בש"פ 8445/13 מוחמד עזאם נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ש' בן שלמה ) במ"ת 29452-10-13 מיום 12.12.2013, במסגרתה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) .

העובדות לפי כתב האישום

1.

במועד הרלבנטי לכתב האישום קיים סאיד עודה, בעל חנות זהב בטול כרם (להלן: סעיד ), קשרים עסקיים עם תאמר יוסף (להלן: תאמר ), שבבעלותו חנות תכשיטים בטייבה (להלן: החנות ).

2.

עובר ליום 30.9.2013 קשר העורר עם תאמר ועם שניים אחרים, מוחמד גבארה (להלן: מוחמד ), אווס גבאלי (להלן: אווס ) לשדוד את סאיד. במסגרת הקשר, במועד המוקדם מיום 30.9.2013 סיכמו תאמר וסאיד כי האחרון ירכוש מתאמר אונקיות זהב בתמורה ל-11,286 דולר.

3.

ביום 30.9.2013 או בסמוך לכך ביקש סאיד נהאד מוחסן (להלן: נהאד ), שהינו נכה ברגליו, למסור את הסכום האמור לתאמר בטייבה ולאסוף מידיו את אונקיות הזהב (להלן: העסקה ). משהסכים נהאד לבצע את השליחות מסר לו סאיד מעטפה ובה הכסף ועידכן את תאמר כי נהאד בדרכו אליו לביצוע העסקה. לבקשת תאמר מסר לו סאיד את צבע וסוג הרכב בו יגיע אליו נהאד. כמו כן הנחה סאיד את נהאד ליצור קשר עם תאמר בהגיעו לטייבה על מנת שזה יכוונו לחנותו לצורך ביצוע העסקה.

4.

מיד לאחר מכן נסע נאהד לטייבה ברכבו, כשאשתו יושבת לצידו במושב הקדמי, לצורך ביצוע העסקה. בהגיעו לכניסה לעיר טייבה, בשעה 10:40 לערך, יצר נאהד קשר עם תאמר אשר כיוון אותו עד הגיעו לחנותו. בשלב זה, במסגרת הקשר ובעוד תאמר משוחח עם נהאד חסם רכב מיצובישי ירוק גנוב (להלן: הרכב הגנוב ) – בו נסעו מוחמד, אווס ואדם אחר שזהותו איננה ידועה – את רכבו של נהאד.

מוחמד ואווס יצאו ממנו כשהם רעולי פנים, עוטים כפפות לידיהם וחמושים באקדח גנוב.

תחת איומים באקדח כלפי נאהד ואיומים בחפץ חד כלפי אשתו, ותוך יריית שתי יריות באוויר, וכאשר הם מאיימים על חיי נהאד, שדדו מוחמד ואווס את הדולרים שנשא נהאד וכן צמיד זהב השייך לאשתו, לאחר שזו זרקה אותם לעברם מתוך פחד.

5.

מיד לאחר השוד נמלטו מוחמד, אווס והאדם האחר לעבר מטעי זיתים, שם שרפו את רכב המיצובישי הנושא לוחיות זיהוי גנובות אשר שימש להם כרכב השוד. בסמוך לאחר מכן, ועל פי התכנון מוקדם, הגיע העורר ברכבו (להלן: רכב המילוט ) לאסוף את מוחמד, אווס והאדם האחר מהמקום. בדרכם חזרה לכיוון טייבה הבחינו הארבעה בבלשים המגיעים לעברם בג'יפ והשליכו את האקדח ששימש לביצוע השוד מדלת מכוניתם תוך שהם ממשיכים בנסיעה מהירה במטרה להימלט מן הבלשים.

6.

בשלב זה חסם ג'יפ הבילוש את נתיב נסיעת רכב המילוט וכשזה ניסה לעקוף את החסימה התנגש ג'יפ הבילוש ברכב המילוט באופן שחסם את דלתותיו השמאליות. מוחמד והאדם הנוסף יצאו מרכב המילוט והחלו להימלט מן המקום כאשר אינם שועים לקריאות הבלשים לעברם כי יעצרו. בשלב זה, לאחר שמוחמד והאדם הנוסף המשיכו במנוסתם, ירו שניים מן הבלשים בתחילה באוויר ובהמשך לעבר פלג גופם התחתון של הנמלטים. מוחמד נפצע בירכו השמאלית מירי של אחד הבלשים ונפל לקרקע כשבסמוך למקום נפילתו זוג כפפות בצבע שחור, ואילו האדם האחר הצליח להימלט. במקביל עצר בלש נוסף את העורר ואת תאמר אשר נותרו ברכב המילוט. במהלך המעצר ניסה תאמר להכות את הבלש באגרופים בעודו מנסה לצאת מרכב המילוט ואילו העורר הוריד את ידית בלם היד של רכב המילוט במטרה לדרדרו. כתוצאה מהתנגדות השניים נשרט הבלש בידו.

7.

לאור מעורבותו במעשים המתוארים הואשם העורר בקשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); בשוד מזוין בחבורה,

לפי סעיף 402(ב) לחוק; בנשיאת נשק ותחמושת, לפי סעיף 144(ב) רישא וסיפא לחוק; בהצתה, לפי סעיף 448 רישא לחוק, בשינוי זהות של רכב או חלק של רכב, לפי סעיף 413ט לחוק, בשיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק ובתקיפת שוטר, לפי סעיף 273 לחוק. במסגרת כתב האישום הואשמו גם מוחמד, אווס ותאמר בגין חלקם במעשים.

החלטת בית המשפט המחוזי מיום 18.11.2013

8.

בד בבד עם הגשת כתב אישום כנגד העורר וכנגד שלושת שותפיו עתרה המשיבה לעצור את כל הארבעה עד תום ההליכים המשפטיים בטענה שקיימות נגדם ראיות לכאורה. בבקשה נטען כי כנגד העורר וחבריו

קמה עילת מעצר של מסוכנות מכוחם של סעיפים 21(א)(1)(ג)(2), 21(א)(1)(ג)(4) ו-21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן הללו ביצעו שוד מזוין בחבורה, במרכזה של עיר, כנגד נכה ותוך שימוש בנשק חם. עוד נטען כי באשר לעורר ולחבריו מוחמד ואווס קמה עילת מעצר גם מכוחו של סעיף 21(א)(1)(א) לחוק, שכן אלו הציתו את הרכב ששימש לביצוע השוד ומשהבחינו בבלשים השליכו את האקדח בו עשו שימוש והמשיכו בנסיעה מהירה, כאשר מוחמד נעצר רק לאחר שנורה בירכו וגם אווס והעורר התנגדו למעצרם. לפיכך נטען כי קם חשש כי אם ישוחררו ינסו לשבש הליכי משפט. עוד צוין בבקשה עברו הפלילי של העורר, הכולל עבירות סמים ועבירות של שוד מזוין וקשירת קשר לביצוע פשע.

9.

ביום 18.11.2013 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להרשעת העורר ושותפיו בעבירות המיוחסות להם. בית המשפט עמד על הראיות לכאורה תוך שהבחין בין שלוש זירות שונות הרלבנטיות לאירועים – זירת השוד, זירת ההצתה, בה הוצת הרכב ששימש לשוד, וזירת ההיתקלות עם ג'יפ הבילוש. בית המשפט סקר וניתח את הראיות לכאורה שלפניו: הודעותיהם של נהאד ושל סאיד בדבר העסקה והשוד; פלט השיחות בין נהאד לבין תאמר; הודעות עדי הראיה לשוד; הודעות הבלשים שעצרו את העורר ואת חבריו בדבר היתקלותם בחבורה; גרסאות סותרות אותן מסרו מוחמד ואווס בדבר מעשיהם ביום האירוע ובדבר המועד בו אסף אותם העורר ברכבו, המלמדות על ניסיון להרחיקם מן האירוע; שתיקתו של העורר; חוות דעת מז"פ הקובעת כי הכדורים שנמצאו בזירת השוד תואמים את האקדח שנמצא במקום מעצר רכב המילוט; זוג הכפפות השחורות שנמצא בסמוך למקום נפילתו של מוחמד לאחר שנורה ושני זוגות נוספים של כפפות ובגדים שחורים נוספים אשר שימשו לשוד ונמצאו ברכב המילוט.

10.

בית המשפט קבע כי מחומר הראיות עולה ששניים לבושים שחורים נצפו בזירת השוד וידעו לנקוב בפירוש את רצונם – דולרים שהעביר נהאד לתאמר בעבור אונקיות זהב – כאשר הלבוש והכפפות שנמצאו ברכב המילוט או על גופם של מוחמד ואווס קושר את השניים לאירועים. באשר לעורר קבע בית המשפט כי סד הזמנים הקצר בין הזירות והימצאות העורר במקום המתאים ובזמן המתאים על מנת לאסוף את מוחמד ואת אווס מלמדים על תכנון מדוקדק וקפדני, במסגרתו תיאמו המעורבים בשוד, וביניהם העורר, את צעדיהם מראש, תוך הימנעות משימוש בטלפונים ניידים. בהקשר זה מצא בית המשפט כי במידה והעורר אכן לא היה

בסוד העניינים היה מוסר הסבר למעשיו בחברתם של אווס ומוחמד בזירת ההיתקלות. עוד הדגיש בית המשפט כי יש בשתיקת העורר כדי לחזק את הראיות נגדו.

החלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.12.2013

11.

בהחלטה מיום 12.12.2013 דן בית המשפט המחוזי בבקשת מעצרם עד תום ההליכים של העורר ושל חבריו מוחמד ואווס. באשר לעורר, עמד תחילה בית המשפט המחוזי על עברו הפלילי, הכולל, בין היתר, הרשעה בעבירות דומות בעברו הקרוב, וציין כי עומד נגדו מאסר מותנה לתקופה של 12 חודשים, אשר הינו בר הפעלה במידה ויורשע. בהמשך עמד בית המשפט על תסקיר המעצר שערך שירות המבחן בעניינו של העורר. במסגרת התסקיר התרשם שירות המבחן כי העורר אינו מכיר במעשיו ומעניק לגיטימציה לאלימות ולפיכך העריך כבינונית את רמת מסוכנותו למעורבות חוזרת בהתנהלות אלימה שחומרת תוצאותיה צפויה להיות בינונית. לצד זאת, התקשה שירות המבחן להמליץ על שחרור העורר לחלופת המעצר שנבחנה על ידו לאחר שמצא כי זו אינה מהווה גורם מפחית סיכון, כיוון שהמפקחים שהוצעו אינם מתאימים לתפקידם.

12.

העורר, כמו חבריו, הלין על הערכות שירות המבחן בעניינו ועתר כי בית המשפט יבחן חלופת מעצר אחרת בעניינו ככל שלא תתקבל החלופה אותה בחן שירות המבחן.

13.

בית המשפט המחוזי הבהיר כי עניינו של העורר, כמו גם של חבריו, מוחמד ואווס, שונה מעניינו של שותפם השלישי, תאמר, אשר שוחרר למעצר בית מלא בתנאים מגבילים, בין היתר כיוון שהאחרון לא נטל לכאורה חלק בשוד עצמו ועברו נקי. בתוך כך עמד בית המשפט על כך שהעורר היה שותף לתכנון המוקפד של המעשים, אף שלא נטל חלק בשוד עצמו, ועל כך שלא היה בתקופות מאסר קודמות אשר הושתו על העורר כדי להרתיעו. לאור האמור, ובשים לב למסוכנותו הבינונית של העורר ולהמלצת שירות המבחן בעניינו, הורה בית המשפט על מעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו.

מכאן הערר.

תמצית נימוקי הערר

14.

העורר טוען – באמצעות בא כוחו עו"ד דוד יפתח – כי שגה בית המשפט עת שקבע קיומן של ראיות לכאורה בעניינו. בתוך כך טוען העורר כי לא השתתף, גם לשיטת התביעה, בשוד עצמו ואף לא נכח בזירת האירוע וכי אין כל ראיה למעורבות כלשהי מצידו בתכנון השוד. לטענת העורר, כל שנראה בעניינו הוא שנהג ברכבו בעת ששהו בו הנאשמים האחרים בפרשה, כאשר אין כל ראיה התומכת בטענה לפיה אסף את הנאשמים האחרים מהמקום בו הציתו את רכב השוד או כי "איסוף" זה נעשה בעקבות תכנון מוקדם. עוד נטען כי אין כל ראיה לקיומם של מפגשים או שיחות טלפון בין העורר לבין הנאשמים האחרים. לפיכך נטען כי בית המשפט המחוזי שגה במשקל שייחס לשתיקת העורר בחקירותיו, אותה ראה, הלכה למעשה, כראייה למעורבות העורר באירועים. לשיטת העורר, שתיקתו מהווה, לכל היותר, חיזוק לראיות הקיימות להוכחת אשמתו ואילו בעניינו אין בנמצא ראיות שכאלה כלל.

15.

עוד טוען העורר כי לאחר שג'יפ הבילוש התנגש ברכב המילוט לא ניסה לברוח מן הבלשים. כמו כן, נטען כי מיום שחרורו ממאסר בחודש אפריל 2011 לא נעצר העורר ולו פעם אחת וכי הוא

ומשפחתו חיים אורח חיים נורמטיבי. לאור האמור טוען העורר כי מין הדין להורות על שחרורו ללא חלופת מעצר, אלא לצורך הבטחת התייצבותו למשפט. לחלופין טוען העורר כי משלא שלל שירות המבחן באופן מוחלט את שחרורו של העורר ממעצר מאחורי סורג ובריח, היה מקום לשחררו לחלופת מעצר, בשים לב לעובדה כי כלל לא השתתף בשוד. בהקשר זה מצביע העורר על כך שתאמר, שחלקו הנטען במעשה השוד גדול יותר, לטענת העורר, מחלקו שלו, שוחרר לחלופת מעצר.

תמצית תגובת המשיבה

16.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי שגב – פירטה בקצרה בדיון שנערך לפני את טיב הראיות הקיימות נגד העורר ושותפיו, מוחמד ואווס, הן ביחס לאירוע השוד עצמו בסמוך לחנותו של תאמר, הן ביחס להצתת הרכב הגנוב והן ביחס לאירוע הבריחה מהשוטרים. המשיבה טוענת, כי על אף שאין ראיות ישירות הקושרות את העורר לזירת השוד ועל אף שהראיות הקיימות ביחס לעורר הינן נסיבתיות, הרי שלאור מארג ראיות אלה, המעיד על זיקתו וקירבתו של העורר למוחמד ולאווס במהלך האירועים המתוארים בכתב האישום, קיימות די ראיות לכאורה המבססות את הקשר של העורר לאירוע על כל חלקיו. בתוך כך נטען כי הרכב הגנוב בו נעשה שימוש במהלך השוד נמצא שרוף בזירת ההצתה, המרוחקת מאות מטרים בלבד מזירת השוד, והוא שמקשר בין שתי הזירות. לצד זאת, השלכת האקדח בו נעשה שימוש במסגרת השוד מרכב המילוט בו נהג העורר במהלך הבריחה מן הבלשים והכפפות והבגדים השחורים שנמצאו ברכב המילוט קושרים את זירת ההיתקלות ואת העורר לזירות הקודמות. עוד מדגישה המשיבה כי סד הזמנים הקצר במהלכו התרחשו האירועים – כאשר חלפו 10 דקות בלבד מעת שדווח על השוד ועד למעצר העורר וחבריו ברכב המילוט – מלמדת על מעורבות העורר בשוד עצמו. נטען כי בנסיבות העניין, הסבר לפיו הימצאות העורר "במקום הנכון בזמן הנכון" הייתה מקרית נוגד

את השכל הישר ואת מסגרת

האירועים הכללית. עוד טוענת המשיבה כי ניסיונם של העורר ושל חבריו

להימלט מן הבלשים, ובחירתו לשמור על זכות השתיקה צריכים להיזקף לחובתו. לסיום נטען כי נוכח אופי העבירות המיוחסות לעורר, מסוכנותו ועברו הפלילי אין לשחררו לחלופת מעצר. בהקשר זה מדגישה המשיבה כי נוכח האמור אין מקום להשוואה בין תאמר, אשר עברו נקי, לבין העורר.

דיון והכרעה

17.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני ועיינתי בתיק החקירה שהועבר לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות, כפי שאפרט להלן.

18.

נראה כי בין הצדדים לא קיימת מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה ביחס למעורבותם של תאמר, מוחמד ואווס

בשוד ולחלקם בשלושת חלקי האירוע – השוד בפתח חנותו של תאמר, הצתת הרכב הגנוב וההיתקלות בשוטרים שבסופה נעצרו העורר, מוחמד ואווס. הגם שבשלב זה, לא קיימות ראיות ישירות הקושרות את העורר לאירוע השוד, עיון בתיק החקירה מוביל למסקנה כי קיימות ראיות נסיבתיות לכאוריות הקושרות את העורר לשוד ולחבריו שביצעוהו לכאורה.

19.

ראיות נסיבתיות אלה כוללות את הודעותיהם של נהאד ושל העד המרכזי לשוד, מאלק ג'ברה (להלן:

מאלק ), מהן עולה כי שניים לבושי שחורים ועוטי מסיכות וכפפות ביצעו את השוד בפתח חנותו של תאמר בעת שירדו מרכב מיצובישי ירוק ותוך שהשתמשו באקדח ובנשק ארוך נוסף. רכב גנוב זה תועד במועדים הרלבנטיים בסמוך לזירת השוד על ידי מצלמות אבטחה של בית עסק סמוך ונצפה, בין היתר, על ידי מאלק, כמו גם על ידי עדים נוספים, כרכב בו נמלטו השודדים מן המקום. מאלק

אף ידע למסור לבלשים את מספר לוחית הרישוי של הרכב ואת כיוון הבריחה של השודדים, כעולה מהודעתו של הבלש ערן מילס (להלן: הבלש מילס ), אשר השתתף בתפיסת העורר וחבריו.

בהמשך, רכב זה נמצא שרוף בזירת ההצתה, המרוחקת מאות מטרים בלבד מזירת השוד, כעולה מתצלומי האוויר שצורפו לדו"ח הפעולה של השוטר רונן כץ מיום 7.10.2013 (להלן: דו"ח הפעולה ) והוא שמקשר בין שתי הזירות.

20.

לצד זאת, האקדח שהושלך מרכב המילוט בו נהג העורר במהלך ההימלטות, כעולה מהודעות ארבעת הבלשים, ואשר נעשה בו שימוש במסגרת השוד כעולה מחוות דעת מז"פ מיום 2.10.2013, הוא שקושר בין זירת ההיתקלות והעורר, לבין הזירות הקודמות ואף השוד כולו. קשר זה זוכה לחיזוק מעצם ניסיון הבריחה שסוכל – לו היה העורר שותף מלא, שהרי הוא שנהג ברכב המילוט ובהמשך הוריד את ידית בלם היד של רכב המילוט במטרה לדרדרו על פי הודעתו של הבלש מילס –

ומן המלבושים השחורים שנמצאו ברכב המילוט ועל גופם של מוחמד ואווס, התואמים לתיאור לבוש השודדים אותו מסרו עדי הראייה לשוד, כאמור.

21.

סמיכות הזמנים בין האירועים – בשים לב כי ממועד הדיווח על השוד ועד לסיום האירוע במעצר העורר וחבריו ברכב המילוט של העורר חלפו כ-10 דקות בלבד, כעולה מדו"ח הפעולה של השוטר דניאל אברהם בו תועדו האירועים בזמן אמת – קושרת אף היא את העורר לשוד. זאת כיוון שהטענה לפיה פגישתו של העורר במוחמד ובאווס

במהלך פרק זמן כה קצר הייתה מקרית נדמית דחוקה. בהקשר זה, לא נעלמו מעיני הסתירות הקיימות בין גרסאותיהם של מוחמד ואווס בהודעותיהם במשטרה באשר לנסיבות בהן פגשו בעורר ביום השוד ועלו לרכבו, כאשר, בין היתר, מוחמד טען שנאסף על ידי העורר ואווס לטיול בהרים במקרה, בעוד האחרון טען כי העורר אסף אותו ואת מוחמד לאחר תיאום עימם. יצוין כי גרסאותיהם של מוחמד ושל אווס

בעניין זה לא אושררו על ידי העורר וכן כי קיימות סתירות נוספות בין שתי הגרסאות ובינן לבין חומר הראיות בתיק, עליהן עמד בית המשפט המחוזי ואשר משמעותן תתברר במסגרת ההליך העיקרי.

22.

ראיות אלה, על אף היותן נסיבתיות בלבד, קושרות את העורר לחבריו מוחמד ואווס, לאקדח בו בוצע השוד ולמלבושים השחורים בהם עשו האחרונים שימוש במהלך השוד ובכך גם, לכאורה, לכל חלקי האירוע המתואר בכתב האישום.

כידוע, אין כל מניעה להרשיע אדם על בסיס ראיות נסיבתיות בלבד אם הן עומדות באמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה [ראו למשל: ע"פ 5232/10 אבו ג'ומעה נ' מדינת ישראל , פסקה 27 לפסק הדין (8.4.2013)].

23.

בענייננו, לראיות האמורות מצטרפת שתיקתו של העורר במהלך ארבע חקירות משטרה, אשר במסגרתן

בחר להימנע מלספק

כל הסבר להימצאותו עם חבריו

באירוע ההיתקלות בסמוך לביצוע השוד. זה מ כבר נפסק כי קיומן של ראיות נסיבתיות שיש בהן כדי לקשור נאשם למעשים המיוחסים לו בכתב האישום, בצירוף שמירתו על זכות השתיקה, יש בהן כדי להקים את התנאי של קיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצרו עד לתום ההליכים נגדו [ראו: בש"פ 6169/12 קסנטיני נ' מדינת ישראל , פסקה 16 להחלטה (25.8.2012)]; בש"פ 3241/13 חמוד נ' מדינת ישראל , פסקה 8 להחלטה (21.5.2013)].

24.

בית המשפט המחוזי קבע, ובצדק, כי העבירות בהן הואשם העורר ואשר לגביהן קיימות ראיות לכאורה כנגדו הינן עבירות חמורות הכוללות שימוש בנשק תוך הפעלת אלימות חמורה באופן המקים עילת מעצר של מסוכנות מכוח

סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים. עבירות אלה נמנות על עבירות הביטחון כהגדרתן בסעיף 35(ב)(1) לחוק המעצרים, ורק במקרים חריגים ניתן יהיה לשלול את המסוכנות האמורה [ראו למשל: בש"פ 708/12 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, פסקה 16 להחלטה (30.1.2012)]. לאמור מצטרפת גם עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן נוכח ניסיונם של העורר ושל חבריו להיפטר מן האקדח וניסיון ההימלטות שביצעו – במהלכו התנגדו למעצרם ואף תקפו את אחד הבלשים –

קם חשש כי אם ישוחרר העורר ינסה לשבש הליכי משפט. משכך, ובשים לב ל חומרת העבירות המיוחסות לעורר ולנסיבות ביצוען המקימות כנגדו עילת מעצר סטטוטורית גם מכוחו של סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים , ברי

כי המקרה דנא אינו נופל לגדרם של מקרים חריגים אלו. לאור האמור לעיל, ובהתחשב בעברו הפלילי של העורר, צדק בית המשפט המחוזי בעת שקבע כי עילת המעצר במקרה דנא חזקה דיה בכדי להצדיק את מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

25.

לצד זאת, איני סבור כי נפלה טעות בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי מסוכנותו של העורר אינה ניתנת לאיון באמצעות שחרור לחלופת מעצר, במסגרתה נתן דעתו להמלצת שירות המבחן ולעובדה כי העורר ביצע לכאורה את המיוחס לו בכתב האישום בעת שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי, באופן המצביע על היעדר מורא מפני החוק . בהקשר זה מקובלת עלי עמדת בית המשפט המחוזי, לפיה נוכח עברו הפלילי של עורר אין מקום להשוות בין ענייננו לבין עניינו של תאמר, כאשר אינני סבור כלל כי חלקו של העורר בשוד קטן מחלקו של תאמר.

אשר על כן, הערר נדחה.