בש"פ 8553/13 ריאד עבדל קאדר נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ד' מרשק-מרום ) במ"ת 38946-01-13 מיום 5.12.2013, במסגרתה דחה את חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר. כמו כן מופנה הערר כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ד' ברנט ) מיום 18.7.2013 בדבר קיומן של ראיות לכאורה ביחס לשני אישומים המיוחסים לעורר ומקימים עילת מעצר בעניינו.

העובדות לפי כתב האישום המתוקן ותיאור הליכי המעצר

1.

קורות מעצרם של העורר ושל יתר הנאשמים בפרשה והאישומים המיוחסים להם נסקרו על ידי בבש"פ 8318/13. על כן אחזור על עיקרי הדברים הנוגעים לעניינו של העורר בלבד.

2.

העורר מואשם יחד עם נאשמים נוספים בשורה של עבירות במסגרת ארגון פשיעה. על פי הנטען שימש מברוק עבדל קאדר (להלן: מברוק ), דודו של העורר, כראש ארגון הפשיעה וכמנהל הכספים בו ואילו דודניו של העורר, עוראבי עבדל קאדר (להלן: עוראבי ) ועדי עבדל קאדר (להלן: עדי ) שימשו כמנהלים בכירים בארגון (להלן, ביחד: מנהלי הארגון ). באשר לעורר ולנאשמים נוספים נטען כי היו חברים בארגון הפשיעה. כמתואר בכתב האישום המתוקן, ארגון הפשיעה אליו השתייך העורר החזיק בשני בנייני מגורים בעיר טייבה (להלן: המתחם ) בהם פועלת חנות "האחים אחרס" לחומרי בניין, המצויה בבעלות מנהלי הארגון ומשמשת מסווה חוקי לפעילות הפלילית של הארגון (להלן: חנות האחים אחרס ). לטובת אבטחת חברי הארגון ונכסיהם נהגו חברי הארגון להצטייד בכלי נשק מסוגים שונים ו"להסליקם" במתחם או בבתיהם של חברי הארגון. כמו כן התקינו חברי הארגון מצלמות רבות ברחבי העיר טייבה, לרבות מצלמות המנטרות את פעילות תחנת משטרת טייבה. מצלמות אלה שימשו את חברי הארגון, בין היתר, לצורך מעקב אחר תושבים שהגיעו לתחנת המשטרה בעיר. חברי הארגון נהגו לזמן תושבים אלו אל המתחם לצורך תחקור נסיבות הגעתם לתחנת המשטרה, עד כדי בירור תוכן עדותם במשטרה בנוגע לחברי הארגון.

3.

כמתואר בכתב האישום המתוקן, תושבי העיר טייבה חשו אימה מפני ארגון הפשיעה לנוכח התנהלותו הכוחנית, וחבריו ניצלו את אימת התושבים ואת מצוקתם הכלכלית כדי לסחוט מן התושבים באיומים ובכוח סכומי כסף גדולים, אשר שימשו למימון פעילותם הפלילית. בין היתר, מנהלי הארגון וחבריו סחטו תושבים מאזור ה"משולש" שנקלעו למצוקה כלכלית והילוו להם כספים בריביות מופקעות. בשל כך מואשם העורר, לצד נאשמים נוספים, באישומים 2, 3 ו-10 לכתב האישום המתוקן.

4.

האישום השני : אחמד ג'בארה (להלן: אחמד ) נקלע

לקשיים כלכליים ופנה בחודש אפריל 2009 ביחד עם בנו עטא ג'בארה (להלן: עטא ) לעדי בהצעה למכור לו בניין שבבעלותם של אחמד ואחיו עבד ג'בארה (להלן: עבד ), בו שכן אולם אירועים שהפעילו השניים. נוכח התשלום הנמוך שהציע עדי עבור הבניין סירב אחמד להצעתו, אך עם זאת נענה להצעה חלופית ללוות כסף מהארגון בריבית חודשית של 9%. בהתאם נטל אחמד מן הארגון בחודשים מאי-ספטמבר 2009 הלוואות בסך של 350,000 ש"ח, עליהן שילם ריבית כאמור. משלא הצליח אחמד לעמוד בהחזרים החודשיים פנה לעדי בחודש דצמבר 2009 בתחינה כי ירכוש את הבניין. בשלב זה הודיע עדי לאחמד כי גובה חובו הוא

1,250,000 ש"ח וזה יימחק בתמורה לקבלת הבניין. בהמשך ומשנודע לעדי כי אחמד מחפש אחר קונה חלופי לבניין זומנו אחמד ועטא לפגישה במשרדו, בה נכחו העורר ונאשמים נוספים. בפגישה נאמר לאחמד ולעטא, בין היתר, כי החוב תפח לסך של למעלה משני מיליון ש"ח וכי העברת הבניין לא תכסה אלא את מחצית החוב. עוד ציין

עדי כי מעתה יטפל העורר בחובו של אחמד והבהיר כי אם אחמד לא ייענה לדרישתו ויעביר את הזכויות בבניין לידי הארגון ייטול ממנו את כל נכסיו. שלושה ימים לאחר הפגישה שוחח העורר עם עטא והורה לו להגיע למתחם לאלתר. בהגיעו למתחם אמר העורר לעטא: "אני לא עדי אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק...וצריך לגמור עם הסיפור הזה". לאור האמור, הגיע בהמשך אחמד לעורר והציע לשלם את חובו על פי ההצעה. העורר השיב לאחמד כי עליו להתייעץ עם מנהלי הארגון והוסיף כי רק משום שהם מכבדים אותו הם נמנעים מלפגוע בבנו עטא.

5.

עובר לחודש ינואר 2011 קשרו חלק מחברי ומנהלי הארגון, ובכללם העורר, קשר עם הנאשמים 13-12 בכתב האישום המתוקן במטרה לסחוט את הבניין מאחמד ועטא (להלן: הקשר ). במסגרת הקשר נפגשו נאשמים 13-12 עם אחמד וחתמו על הסכם "הלוואה" פיקטיבי לפיו יעבירו נאשמים 13-12 לאחמד 600,000 ש"ח ומגרש בן חמישה דונם בטייבה ואם האחרון לא ישיב את המגרש ואת הכסף עד ליום 31.7.2011 יילקח ממנו הבניין. בהמשך לכך, ומסגרת הקשר, הודיע עדי לאחמד כי חובו אליו נקנה על ידי הנאשמים 13-12.

6.

במהלך חודש אוגוסט ועובר ליום 8.9.2011, ולאחר שאחמד ועטא לא פרעו את חובם לנאשמים 13-12, הוצב אולטימאטום לאחמד ועטא לפיו

אם לא יפרע החוב יועבר הבניין לבעלות הנאשמים 13-12. כל זאת כאשר עדי מעודכן במתרחש. עובר ליום 8.9.2011 פנה אחמד לעבד אבו קטיפאן (להלן:

אבו קטיפאן ) בבקשה כי יסייע לו לקבל מן הנאשמים את שוויו הריאלי של הבניין. אבו קטיפאן פגש במברוק וזה אישר לו לשמש כבורר בין הצדדים ואף ציין לפניו כי לאחמד ועטא חוב לארגון אשר נקנה על ידי נאשמים 13-12. בסמוך לכך סיכם אבו קטיפאן עם הנאשמים 13-12 כי עבור מכירת אולם האירועים ישלמו סך של 1,700,000 ש"ח.

7.

בשלב מאוחר יותר, ובמסגרת הסחיטה, נערך הסכם בין נאשמים 13-12 לבין אחמד ועטא במסגרתו הוסכם על רכישת הבניין בתמורה לסך של 1,700,000 ש"ח בקיזוז חובם לנאשמים 13-12 וחובות נוספים, אף שידעו כי שוויו הריאלי של הבניין הינו כ-3 מיליון ש"ח. על אף ההסכם, לא קיבלו אחמד ועטא כל תמורה עבור הבניין. ביום 4.2.2012 שוחחו ביניהם הנאשמים 13-12 בדבר מידע שהגיע אליהם לפיו אחמד טוען כי הבניין הובטח לאחרים בתמורה למחיקת החוב אליהם. בתגובה לכך ובהוראת הנאשם 13, הלך הנאשם 12 לביתו של אחמד ואיים על אשתו כי יחתוך את אצבעותיו של אחמד. ביום 15.4.2012 ובמסגרת הקשר, שוחח עדי עם נאשם 12 והשניים תיאמו להיפגש על מנת לקבוע את חלקו של כל אחד מהם בבניין. במהלך חודש אוגוסט 2012 הגיעו כמה מחברי הארגון ונטלו מן הבניין ציוד בשווי כולל של 450,000 ש"ח.

8.

בין לבין הגיע עטא ביום 18.8.2011 למסירת עדות במשטרה. סמוך לאחר מכן נקרא עטא למתחם, שם בירר עימו עדי את פרטי חקירתו. לאחר שעטא השיב כי נשאל על קשריו עם עדי אמר לו זה כי במידה ויזומן בשנית למשטרה אין הוא חייב להתייצב.

9.

בגין המעשים המתוארים מואשם העורר בסחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיפים 428 סיפא ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) בשילוב סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק ארגוני פשיעה ) ובקשירת קשר לסחיטה באיומים, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק.

10.

האישום השלישי: עבדאללה אבו-ראס (להלן: עבדאללה ) נקלע בשנת 2008 לחובות. שקים דחויים אותם מסר עבדאללה לנור עבדל קאדר (להלן: נור ) בגין חוב בסך 160,000 ש"ח הועברו על ידי האחרון לעוראבי כתשלום לסחורה שרכש בחנות האחים אחרס. משלא נפרע אחד שקים הדחויים הגיעו ביום 3.8.2008 נור ועבדאללה לפגישה עם מברוק ועם עוראבי במתחם, בה הבין מברוק כי עבדאללה שרוי במצב כלכלי קשה והציע להלוות לעבדאללה סכום כסף. עבדאלללה נענה להצעה ולווה ממברוק שתי הלוואות בסך כולל של 400,000 ש"ח בריבית חודשית של 5%. משלא עמד עבדאללה בהחזר חובותיו, החל מברוק להפעיל לחץ אינטינסיבי על עבדאללה ובמסגרת דרישותיו החוזרות להחזר החוב דחק בו למכור את ביתו לצורך כך.

11.

בערב יום 10.3.2009 הגיע נאשם 11 לביתו של עבדאללה והורה לו, לבקשתו של מברוק, להגיע למשרדו של האחרון במתחם. במהלך הפגישה, בה נכחו, מנהלי הארגון, העורר ונאשמים נוספים, ובמהלכה

היה עבדאללה אחוז אימה, אמר מברוק לעבדאללה כי חיכה מספיק וכעת הוא מחתים אותו על חוזה למכירת ביתו. נוכח האימה שהטילו הנוכחים בפגישה על עבדאללה, ומבלי שאפשרו לאחרון לקרוא את חוזה המכר, הוחתם עבדאללה על חוזה כוזב למכר ביתו, בו צוין כי

במועד החתימה שולמה לעבדאללה

תמורה בסך 700,000 ש"ח עבור הבית, אף שלא הועברה לעבדאללה כל תמורה ואף ששוויו הריאלי של הבית נאמד בכ-3 מיליון ש"ח. ביום 5.4.2009 הוגש חוזה המכר הכוזב לרשויות מיסוי מקרקעין.

12.

בגין המעשים המתוארים מואשם העורר בסחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיפים 428 סיפא ו-29 לחוק בשילוב סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה ובהלבנת הון במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיפים 3(א) ו-4 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 בשילוב סעיף 29 לחוק וסעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה

13.

האישום העשירי: במהלך שנת 2005, על רקע קושי כלכלי פנה

שאדי וורדה (להלן: שאדי ) לעורר בבקשה להלוואת סכום בסך 25,000 ש"ח. במסגרת פעילותו בארגון הלווה העורר לשאדי ביום 1.9.2005 סכום של 25,000 ש"ח. יחד עם זאת, בהסכם הכתוב בין השניים, עליו הוחתמו גם אשתו של שאדי, נרשם כי שאדי קיבל מן העורר 28,750 ש"ח, כאשר סוכם כי יתרת הסכום, בסך של 3750 ש"ח, הינה ריבית אותה על שאדי לשלם לעורר בתוך 25 ימים ממתן ההלוואה.

כבטוחה לפירעון ההלוואה מסר שאדי לעורר שטר מכר של רכבו ששוויו באותה העת היה כ-35,000 ש"ח.

משחדל שאדי להעביר לעורר את תשלומי החוב הגיע זה לביתו יחד עם שלושה מחברי הארגון ודרש כי יפרע את חובו. שאדי השיב לעורר כי אין בכוחו לפרוע את החוב ובתגובה הורה העורר לשאדי לעלות לרכבו ולנסוע אחריו. כאשר הגיעו השניים למשרדו של העורר הבחין שאדי כי נוכחים בו חברים נוספים בארגון, הנושאים נשק, ונוכח הפחד הרב אשר עוררה בו נוכחותם

מסר לעורר את רכבו בעבור סילוק החוב.

14.

בגין המעשים המתוארים מואשם העורר בסחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 428 סיפא לחוק בשילוב סעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה ובשימוש במרמה עורמה ותחבולה על מנת להתחמק ממס במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 בשילוב סעיף 29 לחוק וסעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.

15.

אישומים 19-18 : בנוסף, מנהלי הארגון וחבריו ביצעו שורה של פעולות כלכליות במטרה להסתיר ולהסוות רכוש אסור שהושג על ידם ונעשה בו שימוש במהלך ביצוע העבירות וכן להתחמק מתשלום מיסים. ביניהן: ערבוב הרכוש האסור ברכוש שאיננו אסור, אי דיווח לפקיד השומה על עיסוקם כמלווים בריבית קצוצה, הכנת הצהרות הון כוזבות וחוזים כוזבים והגשתם לגורמי השלטון המוסמכים. בשל חלקו במעשים אלו

מואשם העורר, לצד נאשמים נוספים, במסגרת אישומים 18 ו-19לכתב האישום המתוקן במסירת תרשומת כוזבת בדו"ח ושימוש במרמה עורמה ותחבולה על מנת להתחמק ממס במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיפים 220(2) ו-220(5) לפקודת מס הכנסה בשילוב סעיף 29 לחוק העונשין וסעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה ובשימוש במרמה עורמה ותחבולה על מנת להתחמק ממס במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 98(ג2)(4) לחוק מיסוי מקרקעין, התשכ"ג-1963 בשילוב סעיף 29 לחוק וסעיף 3 לחוק ארגוני פשיעה.

הליכי המעצר

16.

בד בבד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של העורר, של מנהלי הארגון ושל ששה נאשמים נוספים בפרשה עד תום ההליכים נגדם, ולהארכת תנאי השחרור של ארבעה נאשמים אחרים. בבקשה נטען כי העבירות המיוחסות לעורר ולמנהלי הארגון מקימות חשש כי הללו יסכנו את בטחון הציבור כאמור בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. כמו כן נטען כי מעשיהם מקימים חזקת מסוכנות לפי סעיפים 21(א)(1)(ג)(2) ו-21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים וכי מסוכנותם מתעצמת לנוכח העובדה כי ביצעו את העבירות במסגרת ארגון פשיעה. עוד נטען כי מעשי העורר ומנהלי הארגון, ובמיוחד עבירות הסחיטה באיומים, מקימים חשש כי שחרורם יביא לשיבוש מהלכי משפט, התחמקות מהליכי שפיטה והשפעה על עדים כאמור בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. לצד זאת אוזכר עברו הפלילי של העורר.

17.

בדיון שהתקיים ביום 21.1.2013 הסכימו העורר ומנהלי הארגון לקיומן של ראיות לכאורה המצדיקות מעצר עד החלטה אחרת. לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של העורר, של מנהלי הארגון ושל נאשמים נוספים בפרשה עד למתן החלטה אחרת. ביום 10.10.2013 הורה בית משפט זה (השופט ע' ארבל ), בהסכמת הצדדים, על הארכת מעצרם של העורר ושל מנהלי הארגון לתקופה של 60 ימים, כאשר שאלת שחרורו של העורר לחלופת מעצר נותרה תלויה ועומדת. ביום 26.11.2013 קבע בית המשפט המחוזי קיומן של ראיות לכאורה ביחס למרבית האישומים כנגד מנהלי הארגון, לרבות העבירות המרכזיות המיוחסות להם.

החלטת בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה

18.

ביום 18.7.2013 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המקימה עילת מעצר בעניינו של העורר ביחס לעבירות המיוחסות לו במסגרת האישומים השני והעשירי. מנגד קבע בית המשפט המחוזי כי בשלב זה לא ניתן לקבוע קיומן של ראיות לכאורה להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו במסגרת האישום השלישי. בתוך כך, הסכימו הצדדים כי העבירות המיוחסות לעורר במסגרת אישומים 19-18 אינן מקימות עילת מעצר.

19.

באשר לאישום השני , עמד בית המשפט המחוזי על כך שאחמד ועטא ציינו שניהם בעדויותיהם כי גביית חובו של אחמד

הועברה לטיפולו של העורר מאחר ועדי נשלח למאסר, וכי בסמוך לכך שוחח העורר עם עטא ואיים עליו, כמתואר בכתב האישום המתוקן. עוד עמד בית המשפט על כך

שמעורבות העורר בקשירת הקשר נלמדת גם מכך שבמהלך אחת השיחות שניהלו הנאשמים 13-12 בדבר חששם כי אדם אחר ירכוש את הבניין מאחמד, נשמע הנאשם 12 משוחח במקביל עם העורר, שציין לפניו את שמו של הרוכש הפוטנציאלי המאיים לסכן את התכנית שנרקמה במסגרת הקשר. עוד הדגיש בית המשפט כי העורר בחר לשמור על שתיקה ולא השיב לאישומים נגדו. בתוך כך, ציין בית המשפט כי מקומו של הדיון בסתירות בין עדויותיהם של אחמד ושל עטא, כמו גם בסתירות הפנימיות בעדויות עצמן, עליהן הצביע העורר, הינו במסגרת הדיון בתיק העיקרי.

עם זאת, קבע בית המשפט כי הסתירות האמורות באשר לשאלת נוכחותו של העורר בפגישה עם אחמד ועטא במתחם ובאשר לטיב יחסיהם של השניים עם העורר אינן מהותיות וניתן להסבירן באימה שחשו אחמד ועטא, נוכח סחיטתם על ידי הארגון.

20.

באשר לאישום העשירי , קבע בית המשפט כי החוזה שנכרת בין הצדדים נועד לכאורה לספק כסות חוקית לסחיטתו תחת

איומים של שאדי על ידי העורר, תוך שעמד על הודעתו הראשונה של שאדי במשטרה מיום 23.12.2012 (להלן: ההודעה מיום 23.12.2012 ). בהודעה זו תיאר שאדי כיצד הופיע העורר בביתו עם שלושה אחרים בכדי לגבות את החוב וכיצד בפגישה במשרדו של העורר אשר התקיימה בהמשך, נאלץ שאדי למסור את רכבו בעבור סילוק החוב לאור הפחד שחש בשל נוכחותם של אנשים חמושים בפגישה, כמתואר בכתב האישום המתוקן. חיזוק נוסף לתשתית הראייתית מצא בית המשפט בדבריו של שאדי בהודעתו מיום 23.12.2012 ובהודעתו השנייה במשטרה מיום 25.12.2012 (להלן: ההודעה מיום 25.12.2012 ), במהלכן הביע חשש לחייו ולעתיד ילדיו בשל מסירת עדות כנגד העורר, הנמנה על משפחת עבדל קאדר וכן בשיחת טלפון שניהל העורר עם בן דודו של שאדי בה איים על שאדי. כמו כן, ציין בית המשפט כי ביחס למעשים המיוחסים לו באישום העשירי בחר העורר לשמור על שתיקה. עוד הדגיש בית המשפט כי על הסתירות בין הגרסאות השונות אותן מסר שאדי בשתי הודעותיו, לרבות חזרתו בו מהאשמותיו כלפי העורר במסגרת ההודעה מיום 25.12.2012, להידון במהלך הדיון בתיק העיקרי.

יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי אין בסתירות אלה לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית נגדו, שכן חזרתו של שאדי מגרסתו הראשונה אותה מסר בהודעה מיום 23.12.2012 מתקבלת על הדעת נוכח חששו לחייו.

21.

בנוסף, דחה בית המשפט את טענת העורר לפיה סחיטתו של שאדי, ככל שהתרחשה, לא התבצעה במסגרת פעילות הארגון. זאת בשים לב לנוכחותם של אנשים נוספים לצידו של העורר בעת שהופיע בביתו של שאדי ובהמשך במהלך פגישתם במשרדו של העורר ולכך ששימוש בחוזים פיקטיביים נהוג בארגון ככלי לגביית חובות. כמו כן הבהיר בית המשפט כי אף את טענת העורר לאפלייתו נוכח החלטת המשיבה שלא להעמיד את שאדי לדין בגין עבירות של סחיטה באיומים והלבנת הון בהן הודה בהודעתו מיום 23.12.2012, אין לברר אלא במסגרת התיק העיקרי.

מעצרו של העורר עד תום ההליכים

22.

בהמשך דן בית המשפט המחוזי באפשרות שחרור העורר לחלופת מעצר. בתסקיר מעצר שהוגש בעניינו של העורר ביום 8.8.2013 העריך שירות המבחן את מסוכנות העורר כגבוהה. בשים לב לעברו הפלילי, הכולל ארבע הרשעות קודמות בעבירות של החזקת נשק שלא כדין, תגרה במקום ציבורי ושתי תקיפות שוטר ובהתחשב בכך שהעורר ריצה עונש מאסר בפועל לתקופה של 10 חודשים, התרשם שירות המבחן כי העורר אינו מתאים לשחרור לחלופת מעצר ביתית כלל. ביום 13.8.2013 טענו הצדדים לפני בית המשפט לעניין חלופות המעצר בעניינו של העורר וביום 3.9.2013 קבע בית המשפט, לנוכח האמור בתסקיר המבחן ולאחר שעמד על מעורבות העורר במעשים המתוארים באישומים השני והעשירי בכתב האישום המתוקן, כי לא ניתן לשחררו

לחלופת המעצר שהוצעה על ידו. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי כל חלופת מעצר שתוצע בעניינו של העורר תיבחן לגופה, בתנאי שתהא הרמטית ובתנאים מחמירים.

23.

ביום 4.11.2013 טענו הצדדים לעניין בקשת העורר להשתחרר לחלופת מעצר. העורר התנגד לעריכת תסקיר נוסף בעניינו ועתר להציע חלופת מעצר נוספת. המשיבה מצידה טענה כי יש מקום לקבלת תסקיר מעצר בטרם יתקיים דיון מהותי. בית המשפט דחה את הדיון בחלופת המעצר המוצעת ליום 25.11.2013, לאחר שיתקבל

תסקיר בעניינה. במועד זה, לאחר שהתקבל תסקיר שירות המבחן בו נפסלו על ידי שירות המבחן המפקחים אותם הציע העורר, התחדש הדיון בנושא. ביום 5.12.2013 שלל בית המשפט את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת המעצר שהוצעה על ידו, נוכח חלקו באישומים, מידת מעורבותו במעשים, מסוכנותו הגבוהה, נסיבותיו האישיות והערכות שירות המבחן בעניינו. בתוך כך קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להשוות בין עניינו של העורר לבין עניינם של נאשמים אחרים אשר שוחררו לחלופות מעצר.

מכאן הערר.

24.

יצוין כי הערר שלפני נדון בסמוך לאחר דיון בבקשת הארכת מעצר שנייה, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), במסגרתה נתבקשה

הארכת מעצרם של מנהלי הארגון ושל העורר, החל מיום 20.12.2013, או עד למתן פסק דין בתפ"ח 38739-01-13 בבית המשפט המחוזי מרכז, לפי המוקדם. ביום 22.12.2013 הוריתי במסגרת בש"פ 8318/13 על הארכת מעצרם של מנהלי הארגון ושל העורר, כמבוקש. זאת מאחר

שסברתי כי מסוכנותם הגבוהה של מנהלי הארגון ושל העורר, הנלמדת מריבוי העבירות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן ואופיין, וביחס לעורר גם מעברו הפלילי, כמו גם החשש כי שחרורם לחלופת מעצר יביא לשיבוש הליכי משפט,

אינם מאפשרים לשחררם ממעצר בשלב זה.

בתוך כך מצאתי כי

לא ניתן להשוות בין חלקו של העורר

במסכת העבריינית לבין חלקם של מעורבים אחרים בפרשה אשר שוחררו לחלופת מעצר.

25.

לפיכך, השאלה העיקרית העומדת להכרעה לפני היא שאלת קיומן של ראיות לכאורה להרשעת העורר במיוחס לו. אקדים ואציין כי משמצאתי, מן הטעמים המפורטים להלן, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר אין עוד מקום להתייחס לטענותיו בדבר אפשרות שחרורו לחלופת מעצר במסגרת ההליך דנן.

נימוקי הערר

26.

העורר טוען – באמצעות באי כוחו, עו"ד אביגדור פלדמן ועו"ד גיא שמר – כי שגה בית המשפט בעת שקבע קיומן של ראיות לכאורה בעניינו באישומים השני והעשירי.

באשר לאישום השני , טוען העורר כי אין בחומר הראיות כל ראיה אובייקטיבית התומכת במסקנה כי העורר קיים קשר כלשהו עם אחמד או עם עטא וכי על אף קביעת בית המשפט, לפיה העורר נפגש עם אחמד פנים אל פנים, אחמד כלל לא הצליח לזהותו במסגרת מסדר זיהוי שנערך לו. עוד טוען העורר כי מעורבותו לכאורה בפרשה מושא האישום השני, אשר נמשכה למעלה משלוש שנים, נמשכה על פי עובדות כתב האישום המתוקן שבועיים ימים בלבד ולא כללה נקיטה באלימות או באיומים. משכך, לשיטתו, שגה בית המשפט בעת שקבע כי מעורבות העורר בפרשה הייתה דומיננטית ונמשכה תקופה ארוכה, תוך שסמך ידיו על קביעה משוללת יסוד לפיה קול העורר נשמע בשיחת טלפון קצרה שניהל הנאשם 12. בתוך כך נטען כי הקביעה לפיה איים העורר על אחמד נסמכת על ראיה בלתי קבילה שבאה מפיו של עטא ולא נתמכת בגרסתו של אחמד. כמו כן נטען כי עטא מסר את דבר איומו של העורר עליו רק במסגרת הודעתו הרביעית ומשכך המדובר בגרסה כבושה, שאף עומדת בסתירה לדבריו במשטרה ביום 18.8.2011, לפיהם מעולם לא אוים ועמד בקשר עם עדי בלבד. עוד מלין העורר על כך שבית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לסתירות שנפלו בגרסאותיהם של אחמד ועטא ביחס למעורבות העורר בפגישה עם עדי במתחם.

27.

באשר לאישום העשירי , טוען העורר כי העסקה מושא אישום זה הינה עסקה שנכרתה כדין וכי מימוש חובותיו של שאדי כלפי העורר בגין ההלוואה שניתנה לו, בדרך של מסירת החזקה ברכבו, נקבע בין הצדדים בדרך המקובלת. האמור נתמך, לטענת העורר,

הן בהתנהגותו שלו – כאשר משהתברר כי הרכב עוקל ונתפס על ידי הביטוח הלאומי פנה העורר בתביעה משפטית כנגד שאדי – והן בסיפור המעשה שהציג שאדי – אשר לא טען כי בשלב כלשהו הופנה איום כלפיו, אלא רק כי זומן לפגישה בה נכחו אנשים שונים אשר שאדי סבר כי הינם חמושים לאור בליטות שנחזו בגבם. עוד נטען כי כלל לא הוכח כי פעולות העורר נעשו במסגרת ארגון פשיעה. בהקשר זה מדגיש העורר כי הפרשה מושא האישום העשירי, בה הוא מואשם לבדו התרחשה בשנת 2005 ואילו יתר העבירות המיוחסות לארגון הפשיעה התבצעו

על פי כתב האישום המתוקן בשנת 2006 ואילך, כאשר מעורבות העורר בעבירות אלה התרחשה, על פי הנטען, בשנת 2009. מכאן עולה, לשיטת העורר, כי התנהלותו מול שאדי איננה נוגעת לארגון הפשיעה ומשכך המעשים המיוחסים לו אינם מקימים עילת מעצר. לצד האמור, מלין העורר על כך שקביעת בית המשפט המחוזי לפיה הסתירות בין הגרסה שמסר שאדי בהודעתו מיום 23.12.2012 לבין זו שמסר בהודעתו מיום 25.12.2012 אינן פוגעות בתשתית הראייתית ביחס לאישום העשירי לא בוססה כלל.

תשובת המשיבה

28.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד הילה גורני – מפנה לסקירת הראיות לכאורה כמפורט בהחלטת בית המשפט קמא ועותרת לדחיית הערר, בנימוק שראיות אלה מקימות תשתית ראייתית המסבכת את העורר בעבירות המיוחסות לו במסגרת האישומים השני והעשירי. לצד זאת, ביחס לאישום השלישי , טוענת המשיבה כי שגה בית המשפט קמא בעת שקבע כי זיהויו של העורר על ידי עבדאללה כמי שנכח בפגישה בה הוחתם על חוזה כוזב למכר ביתו

מבוסס על טעות בזיהוי. ניתוח הודעותיו של עבדאללה מלמד, לטענת המשיבה, כי העורר נכח בפגישה ולקח חלק בהפעלת לחץ ואיומים כלפי עבדאללה.

29.

באשר לאישום השני , טוענת המשיבה כי את התנהלות העורר

יש לבחון על רקע התנהלותם של יתר הנאשמים בפרשה זו למול אחמד ועטא. המשיבה מצביעה על כך שאחמד ועטא נקראו

לפגישה במתחם, בה נכחו כמה מאנשי הארגון וביניהם העורר, ובמהלכה נקט עדי בשפה מאיימת כלפי אחמד ועטא, כמתואר בכתב האישום המתוקן. עוד מציינת המשיבה כי שני המתלוננים סיפרו שהטיפול בחובו של אחמד, אשר נאמד במיליוני ש"ח על ידי עדי,

הועבר לעורר וכי בהמשך איים העורר על עטא. האמור אף מלמד, לשיטת המשיבה, על מעורבותו העמוקה של העורר בפרשה כולה. לצד זאת,

מדגישה המשיבה

כי דברי השניים באשר לפחד שחשו מוצאים חיזוק בראיות נוספות. בהקשר זה טוענת המשיבה כי בהתחשב בשיוכו של העורר לארגון הפשיעה של משפחת עבדל קאדר, אשר התנהלותו הכוחנית ידועה לתושבי טייבה, יש לראות גם אמירות לא מפורשת של העורר הנושאות טון מאיים כאיומים ברורים בנסיבות העניין.

30.

באשר לאישום העשירי , מפנה המשיבה להודעתו של שאדי מיום 23.12.2012 בה שטח האחרון

את פרטי הפרשה. המשיבה טוענת כי

בשים לב להשתייכות העורר לארגון הפשיעה, אופן התנהלותו מול שאדי בדבר

גביית חובו משקף איום ברור ומעיד כי החוזה עליו הוחתם שאדי פיקטיבי. חיזוק לכך מוצאת המשיבה

בשלושת אלו: באיום שהשמיע העורר כלפי שאדי בשיחת טלפון עם בן דודו של שאדי; בחשש של האחרון הנשקף מהודעותיו במשטרה; ובשתיקתו של העורר בעניין זה בחקירותיו במשטרה. עוד נטען כי חזרתו של שאדי מתלונתו בהודעתו מיום 25.12.2012 נבעה מחששו מן העורר וכי פעולותיו של העורר לאחר עיקול רכבו של שאדי אינן מעידות על חוקיות מעשיו המוקדמים. לצד האמור, מדגישה המשיבה כי הדמיון בין מעשי העורר

לבין שיטות הפעולה של ארגון הפשיעה המתוארות בכתב האישום המתוקן, מלמדת כי הסחיטה שהפעיל כלפי שאדי בוצעה במסגרת פעילותו בארגון.

31.

באשר לאישום השלישי , טען העורר בתגובה לתשובת המשיבה בדיון לפני כי מכלול הראיות בפרשיה זו מלמד כי עבדאללה זיהה את חאדר, אחיו של העורר, כבן אחיו של מברוק אשר נכח בפגישה במתחם ביום 10.3.2009 וכי אין בסיס מספק לטענה שהעורר נכח בפגישה, כפי שקבע בית המשפט קמא.

דיון והכרעה

32.

לאחר שעיינתי בנימוקי הערר והאזנתי בקשב רב להשלמת הטיעון בעל פה מטעם הצדדים בדיון שנערך לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות מן הטעמים המפורטים להלן.

33.

כלל ידוע הוא כי בשלב בחינתן של הראיות לכאורה במסגרת הליכי המעצר על בית המשפט לבחון את הפוטנציאל הראייתי להרשעה [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)], כאשר שלב זה אינו המקום לדיון בשאלת משקלן של הראיות, ובוודאי אינו המקום לדיון בשאלת מהימנותם של העדים ובסתירות כאלה ואחרות שעשויות לעלות מעדויותיהם. שאלות אלה תתבררנה על ידי בית המשפט היושב בהליך העיקרי ולא בשלב המעצר [ראו למשל: בש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל , פסקאות 18-17 להחלטה (4.6.2009)]. לאחר בחינת הראיות לכאורה בעניינו של העורר וקביעותיו של בית המשפט המחוזי לגביהן, הגעתי לכלל מסקנה כי הראיות לכאורה במקרה דנן, בכל הנוגע לאישומים השני והעשירי, קושרות את העורר למסכת העבריינית הנטענת בכתב האישום המתוקן. אמנם

קיימים קשיים מסוימים בגרסאות אותן מסרו המתלוננים בפרשות הנדונות, אולם, אלו אינם מבטאים פגמים כה בסיסיים בחומר הראיות לכאורה עד כי לא קם בגינם סיכוי סביר להרשעת העורר [ראו: בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל , פסקה 9 להחלטה (20.6.2006)]. לפיכך, סבורני כי יש לאשר את קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר דיותן של הראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר במסגרת אישומים אלו.

34.

באשר לאישום השני , אין מחלוקת בדבר קיומה של פגישה במתחם הארגון בה נכחו עדי ונאשמים נוספים, ובה

נאמר לאחמד ולעטא, בין היתר, כי חובם תפח לסך של למעלה משני מיליון ש"ח וכי העברת הבניין לא תכסה אלא את מחצית החוב. לא למותר לציין כי בכתב האישום המתוקן נטען שבפגישה זו, אותה תיאר אחמד כמאיימת בהודעתו מיום 12.12.2012, הושמעו איומים כנגד אחמד ועטא לצורך הגשמת מטרת הסחיטה – העברת הבעלות בבניין לידי הארגון – כאשר, בין היתר, הובהר לאחמד כי אם לא יעשה כן יילקחו ממנו כל נכסיו. כמו כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי באותה פגישה הבהיר

עדי לאחמד ועטא כי העורר יטפל מטעמו בחובו של אחמד, כפי שסיפרו אחמד ועטא. המחלוקת בין הצדדים נסובה על מידת מעורבותו של העורר בפרשה, ובתוך כך על שאלת נוכחותו של העורר בפגישה האמורה; על טיב הקשר שקיים

עם אחמד ועטא, אם בכלל, ועל חלקו של העורר בקשר שנקשר עם נאשמים 13-12 לסחיטת הבניין.

35.

צודקת המשיבה בטענתה הבסיסית כי יש לבחון את מעשי העורר על רקע פגישה זו, אף אם לא ניתן לקבוע בוודאות בשלב זה אם נכח בה, ועל רקע התנהלות אחרים בארגון

למול אחמד ועטא. בסמוך לאחר הפגישה, על פי דבריו של עטא בהודעתו מיום 31.12.2012, הפנה העורר איומים כלפיו הקשורים

לטיפולו האמור בחוב, כאשר, בין היתר, אמר "אני לא עדי אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק". נוכח השתייכות

העורר לארגון הפשיעה של משפחת עבדל קאדר ולמאורעות שקדמו לשיחות אלה, אין קושי לקבוע כי אמירה זו

מפיו של העורר מהווה לכאורה איום ברור. חיזוק לכך ניתן למצוא הן בשתיקתו של העורר ביחס לאישום השני והן בחששם של אחמד ועטא מפני משפחת עבדל קאדר. חשש זה

ניכר הן בהודעותיהם של אחמד ושל עטא, לרבות הודעותיו המוקדמות של עטא, והן בהודעתה של חיתאם, אשתו של אחמד, מיום 17.12.2012 בדבר האימה שחש אחמד עד כי רצה ליטול את חייו.

36.

באשר לשיחה שניהל הנאשם 12 עם אדם שכינויו "אבו מואמין" בנוגע לרוכש מתחרה שגייס אחמד לרכישת הבניין, ברי כי ככל שאכן העורר הוא ששוחח עם הנאשם 12, הרי שיש בכך כדי לחזק את דבר מעורבותו הנמשכת והמשמעותית בפרשה. יחד עם זאת, אף אם נאשם 12 שוחח על סוגיה הנוגעת לקשר שנקשר במטרה לסחוט את אחמד ועטא עם אדם אחר שכינויו זהה לכינוי העורר, סבורני כי די בהחלטתו של עדי להעביר את הטיפול בחוב הנאמד במיליוני ש"ח לידי

העורר ובמעשי העורר לאחר מכן

כדי להעיד על מעורבותו העמוקה בפרשה כולה וללמד שאינו "חייל" בלבד.

37.

לאור כל האמור, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי

כי הסתירות בהודעותיו של אחמד באשר לנוכחות העורר בפגישה במתחם ובאשר לטיב יחסי העורר עימו ועם עטא אינן מהותיות וניתנות להסבר בפחד שחשו השניים. בהקשר זה יש להזכיר כי לאחר שעטא מסר עדותו במשטרה ביום 18.8.2011 נקרא זה למתחם לצורך בירור פרטי עדותו. נוכח האמור ניתן להסביר בנקל מדוע רק לאחר שנעצרו הנאשמים בכתב האישום המתוקן מסרו עטא ואחמד לראשונה גרסאות

מפורטות וסדורות לאירועים.

טענות העורר לפיהן אחמד לא זיהה את העורר

ואילו בהודעתו מיום 18.8.2011 מסר עטא כי מעולם לא אויים על ידי מי מאנשי הארגון וכי עמד בקשר עם עדי בלבד תוכרענה ב"כור ההיתוך" של ההליך הפלילי.

38.

באשר לאישום העשירי , המחלוקת בין הצדדים נסובה על: שאלת אמיתותו של החוזה שנחתם בן שאדי ואשתו לבין המשיב; על השאלה אם הצעדים בהם נקט העורר לגביית חובו של שאדי עולים כדי סחיטה; ועל הקשר בין מעשי העורר לפעילות הארגון. בהודעתו מיום 23.12.2012, תיאר שאדי כיצד הופיע העורר בביתו עם שלושה אחרים בכדי לגבות את חובו ומשנענה כי אין באפשרותו של שאדי לשלם לו הורה על שאדי להגיע מיד למשרד הסמוך למתחם עם רכבו. בהמשך הודעתו סיפר שאדי כי לאור נוכחותם של ששה אנשים נוספים בפגישה עם העורר במתחם – אשר סבר כי הינם חמושים לאור בליטות שנראו בבגדיהם – נתמלא

אימה וניאות למסור את רכבו בעבור סילוק החוב. חששו המתואר של שאדי מן העורר נלמד גם ממזכרו של השוטר אייל אנקונינה בו מתועד הפחד שאחז בשאדי מעת שמסר את הודעתו ביום 23.12.2012, כפי שזה השתקף בשיחה שניהל עם אנקונינה למחרת מסירת הודעתו.

39.

הדרך בה נקט העורר לצורך גביית חובו של שאדי והלחץ הנפשי בו היה נתון שאדי בעקבות מעשי העורר תומכים בגרסתו בהודעתו מיום 23.12.2012 לפיה אכן נסחט באיומים על ידי העורר. חיזוק לכך נמצא גם בשיחת הטלפון שקיים העורר עם בן דודו של שאדי ביום 26.10.2012 בה ציין העורר כי: "אם אגיע אליו (אל שאדי – י.ד.) לא טוב". לפיכך, לא מצאתי פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי החוזה שנכרת בין הצדדים נועד לכאורה רק לצורך הענקת כסות חוקית למעשי העורר. חיזוק לכך נמצא בדבריו של שאדי בהודעתו מיום 25.12.2012, במהלכה סיפר

כי הוא ואשתו כלל לא קראו את החוזה עליו חתמו, שכן החוזה נכתב בשפה העברית, אותה השניים אינם יודעים לקרוא. יצוין כי אין בסתירות עליהן הצביע העורר בגרסתו של שאדי לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית נגדו, שכן אלה נובעות, רובן ככולן, מחזרתו בהודעתו מיום 25.12.2012 מן הגרסה שמסר בהודעתו מיום 23.12.2012, אותה ניתן להסביר בחששו הנטען של שאדי לחייו, כפי שהטעים בית המשפט קמא.

40.

יתר על כן, במסגרת טיעוניו גרס העורר כי בשום שלב לא טען שאדי כי מאן דהוא הפנה כלפיו איום מפורש. דא עקא, דווקא התנהלותו האמורה של העורר והשפעתה על שאדי מצביעות על כך שהתזה המוצעת על ידי המשיבה – לפיה לצורך סחיטה באיומים במצבים מסוימים די אף בעצם נוכחותם של מספר אנשים הנחזים להיות חמושים – סבירה. לעניין זה יפים דבריו של השופט נ' הנדל בע"פ 6368/09

זקן נ' מדינת ישראל (12.7.2010):

"נפסק כבר כי 'אין לבדוק את קיומה או אי קיומה של עבירת סחיטה באיומים על פי מבחנים טכניים, כאילו מדובר בדרישת הכתב על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין. לא ניתן לצפות כי הסוחט באיומים יכריז בפני המאוים על כוונתו לעבור עבירה זו'...אף אם לא התקיימה בבירור 'המשוואה האיומית', במסגרתה מוזהר החייב: 'אם לא תעשה ' X ' יאונה לך ' Y '', עדיין יש מקום ללמוד מהקשר הנסיבות על האיום שיצרו המשיבים כלפי החייב" ( שם , פסקה 6).

41.

יש באמור עד כה כדי לבסס קיומן של ראיות לכאורה להרשעת העורר בסחיטתו של שאדי באיומים, אשר די בה להקים עילת מעצר במקרה זה [ראו למשל: בש"פ 5953/10 אלפרון נ' מדינת ישראל , פסקה י' להחלטה (6.9.2010); בש"פ 4120/11 דדוש נ' מדינת ישראל , פסקה 14 להחלטה (6.6.2011)]. עם זאת, אמשיך ואציין כי מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי כי חומר הראיות שהונח לפניו מקים תשתית ראייתית לכאורה לכך שהעורר פעל במסגרת ארגון הפשיעה. אכן, אין בנמצא ראיה ישירה הקושרת בין הסחיטה באיומים שביצע לכאורה העורר לבין פעילותו במסגרת הארגון. ודוק, אין מניעה כי מארג ראיות נסיבתיות, אליו מצטרפת שתיקת הנאשם, יהווה אף הוא תשתית ראייתית לכאורית מספקת לעניין זה בשלב זה של ההליך [ראו למשל: בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי (17.2.1999); בש"פ 8445/13 עזאם נ' מדינת ישראל , פסקה 23 להחלטה והאסמכתאות הנזכרות שם (23.12.2013)]. השימוש בחוזה עסקי ככסות חוקית לפעילות סחיטה, זימונו הדחוף של החייב לפגישה במשרד הסמוך למתחם המשפחה וגביית החוב בנוכחותם של אנשים נוספים ובסיטואציה מאיימת – כל אלו מאפיינים את שיטת הסחיטה המיוחסת לארגון בכתב האישום המתוקן. השוני בין החוזה עליו הוחתם שאדי לבין חוזים אחרים הנזכרים בכתב האישום המתוקן, כמו גם הפעולות החוקיות בהן נקט העורר להשבת רכבו של שאדי לידיו, אינם מטשטשים דמיון זה ולא מצאתי שיש בהם כדי להאיר באור שונה את פעולות העורר, בין היתר בשים לב לשתיקתו לנוכח האישומים. כמו כן, לא מצאתי כי יש בעובדה שיתר האישומים

המיוחסים לארגון בכתב האישום המתוקן נוגעים לשנת 2006 ואילך וכי המעשים המיוחסים לעורר במסגרת האישום השני בוצעו בשנת 2009, כדי לשנות מסקנתי זו.

42.

האמור עד כה הביאני

לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה להרשעת העורר במיוחס לו במסגרת האישומים השני והעשירי וכי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לאור האמור, אינני נדרש לטענות הצדדים באשר לחלקו של העורר בפרשה מושא האישום השלישי בכתב האישום המתוקן. כמו כן, ובשים לב להחלטתי מיום 22.12.2013, אינני נדרש לטיעונים בדבר חלופת מעצר, כאמור.

אשר על כן, הערר נדחה. העורר יוותר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.