט כי חומרת המעשים אינה פחותה גם אם נכונה טענת העורר לפיה ביצע אותם ממניעים כלכליים ולא לאומניים, שכן מכל מקום יש בהם כדי ללמד על אדישותו אל מול התוצאות הביטחוניות הקשות האפשריות שלהם. בית המשפט דחה את טענת העורר לפיה מסוכנותו הינה מצומצמת רק לעבירות שיכולות להתבצע בין כותלי בית הסוהר ולכן ניתן למצוא חלופת מעצר מתאימה. בית המשפט קבע כי משעה שחצה העורר קו מוסרי וביטחוני כה ברור, הרי שניתן ללמוד כי הוא מוּעד לבצע עבירות חמורות אחרות גם בעתיד כפי שגם נקבע בתסקיר שירות המבחן בעניינו. לאור כל האמור, קבע בית המשפט כי החלופה שהוצעה על ידי העורר לא תוכל לאיין את מסוכנותו וכי למעשה לאור חומרת המעשים לא ניתן לאיין את המסוכנות כלל ולכן הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

תמצית נימוקי הערר

5.

במסגרת הערר מלין העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד אביגדור פלדמן – כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לשחררו לחלופת המעצר שהוצעה והומלצה גם על ידי שירות המבחן. העורר טוען כי בית המשפט כלל לא נדרש לבחינת חלופת המעצר שהוצעה ונדרש אך ורק לדיון בעילת המעצר ובמסוכנותו כפי שניתן ללמוד מהעובדה שלא התייחס להמלצת שירות המבחן ולא ציין כי הוא דוחה אותה. העורר טוען כי רק על בסיס עובדה זו יש לקבל את הערר.

6.

העורר מוסיף כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי הגדרת האסירים אליהם העביר טלפונים ניידים כביטחוניים מעידה על כך שהם עסקו בפעילות עבריינית ביטחונית ומכך שגם העורר שותף לעבירה ביטחונית. העורר מפנה בעניין זה לע"פ 5152/12 דסוקי נ' מדינת ישראל

(20.5.2012) (להלן: עניין דסוקי ), בו נקבע כי הגדרת אסיר כ"ביטחוני" אינה מקימה חזקה כלשהי לגבי מהות העבירות בהן היה מעורב. העורר מוסיף כי מעבר לחלק הכללי בכתב האישום המתוקן המדגיש את הסכנה שבהחדרת טלפונים ניידים לאגפים ביטחוניים בבתי הסוהר, המשיבה לא ביססה בכתב האישום תשתית ממנה אפשר ללמוד כי בכל מעשיו ביצע העורר לכאורה פעולות שיש בהן סיכון ביטחוני. עוד מוסיף העורר כי בעניין זה שגה בית המשפט כשקבע שאין חשיבות למניע לביצוע העבירות בהן הוא מואשם, וכן כי מחומר החקירה בעניינו ניתן לראות כי גם מי שנטען כי קשרה עם העורר קשר לצורך הברחת טלפונים ניידים טענה בחקירתה כי כל שהעורר היה מעוניין בו הוא כסף.

7.

העורר משיג גם על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה אין לומר שמסוכנותו מוגבלת אך לעבירות שניתן לבצע בין כתלי בית הסוהר. לטענת העורר, אין לו כל עבר פלילי וכי ניצול מעמדו כעורך היה אפשרי רק במסגרת עבודתו בין כתלי בית הסוהר, ולכן, בהיעדר הוכחה לרקע עברייני נוסף, לא ניתן לומר כי נשקפת ממנו מסוכנות ביחס לעבירות אחרות. העורר מוסיף כי שגה בית המשפט כשהתמודד עם טענה אינדיבידואלית זו בדרך של קביעה כי לא ניתן לתת אמון בעורר אך בגלל שחצה "קו מוסרי ובטחוני". העורר טוען כי בית המשפט השתמש באופן סלקטיבי בתסקיר המעצר שנערך בעניינו, תוך שהוא מצטט את הקביעה לפיה קיים סיכון מפני הישנות התנהגות עבריינית מצידו אך התעלם מהקביעה כי המעצר היווה אירוע משברי ומרתיע עבורו והן מהמלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לבסוף, מפנה העורר לעניין דסוקי ולפסיקה נוספת של בית משפט זה ומציין כי בנסיבות דומות שוחררו נאשמים בעבירות ביטחוניות לחלופות מעצר.

תמצית תגובת המשיבה

8.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד הילה גורני – טוענת כי בית המשפט המחוזי כלל לא בחן את הראיות, לא את קיומן ולא את עוצמתן, בשל הסכמתו של העורר לקיומן של ראיות לכאורה. לטענתה, ככל שלעורר יש טענות באשר ליכולת ההוכחה של היסודות המגבשים את העבירות הביטחוניות בהן הוא מואשם, הרי שהיה צריך להעלותן לפני הערכאה הדיונית. המשיבה טוענת כי אין ביכולתה להשיב לטענות העורר שכן לא התקיים דיון בחומר הראיות לאור הסכמת העורר ולכן יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, ככל שהעורר עומד על הטענות באשר לעוצמת הראיות. מכל מקום, המשיבה טוענת כי קיימות די ראיות לכאורה להרשעת העורר בכל העבירות בהן הואשם.

9.

לגופו של עניין, מדגישה המשיבה את המסוכנות הרבה הנשקפת מהעורר, גם אם ביצע את המעשים מתוך בצע כסף. לטענתה, לגבי מי שמבצע מעשים ביטחוניים חמורים בשל מצוקה כלכלית קיים סיכון להישנות עבירות חמורות בשל מצוקה כלכלית בעתיד. בנוסף, טוענת המשיבה כי ממי שמסייע פעם אחר פעם לאסירים ביטחוניים נשקפת מסוכנות להישנות המעשים גם בעתיד. עוד נטען כי מחומר הראיות בעניינו של העורר עולה שהוא עצמו מסר כי היה מודע לאפשרות שמעשיו יסייעו לפעילות הפוגעת בביטחון המדינה. המשיבה מדגישה גם את פרק הזמן הממושך יחסית בו בוצעו המעשים, כאשר לטענתה הייתה גם הסלמה במעשים והפיכתם לשיטת עבודה ביוזמתו של העורר. בנוסף, טוענת המשיבה כי העובדה שהעורר הפר את האמון שניתן בו כעורך דין מעידה גם היא על מסוכנותו ועל חוסר היכולת לתת בו אמון. באשר לתסקיר שירות המבחן, טוענת המשיבה כי על אף שנזכרה בו חלופה מומלצת, יש לבחון אותה על רקע מכלול הנסיבות.

10.

במענה לטענת המשיבה בכל הנוגע לחזרה מההסכמה לקיומן של ראיות לכאורה, טוען העורר כי הוא לא חוזר מהסכמתו, אך כי גם לפני בית המשפט המחוזי שמר על זכותו לטעון לעניין עוצמת הראיות ככל שהדבר נוגע לאפשרות שחרורו לחלופת מעצר. העורר טוען כי כתב האישום לא כולל עובדות המקימות את היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעתו בעבירות הביטחוניות בהן הואשם ולכן הראיות בעניין זה חלשות יותר.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני ועיינתי בתיק החקירה שהועבר לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות, כפי שאפרט להלן.

12.

הן במסגרת כתב הערר והן במהלך הדיון לפני הדגיש העורר כי הוא אינו חוזר בו מהסכמתו לקיומן של ראיות לכאורה לצורך הדיון בהליך המעצר, אך ציין כי הוא עומד על זכותו, עליה שמר במסגרת הדיון לפני בית המשפט המחוזי, לטעון לעניין עוצמת הראיות ככל שהדבר נוגע לקיומה של חלופת מעצר. אכן, מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 4.7.2013, עולה כי העורר ביקש לשמור על זכותו לטעון לעניין עוצמת הראיות על אף הסכמתו לקיומן של ראיות לכאורה. ואולם, אין בידי לקבל את טענת העורר לפיה על אף קיומן של ראיות לכאורה, עוצמתן אינה מבססת את המסוכנות הביטחונית אותה ייחס לו בית המשפט.

13.

כידוע,

בשלב הבחינה של הראיות לכאורה בוחן בית המשפט האם יש בכוחו של חומר הראיות הגולמי המצוי בידי התביעה להצביע על סיכוי סביר להרשעה [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)], כאשר משקלן של הראיות עתיד להיקבע בהליך העיקרי ולא בשלב המעצר עד תום ההליכים [ראו למשל: בש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל (4.6.2009), פסקה 18 להחלטתי (להלן: עניין

אבו ואסל )]. כאשר נתן העורר הסכמתו לקיומן של ראיות לכאורה, הסכים לכך שחומר הראיות הגולמי המצוי בידי התביעה מצביע על סיכוי סביר להרשעתו בכל סעיפי האישום המיוחסים לו, לרבות בעבירות הביטחוניות. ההסכמה לקיומן של ראיות לכאורה משמעותה היא הסכמה לקיומו של סיכוי סביר להרשעה בשים לב לכל רכיבי העבירות אותן יש להוכיח בהליך העיקרי, לרבות היסוד הנפשי הנדרש. לכן, לאחר שנתן הסכמתו לקיומן לכאורה, מנוע העורר מלטעון במסגרת הליך המעצר כי לא קיימות די ראיות כדי לבסס את מודעותו, כוונתו או מטרתו לפגוע בביטחון המדינה במסגרת המעשים המיוחסים לו. זאת במיוחד, כאשר בכתב אישום צוין במפורש כי העורר ביצע את המעשים "במטרה לאפשר או לקדם ביצוע של מעשה טרור" (ראו למשל את פסקה 8 לאישום הראשון). לאור דברים אלו, דעתי היא כי צדק בית המשפט המחוזי כשדן במסוכנותו של העורר בשים לב לפגיעה הביטחונית הטמונה במעשים המיוחסים לו.

14.

משקבעתי כי יש לבחון את מסוכנותו של העורר בשים לב לעבירות הביטחוניות המיוחסות לו, דעתי היא כי לא שגה בית המשפט המחוזי בכך שהורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו על אף המלצת שירות המבחן בעניינו. הגישה המקובלת בפסיקה ביחס לעבירות נגד בטחון המדינה היא כי, ככלל, הן מצדיקות את מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בשל החשש מפני המשך סיכון ביטון המדינה, וזאת גם אם לא הובאה ראיה קונקרטית לעניין זה [ראו: בש"פ 6378/10 עיסאוי נ' מדינת ישראל (19.9.2010), פסקה 17 והאסמכתאות המופיעות שם]. אכן, אין באמור כדי לשלול על הסף את האפשרות לבחון האם קיימת חלופת מעצר מתאימה, אך הפסיקה הכירה באפשרות בתי המשפט לקבוע כי עילת המעצר היא בעוצמה כה גבוהה כך שלא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהנאשם ובכך מתייתר הדיון בחלופת מעצר [ראו: בש"פ 3391/13 עווידה נ' מדינת ישראל (20.5.2013), פסקה 8 להחלטתי והאסמכתאות המופיעות שם]. במקרה דנא, עמד בית המשפט על המסוכנות הביטחונית הנשקפת מהמעשים המיוחסים לעורר ודחה את הטענה כי מסוכנותו מצומצמת אך לפעילות בין כתלי בית הסוהר, בין היתר גם בהתבסס על התרשמות שירות המבחן ממנו. בית המשפט דחה את חלופת המעצר שהועמדה לדיון לפניו וקבע כי לנוכח חומרת מעשיו של העורר ולאור חוסר היכולת לתת בו אמון לא ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופה כלשהי. תסקיר שירות המבחן אמנם בא בהמלצה לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ואף זאת לאחר לבטים, אך כידוע, ההלכה הפסוקה היא שהמלצת שירות המבחן בעניין חלופות מעצר הינה בגדר המלצה בלבד אשר בית המשפט אינו מחויב לה [ראו למשל: בש"פ 5694/13 כהן נ' מדינת ישראל (19.8.2013), פסקה 5 להחלטתי; בש"פ 7848/10 פלוני נ' מדינת ישראל (2.11.2010), פסקה 20 להחלטתי; בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (29.6.2005), פסקה 6]. לאור האמור לעיל, רשאי היה בית המשפט להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו בהתבסס על הסכמתו לקיומן של ראיות לכאורה ובשים לב לסוג העבירות בהן הוא מואשם, וזאת על אף המלצת שירות המבחן בעניינו.

15.

הערר נדחה, אפוא.