בש"פ 4306/09 מחמד אבו ואסל נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט

המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא ) מיום 6.4.2009 במ.ת. 6322-03-09, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים ).

העובדות לפי כתב האישום

1.

ביום 11.3.2009 הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום כנגד העורר וכנגד הנאשם 1. לפי כתב האישום בתחילת חודש פברואר 2009, קשרו הנאשם 1, עלי סעיד (להלן – עלי ), חסן עבד אלהדי (להלן – חסן ) ורמי יאסין (להלן – רמי ), קשר לבצע שוד מזוין של המתלונן – חלפן כספים.

הנאשם 1 ועלי פנו לעורר וביקשו ממנו שיהיה שותף לשוד בכך שיסיע אותם לביתו של המתלונן לצורך ביצוע השוד וימלט אותם מהמקום. העורר הסכים לפנייתם כאמור. ביום 8.2.2009 גנבו נאשם 1 ועלי רכב באזור הצ'ק פוסט, וזאת במטרה שישמש אותם לביצוע השוד.

2.

ביום 9.2.2009 ובסמוך לשעה 08:00 נפגשו הנאשם 1 והעורר עם עלי, חסן ורמי בסמוך למקום מגוריו של המתלונן. העורר הגיע למקום עם רכבו, אשר אמור היה לשמש למילוטם, ואילו נאשם 1 ועלי הגיעו למקום עם הרכב הגנוב. חסן ורמי מסרו לנאשם 1 ולעורר מצית, וקיבלו מהאחרונים מכשיר מירס לצורך ביצוע תצפית והתרעה שתאבטח את ביצוע השוד, בכך שיתריעו על הגעת כוחות משטרה לאיזור. בהמשך, נסעו הנאשם 1 והעורר ברכב הגנוב לביתו של המתלונן לצורך ביצוע השוד, בעוד חסן ורמי נסעו למקום ממנו עתידים היו לבצע את תצפית האבטחה על השוד.

3.

בסביבות השעה 08:35 יצא המתלונן מביתו לכיוון רכבו שחנה מחוץ לבית כשבידו שקית ובה שטרות מסוגים שונים בסך של כשמונים אלף ש"ח וכן כרטיסי אשראי, המחאות של לקוחות ומסמכים שונים (להלן –

השקית ). הנאשם 1, העורר ועלי חסמו את רכבו של המתלונן עם הרכב הגנוב ושדדו אותו בצוותא חדא, כשהם רעולי פנים ותוך שהם מאיימים עליו עם אקדח טעון במטרה לגנוב ממנו את השקית. המתלונן נאבק בשודדיו ובמהלך השוד תקפו אותו הנאשם 1 העורר ועלי בצוותא חדא, בכך שהיכו אותו באמצעות האקדח וכן ירו באוויר ולאחר מכן ירו בכתפו, הכל בצוותא חדא ובמטרה להתגבר עליו ולמנוע את התנגדותו לגניבת השקית.

4.

בהמשך, נמלטו הנאשם 1, העורר ועלי באמצעות הרכב הגנוב כשהשקית ברשותם, הציתו את הרכב הגנוב ונמלטו באמצעות רכב המילוט. ביום 10.2.2009 הגיעו חסן ורמי לביתו של הנאשם 1, שם נכח גם העורר, וקיבלו ממנו את חלקם בכספי השוד. כתוצאה מהירי במהלך השוד, נגרם למתלונן פצע ירי בכתף שמאל, שבר מרוסק מלווה בהמטומה, שברים מרוסקים בצלעות 6,7,9 ושבר בצלע 5. בניתוח שבוצע למתלונן בבית החולים רמב"ם נמצאו רסיסים מתכתיים בבית החזה וקליע תת עורי בדופן האחורי של בית החזה. המתלונן עבר ניתוח וטיפולים שונים בבית החולים רמב"ם ואושפז שם עד ששוחרר ביום 17.2.2009, כשהקליע עדיין בגופו.

5.

במעשיו המתוארים לעיל, ביצע העורר יחד עם הנאשם 1 שוד מזוין בצוותא חדא – עבירה לפי סעיף 402(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ), חבלה חמורה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 335(א)(1)-(2) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, הצתה – עבירה לפי סעיף 448(א) רישא בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין וקשירת קשר לפשע – עבירה לפי סעיף 499 בצירוף סעיף 402(ב) לחוק העונשין.

הליכים קודמים

6.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לעצור את הנאשם 1 והעורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדם. ביום 25.3.2009 התקיים דיון בבקשה האמורה בפניי בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' סוקול ) אשר הורה על מעצרו של הנאשם 1 עד תום ההליכים כנגדו בהסכמתו. העורר התנגד למעצרו.

7.

ראיות לכאורה - המשיבה טענה בפני בית המשפט המחוזי כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. לשיטתה העורר היה "רוח חיה" באירוע. בעיקר הפנתה המשיבה לגרסתו של באסל מסאלחה בפניו התוודה העורר יחד עם השותפים האחרים בפרשה בפרוטרוט בנוגע לביצוע השוד. כמו כן, באסל, שהיה עד לגניבת הרכב הגנוב, שיחזר את גניבת הרכב ומסר פרטים מוכמנים שהפלילו את העורר. בנוסף, הציגה המשיבה את הודעותיהם המפלילות של חסן ורמי אשר אף שיחזרו את הפרשה תוך שסיפרו אודות תוכנית השוד והחלק שנטלו בו. עוד הפנתה המשיבה למחקרי תקשורת ואיכונים המחזקים את גרסתם של באסל, חסן ורמי וקושרים את העורר והנאשם 1 למקום ביצוע השוד בזמנים הרלוונטיים. נוסף על כך הפנתה המשיבה לעימותים שביצעו באסל, חסן ורמי עם העורר במהלכם הטיחו בו את גרסתם המפלילה. עוד הוסיפה לטעון המשיבה כי המשטרה תפסה את המצית אותה מסרו חסן ורמי לעורר ולנאשם 1 עובר לשוד ליד הרכב הגנוב שהוצת. כך הפנתה המשיבה לגרסתו של המתלונן באשר לביצוע השוד ואף לסרטי מצלמות האבטחה המותקנות בתחנת דלק, בהם רואים את העורר יחד עם שניים נוספים בסמוך לאחר השוד בשעה 10:30, ולמצלמות האבטחה בבית סמוך לביתו של המתלונן בהן ניתן לראות את הרכב הגנוב מגיע למקום ביצוע השוד. כמו כן הפנתה המשיבה לתפיסתו של הרכב הגנוב כשהוא מוצת בשדה, כאשר בעלת הרכב הגנוב הצביעה על מקום גניבת הרכב, מיקום זהה לזה שעליו הצביע באסל שהיה עד לגניבת הרכב.

8.

עילת מעצר – המשיבה טענה בבית המשפט המחוזי כי נסיבות ביצוע העבירות מקימות חזקת מסוכנות לחובת העורר מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים ומעידות על מסוכנותו, היות שמדובר בשוד מזוין בצוותא חדא עם אחרים, שנעשה תוך שימוש בנשק חם, לאור יום ושבמהלכו נורה הנשדד. עוד טענה המשיבה כי עדים רבים בתיק לרבות העד המרכזי – באסל – הם תושבי הכפר בו מתגורר העורר ומשפחתו ומכאן שיש חשש לשיבוש ממשי של מהלכי משפט. עוד ציינה המשיבה כי לעורר שתי הרשעות קודמות בגין שלוש עבירות של התפרעות, איומים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

לבסוף, טענה המשיבה כי לאור עילות המעצר בעניינו של העורר לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר.

9.

העורר טען בפני בית המשפט המחוזי כי הראיות לכאורה כנגדו הן נסיבתיות ואף חלשות, ואין שום ראייה אובייקטיבית שקושרת אותו לביצוע השוד ולזירת האירוע. העורר טען שעדותו של באסל הינה עדות מפי השמועה אשר משקלה הראייתי שואף לאפס, הינה רצופה בתמיהות והשוואתה לעדויות אובייקטיביות של אחרים, המאוזכרים בעדותו של באסל, מוכיחה כי הוא אינו דובר אמת וכי ניסה להפליל את העורר שאין לו שום חלק באירוע נשוא כתב האישום. עוד טען העורר כי הראיה הממשית היחידה שעומדת כנגדו הינה עדותו של רמי שהינה עדות בעייתית ביותר, רצופה תמיהות וסתירות, ואינה עולה בקנה אחד עם עדותו של חסן. עוד הוסיף לטעון העורר כי חקירת המשטרה הייתה רצופה במחדלים – בין היתר, כי לא נערך מסדר זיהוי באשר לזהות הנהג אליו התכוון חסן בהודעתו, זאת משום שהמשטרה חששה שחסן יאמר את האמת לפיה אין היכרות בינו לבין העורר. עוד טען העורר כי הוא הוכנס לתא המעצר יחד עם חסן ומהשיחה שניהלו עלה כי הם אינם מכירים אחד את השני. ואולם, אין לכך כל תיעוד בחומר החקירה. לפיכך, טען העורר כי הבסיס הראייתי כנגדו רעוע באופן שאינו מצדיק את מעצרו עד תום ההליכים, ולמצער ביקש הוא לשקול את שחרורו לחלופת מעצר היות שעברו הפלילי אינו מכביד.

10.

בית המשפט המחוזי קבע ביום 6.4.2009 כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר. בית המשפט המחוזי קבע כי באסל מסר גרסה מפורטת לפיה התוודו בפניו הנאשם 1 והעורר על תכנון וביצוע השוד כמו גם על תקיפת המתלונן וכן הצתת הרכב הגנוב ועל הימלטותם מהמקום באמצעות רכב המילוט שהינו רכבו של העורר, כל זאת תוך מסירת פרטים מוכמנים הרלוונטיים למהלך האירוע, ואף טרם התרחשותו ולאחריו. באסל מסר גם כי היה עד להתרחשויות לאחר האירוע ולפגישה שנערכה בין המעורבים בפרשה למחרת האירוע, בה התנהלה ביניהם שיחה אודות מה שהתרחש. בגרסתו, מסר באסל את סכום הכסף הנשדד וכן התייחס לאופן חלוקת הכסף הנשדד בין המעורבים בפרשה ואף לחלק מהדברים שנרכשו על ידי המעורבים באמצעות הכסף שנשדד. גרסתו של באסל תואמת את מחקרי התקשורת של מכשירי הטלפון הניידים

של הנאשם 1 ועלי לפיהם לא היו בחיפה בזמן השוד, בניגוד לטענתו של העורר לפיה עת התרחש השוד שהה הוא יחד עם הנאשם 1 ועלי בחיפה. כמו כן באסל ביצע הובלה והצבעה למקום ממנו נגנב לכאורה הרכב הגנוב, ובכך גרסתו עולה בקנה אחד עם גרסתה של בעלת הרכב הגנוב בדבר המקום ממנו נגנב רכבה.

עוד קבע בית המשפט המחוזי כי הן רמי והן חסן, שותפיו של העורר לדבר עבירה, הודו בחלקם בביצוע השוד, כאשר כל אחד מהם ניסה להפחית מחלקו בשוד והעצים את מעורבותו של השני באירוע, מכאן שישנן סתירות ביניהם. ואולם, אין בכך כדי לפגוע במכלול הראיות לכאורה לעת זו, שכן המשקל שיש לייחס להודעות וראיות אינו נבחן בשלב המעצר אלא כחלק מההליך העיקרי ולאחר שבית המשפט נחשף למכלול הראיות והעדויות. בנוסף לכך רמי מסר גרסה שמפלילה את העורר בביצוע השוד ותכנונו. חסן מסר בהודעתו מיום 2.3.2009 כי אינו מכיר את העורר. כך סיפר חסן על הנהג של הרכב הגנוב, למרות שציין כי אינו מכיר את שמו. הודעותיהם של חסן ורמי מתיישבות עם גרסתו של באסל, יחד עם זאת ישנם אי דיוקים ביניהן ועדיין אין בכך לפגום או להשמיט את התשתית הראייתית לכאורית שהציגה המשיבה אשר מציגה יסוד סביר להוכחת אשמתו של העורר במיוחס לו בכתב האישום.

נוסף על כך קבע בית המשפט

המחוזי כי הנאשם 1 זיהה בסרטי מצלמות האבטחה של תחנת הדלק בחיפה את רכבו של העורר שהגיע לתחנת הדלק בשעה 10:30, סמוך לאחר השוד.

במהלך הדיון בנוגע למעצרו עד תום ההליכים, העורר הכחיש באופן גורף את מעורבותו בפרשה וטען שביום האירוע שהה יחד עם הנאשם 1 ועם עלי בחיפה, בביתו של חבר של עלי, לרבות בתחנת המשטרה משום שעלי זומן לחקירה בתיק אחר. גרסתו של העורר אינה מתיישבת עם גרסתו של באסל ורמי, וכן עם איכונים של המכשירים הניידים של הנאשם 1 ושל עלי. גרסתו של העורר אינה מתיישבת גם עם עדותו של חברו של עלי, לפיה הנאשם 1 והעורר אכן הגיעו אליו ביום האירוע לחיפה, אך לא בזמנים המופיעים במצלמות האבטחה של תחנת הדלק, בהם נראה רכבו של העורר, רכב המילוט, בסמוך לאחר השוד.

עוד קבע בית המשפט המחוזי כי העורר לא יכול היה להצביע על מניע שיגרום לבאסל להעליל עליו האשמות כמפורט לעיל. נוסף על כך הדגיש בית המשפט המחוזי כי שרידי D.N.A שנמצאו בזירת הצתת הרכב הגנוב תואמים את פרופיל ה- D.N.A המיוחס למתלונן. חוות דעת שהוצגה לבית המשפט המחוזי קבעה כי פרופיל ה- D.N.A שנמצא על המצית שנתפס על הקרקע ליד הרכב הגנוב לאחר שהוצת, תואם את פרופיל ה- D.N.A

של חסן. באשר למחדלי החקירה הנטענים קבע בית המשפט המחוזי כי המקום לבירור טענה זו הוא במסגרת ההליך העיקרי ולא במסגרת דיון המעצר שבו הראיות נבחנות במישור הלכאורי בלבד. בית המשפט המחוזי הדגיש כי על פי ההלכה המנחה, בשלב בחינת הראיות לכאורה נבחן רק הפוטנציאל הגלום בראיות להרשיע את הנאשם באישומים המיוחסים לו בכתב האישום, ובשלב זה לא נדרשת בחינת מהימנות הראיות ומשקלן, וכי די בראיות הנסיבתיות שהציגה המשיבה כדי לבסס תשתית לכאורית למעצרו של העורר.

לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר לאור מסוכנותו ובשל החשש לשיבוש הליכי משפט, כפי שטענה המשיבה, וכי לאור נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לו, ביצוע בצוותא חדא ושימוש באלימות ובנשק חם לאור יום, כמו גם בשל עברו הפלילי, לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ולכן גם אין מקום להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו.

מכאן הערר שלפניי.

טענות העורר

11.

העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד ליאור בר-זהר – מעלה בערר שלפניי טענות דומות לאלה שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. לטענת העורר אין בראיות הנסיבתיות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי כדי להביא למעצרו עד תום ההליכים, שכן אין שום ראיה אובייקטיבית או מדעית שקושרת אותו לשוד וגם לא ניתן לומר שהמסקנה היחידה הנובעת מהתשתית הראייתית הינה בדבר אשמתו של העורר. כך טוען העורר כי הוא לא זוהה בזירת האירוע, ואף התיאורים אשר נמסרו על ידי עדי הראייה הרבים אינם מתאימים לתיאורו. כמו כן, טוען העורר כי לא נתפסו טביעות אצבעותיו בשום מקום באופן שיכול לקשור אותו לביצוע העבירה, ואף לא נתפסו שרידי D.N.A

שלו. לטענת העורר גם מחקר התקשורת המקיף אשר נערך לא העלה ולו בדל ראיה כנגדו. מוסיף וטוען העורר כי עדותו של באסם הינה עדות מפי השמועה, היות שכל הפרטים שמסר בגרסתו הם דברים שנשמעו מפיו של העורר ויתר המעורבים בפרשה, ולכן משקלה אפסי, וכי ממילא לא ניתן לתת אמון בגרסתו של באסל לאור העובדה כי היא עומדת בסתירה להודעותיהם של עדים אחרים שנחקרו במסגרת הפרשה. מוסיף וטוען העורר כי העדות של רמי היא העדות הממשית היחידה שעומדת לחובתו, אולם עדות זו תמוהה ואינה עולה בקנה אחד עם עדותו של חסן, מה גם שבחקירתו הראשונה מסר רמי כי כלל אינו מכיר את העורר ורק בגרסתו המאוחרת נזכר בהיכרותו עם העורר. לפיכך, טוען העורר כי יש לקבוע שאין ראיות לכאורה למעצרו ולכן יש לשחררו ממעצר או לחלופין בשל החולשה במסכת הראיות לכאורה יש להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

טענות המשיבה

12.

לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם – קיימות בתיק זה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום כמפורט להלן. ראשית, טוענת המשיבה כי עדותו של באסל הינה עדות מפורטת כדבעי אשר מגוללת את פרטי ההתרחשות כפי שתוארו בכתב האישום ובאופן שנמסרו לו על ידי העורר ויתר הנאשמים. עדות זאת כוללת פרטים מוכמנים רבים, באופן שאינו מותיר ספק בדבר מהימנותה. המשיבה מוסיפה לטעון כי לבאסל לא הייתה כל דרך לדעת אודות פרטים מוכמנים אלו אלא אם העורר ושותפיו לדבר עבירה סיפרו לו אודותם. אכן, טוענת המשיבה, עדותו של באסל הינה עדות מפי השמועה היות שלא נטל בעצמו חלק בשוד. ואולם, המשיבה אינה מתכוונת להגיש את עדותו של באסל להוכחת אמיתות תוכנה אלא לעצם התוודותם של העורר ושותפיו בפני באסל, ולשם הוכחת יסוד זה מדובר בעדות קבילה. לכן, משיהיה בידה של המשיבה להוכיח את עצם התוודותו של העורר באוזניו של באסל, ומשלעדות זו מתלווים פרטים מוכמנים רבים כאמור, הרי שיהיה די בכך על מנת להביא להרשעתו של העורר. מעבר לכך, טוענת המשיבה כי עדותו של באסל נתמכת לא רק בפרטים המוכמנים כאמור אלא גם באיכונים ומחקרי תקשורת כמו גם באמרותיהם של רמי וחסן ובטענת אליבי שהופרכה.

המשיבה מכירה בכך שישנה סתירה בין גרסאותיהם של חסן ורמי, אולם סבורה היא כי אין בכך לכרסם בעוצמת הראיות לכאורה שכן, אין סתירה לגבי עצם קיומו של אירוע השוד או לגבי חלקו של העורר בשוד. הסתירה בין אמרותיהם של חסן ורמי נוגעת אך ורק לגבי תרומתם האישית לשוד, כך שכל אחד מהם ניסה להקטין את חלקו באמצעות הגדלת חלקו של האחר. ואולם, הן על פי גרסתו של רמי והן על פי גרסתו של חסן עולה תמונה דומה באשר למעורבותו של העורר בשוד ובנקודה זו אין סתירה בין גרסאותיהם.

בנוסף לכך טוענת המשיבה כי מהימנותם של באסל, חסן ורמי צריכה להיבחן במסגרת ההליך העיקרי היות ששלב המעצר אינו האכסניה המשפטית לדון בסוגיות של משקל ומהימנות.

חשוב מכך, טוענת המשיבה, שהאליבי של העורר – לפיו הוא לא נטל חלק בשוד משום שהיה באותה שעה במשטרה בחיפה לצורך חקירה בעניין אחר ולאחר מכן אצל חבר בתחנת דלק בחיפה – הופרך היות שמצלמות תחנת הדלק בחיפה הראו כי העורר הגיע ברכבו לתחנת הדלק הנ"ל רק בשעה 10:30 ולא לפני כן, משמע היה לו מספיק זמן לפני כן לבצע את השוד משהוכח כי לא היה במשטרה קודם לכן. הרחקתו של העורר את עצמו, תוך מסירת אליבי שהתברר כשקרי, מחזקת את תשתית הראיות לכאורה העומדת לחובתו של העורר. עוד טוענת המשיבה כי העורר לא מצביע על מניע שיגרום לבאסל, חסן ורמי לסבך אותו. לפיכך, טוענת המשיבה כי יש להתייחס לעדויותיהם של חסן ורמי כאמרות אובייקטיביות. לבסוף, טוענת המשיבה כי גם אם חלו מחדלי חקירה בשל אי עריכת מסדר זיהוי, הרי שהשלב הנכון לדון בסוגיה זו הוא ההליך העיקרי ולא שלב המעצר.

13.

בתגובה לטענותיה של המשיבה, טוען העורר כי אינו מכחיש שעדותו של באסל שזורה בפרטים מוכמנים. ואולם, לטענת המשיב, דווקא בשל העובדה שעדותו של באסל משופעת בפרטים מוכמנים כה מפורטים, לא יתכן שנודע לו עליהם מפי העורר ושותפיו כי אם בדרך אחרת "ודי לחכימא ברמיזה". לטענת המשיב זהו בדיוק המניע של באסל לסבך אותו, משום שאין דרך אחרת להסביר כיצד נודעו לבאסל כל אותם פרטים מוכמנים שתוארו על ידו בפירוט ודיוק, שכן אין זה הגיוני כי מבצע העבירה יוכל לזכור פרטים מדויקים בהיקף ובאופן שמסר באסל.

דיון והכרעה

14.

דין הערר להידחות. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בתיק החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים כנגדו.

15.

אף שחומר הראיות העומד לחובתו של העורר בשלב זה הינו נסיבתי בלבד, עובדה זו כשלעצמה, אינה שוללת אפשרות של מעצר עד תום ההליכים מקום בו מצטרפות הראיות הנסיבתיות לכדי מסכת של ראיות לכאורה, המעמידות סיכוי סביר להרשעה. כאשר מדובר בראיות נסיבתיות, על ראיות אלה להיות בעלות עוצמה מספקת, אשר תקשור את ביצוע העבירה הנטענת בכתב האישום בצורה ברורה לנאשם, בדרך שיש בה משום סיכוי משמעותי להרשעתו [ראו למשל: החלטתו של השופט ח' מלצר בבש"פ 10776/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.12.2007); החלטתה של השופטת ע' ארבל בבש"פ 846/08 אבו סרחאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.2008); החלטתו של החתום מטה בבש"פ 2911/08 שוקרון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2008)].

16.

לאחר שעיינתי בחומרי החקירה אותם בחן בית המשפט המחוזי, סבורני, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בעניין, כי יש במסכת הראיות הנסיבתיות שהוצגה ונטענה על ידי המשיבה כדי לגבש סיכוי משמעותי להרשעתו של העורר. ראשית, מקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה גרסתו של באסל מהווה גרסה מפורטת אשר מסבכת את העורר במעשה השוד, היות שהיא כוללת פרטים מוכמנים אשר לא היה לבאסל כל דרך לדעת אודותם אלא אם כן העורר ושותפיו לדבר עבירה דיווחו עליהם. יצויין כי בא כוח המשיב אישר בדיון שהתקיים לפניי כי אכן עדותו של באסל כוללת פרטים מוכמנים.

17.

בהקשר לקבילות גרסתו של באסל, יוזכר כי על פי ההלכה ראיות שאינן קבילות לא יכולות לגבש תשתית של ראיות לכאורה. ואולם, בשלב בחינת הראיות לכאורה אין מניעה להישען על ראיות אשר לא ניתן לומר לגביהן בוודאות כי הן אינן קבילות ויתכן אף כי במסגרת ההליך העיקרי תוכח קבילותן [ראו והשוו: החלטתו של השופט א' גרוניס

בבש"פ 2557/04 מדינת ישראל נ' בן ציון (לא פורסם, 22.3.2004); מרדכי לוי "הראיות לכאורה הנדרשות למעצר עד תום ההליכים – בחינה נוספת" משפטים לד 549, 613 (2004)].

המשיבה אינה מתכחשת לעובדה כי עדותו של באסל הינה עדות מפי השמועה. ואולם, מקובלת עליי עמדתה כי עדותו של באסל קבילה לשם הוכחת עצם התוודותם של העורר ושותפיו לדבר עבירה בפני באסל. כלל מנחה הוא כי בבחינת קבילותה של ראיה יש להבחין בין קבילותה לשם הוכחת אמיתות תוכנה לבין קבילותה לצרכים אחרים כגון: לשם הוכחת עצם אמירתה או שמיעתה [ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 481-483 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003)].

מעבר לכך, יתכן שבמסגרת ההליך העיקרי עדותו של באסל תתברר כעדות קבילה אף לשם הוכחת אמיתות תוכנה, מכוח החריג לכלל הפוסל עדות שמיעה המעוגן בסעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. יוצא איפוא כי עדותו של באסל הינה עדות קבילה כבר עתה משום שהשימוש בה אינו לשם הוכחת אמיתות תוכנה, ולפיכך אין כל מניעה מלהסתמך עליה כעל ראיה לכאורה לכל דבר ועניין.

18.

מעבר לכך יודגש כי גרסתו של באסל אינה עומדת בפני עצמה אלא תומכים בה מחקרי תקשורת, הפרכת אליבי שהתברר כשקרי באמצעות קלטות שצולמו במצלמות תחנת הדלק כאמור, וכן גרסאותיהם של חסן ורמי שהעורר לא הצליח להצביע על מניע ממשי שיגרום להם לרצות לסבכו באירוע נשוא כתב האישום. באשר לטענתו של העורר כי לא ניתן לסמוך על גרסאותיהם של רמי וחסן בשל הסתירה ביניהן, וכי גרסתו של רמי אינה מהימנה, הרי שאין לי אלא להפנות להלכה לפיה בית המשפט אינו בוחן בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים שאלות של מהימנות עדים ואין הוא נדרש באופן פרטני למשקלן של העדויות אלא אם כן מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין [ראו למשל: החלטתו של השופט ע' פוגלמן בבש"פ 8476/07 דואהדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.10.2007); החלטתה של השופטת א' חיות בבש"פ 7908/08 אבו סאלח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2008)]. בענייננו עמד בית המשפט המחוזי בהחלטתו על הסתירות עליהן הצביע העורר, אך מצא כי סתירות אלה אינן מכרסמות בראיות באופן שלא ניתן לבסס עליהן הרשעה. בקביעה זו לא מצאתי מקום להתערב. אכן, קיימות סתירות מסוימות בהודעותיהם של חסן ורמי, אך אין בהן כדי לכרסם בקיומן של ראיות לכאורה בשלב זה במידה המצדיקה שחרור לחלופת מעצר.

19.

כמו כן מקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה שלב המעצר אינו האכסניה המשפטית הראויה לבירור השאלה האם מחדלי החקירה בעניינו של העורר יובילו לזיכויו, שכן זוהי סוגיה העתידה להתברר במסגרת ההליך העיקרי [ראו למשל: החלטתו של השופט א' רובינשטיין בבש"פ 11053 סבח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.2009)]. כלל זה יפה ביתר שאת בענייננו שכן נראה כי מארג הראיות הנסיבתיות המסבך לכאורה את העורר במעשה השוד אינו תלוי על בלי מה, זאת נוכח השתלבותן של הראיות זו בזו ובשים לב לפרטים המוכמנים המאוזכרים בעדותו של באסל.

20.

מקבל אני את קביעתו של בית המשפט

המחוזי לפיה נוכח מסוכנותו של העורר, העולה מנסיבות ביצוע שוד תוך שימוש בנשק חם, לאור עברו הפלילי וכן בשל החשש כי העורר ישבש מהלכי משפט, הרי שחלופת מעצר לא תוכל לאיין את מסוכנותו של העורר כאמור.

יתר על כן, בהתחשב בכל האמור לעיל גם איני רואה מקום להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

21.

אשר על כן הערר נדחה.