בש"פ 8563/13פלוני נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' עדן ) במ"ת 3678-12-13 מיום 15.12.2013, במסגרתו הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) .

העובדות לפי כתב האישום

1.

העורר והמתלוננת הינם בני זוג המתגוררים יחד במשך שלוש שנים. למתלוננת שני ילדים, כאשר תחילה התגוררה עם ילדיה ועם העורר בדירה אחת ובהמשך בדירה אחרת באותה עיר.

אישום ראשון; במועדים שונים במהלך שנתיים וחצי שלפני יום 19.11.2013 ועד ליום זה, בתדירות של אחת לשבוע, ביקש העורר להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת. המתלוננת התנגדה לכך, אך חרף התנגדותה אחז העורר בגופה והכניס אותה בכוח לחדר השינה, שם כופף אותה בהיותה על המיטה והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה. על אף שהמתלוננת ביקשה ממנו שיפסיק, בכתה ואף אמרה לעורר שהוא מכאיב לה, המשיך העורר במעשיו עד שהגיע לסיפוק מיני.

בשל כך הואשם העורר בריבוי עבירות של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ).

אישום שני; במועדים שונים במהלך אותה תקופה, מדי יום ואף מספר פעמים ביום, דרש העורר מהמתלוננת לקיים עימו יחסי מין. בחלק מהמקרים אמרה לו המתלוננת שהיא עייפה ואינה מעוניינת בקיום יחסי מין, אך חרף זאת בעל אותה העורר בכך שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. כך עשה העורר במועדים שונים גם בהיותה של המתלוננת ישנה ושלא בהסכמתה. במועדים שונים, החדיר העורר את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת חרף התנגדותה ולמרות שהבהירה לו שאינה מעוניינת בכך ושהוא מכאיב לה.

בשל כך, הואשם העורר בריבוי עבירות אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק.

אישום שלישי; ביום 19.11.2013, בסמוך לשעה 20:00, איים העורר על המתלוננת במהלך ויכוח ביניהם כשאמר לה "יום אחד אני יהרוג אותך ואחר כך יהרוג את עצמי". במועדים נוספים, ובין היתר כשבוע לפי יום 19.11.2013, איים העורר על המתלוננת כשאמר לה "אני יהרוג אותך ואחר כך יפגע בעצמי". בהזדמנויות שונות באותה תקופה ביקשה המתלוננת מהעורר כי "יעזוב אותה" ובעקבות כך אמר לה העורר שלא יעזוב אותה וכי אם תעזוב אותו הוא יהרוג אותה ואחר כך יהרוג את עצמו.

בשל כך, הואשם העורר בריבוי עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק.

אישום רביעי; בהזדמנויות שונות במהלך אותה תקופה, תקף העורר את המתלוננת בכך שהיכה אותה, דחף אותה, חנק אותה ובעט בה, כאשר לפחות בשני מועדים כשישה חודשים לפני יום 19.11.2013 חנק את המתלוננת וסתם את פיה בידיו. כשבוע לפני יום 4.6.2013, כאשר הייתה המתלוננת בהיריון, אחז בה העורר בחוזקה בצווארה ודחף אותה לעבר הקיר כך שנפלה על הספה. במועדים שונים נוספים סטר העורר למתלוננת בפניה.

בשל כך, הואשם העורר בריבוי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק.

אישום חמישי; לאורך התקופה האמורה, בהזדמנויות שונות, ניסה העורר להניע את המתלוננת שלא למסור עדות בחקירה בכך שאמר לה שבמידה שתפנה למשטרה, יהרוג אותה.

בשל כך, הואשם העורר בריבוי עבירות הדחה בחקירה לפי סעיף 345(ב) לחוק.

הליכי המעצר

2.

בבד בבד עם הגשת כתב אישום כנגד העורר עתרה המשיבה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים בטענה שקיימות נגדו ראיות לכאורה ובשל היעדרה של חלופת מעצר שתאיין את מסוכנותו. בא כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, בעיקר בדמות הודעותיה של המתלוננת, אך טען לכרסום משמעותי ולחולשה בהן המצדיקה את שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

3.

בית המשפט המחוזי קבע כי אכן אין מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה וכי הודעותיה המפורטות של המתלוננת אכן מבססות מסקנה זו. בית המשפט נדרש לטענת העורר לפיה מצבה הנפשי של המתלוננת מוביל לכרסום בהודעותיה. העורר טען כי בשנת 2011 אושפזה המתלוננת בבית חולים פסיכיאטרי במצב פסיכוטי חריף ובית המשפט אישר כי מסיכום האישפוז מיום 15.9.2011 עולה שהתקף זה אכן התקיים וכי לא ניתן לקבוע אם מדובר במחלת נפש מתמשכת או בהתקף חד פעמי. בית המשפט דחה, עם זאת, את טענת העורר לפיה מתיקה הרפואי של המתלוננת ניתן ללמוד על מצב פסיכוטי בו הייתה שרויה גם בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2013. בית המשפט קבע כי מלבד סיכום האישפוז משנת 2011 אין כל ראיה של ממש למצב פסיכוטי של המתלוננת וכי העובדה שזו נוטלת תרופה פסיכיאטרית אינה מביאה למסקנה בעניין זה. בית המשפט נדרש לטענת העורר לפיה המתלוננת לא מסרה לעובדת הסוציאלית אותה היא מכירה אודות המעשים המיוחסים לו וכי בתלונתה הראשונה במשטרה לא דובר גם כן על עבירות. בית המשפט קבע כי טענה זו אינה פוגעת בראיות הלכאוריות הקיימות נגד העורר, שכן העלאת תלונה בנושאים מסוג זה וחשיפתם אינה עניין פשוט, ולא ניתן, בשלב זה, לזקוף לחובת המתלוננת את ההשתהות במסירת גרסתה המלאה. בית המשפט הוסיף כי מרבית טענותיו של העורר כנגד הודעותיה של המתלוננת נוגעות למהימנותה, וכי טענות אלה מקומן להתברר במסגרת ההליך העיקרי ולא במסגרת הליך המעצר. בית המשפט דחה גם את טענת העורר לפיה יש צורך בסיוע להודעותיה של המתלוננת בשל היותה בעלת מוגבלות נפשית, וזאת לאור קביעתו שלא ניתן ללמוד על מוגבלות כאמור בשלב זה. למעלה מן הצורך, קבע בית המשפט כי גם אם היה נדרש סיוע כאמור הרי שניתן למצוא אותו, לכאורה, בהודעתה של העובדת הסוציאלית אשר הבחינה במצבה הקשה של המתלוננת וכן בשתיקתו של העורר בחקירתו מיום 27.11.2013.

4.

באשר לעילת המעצר בעניינו של העורר, קבע בית המשפט המחוזי כי העבירות המיוחסות לו מקימות חזקת מסוכנות בייחוד לנוכח הכפייה והאכזריות העולות מתיאור המעשים. בית המשפט הדגיש כי במקרים של עבירות מין המתקיימות בין בני זוג קיים חשש מובנה מפני שיבוש הליכי המשפט וחשש כאמור קיים גם בעניינו של העורר. לכן, קבע בית המשפט כי אין בכוחה של חלופת מעצר כדי לאיין את המסוכנות העולה מהעורר, וזאת בין היתר בשל עובדות האישום המייחסות לו הדחה בחקירה. לאור כל האמור לעיל, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

תמצית נימוקי הערר

5.

במסגרת הערר מלין העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד תומר אורינוב – ראשית על כך שבית המשפט המחוזי התייחס למתלוננת כאל עדה רגילה ולא כאל עדה הלוקה בנפשה. לטענתו, שגה בית המשפט כשקבע כי לא ניתן ללמוד על מצב פסיכוטי של המתלוננת בתקופה שלפני הגשת התלונה, שכן מעיון בתיק הרפואי שלה עולה שבחודשיים שקדמו להגשת התלונה הגיעה לקופת החולים והופיעו אצלה מחשבות סומטיות לפיהן יש לה מחלה קשה המלווה בתסמינים שונים. העורר טוען כי פעולה זו מעידה על החמרה במצבה הפסיכוטי של המתלוננת שיכולה להסביר את המניע שלה להגשת תלונת השווא ביום 19.11.2013, וזאת על רקע ויכוח בינה לבין העורר על רקע העובדה שנמנעה מלהביא את בנה לטיפול רפואי. בשים לב לכך, טוען העורר כי שגה בית המשפט כשלא בחן את הודעותיה של המתלוננת לפי המבחן המשולש שנקבע בפסיקה לבחינת עדותו של עד הלוקה בנפשו ולכן לא מצא כי קיים כרסום משמעותי בראיות. לטענת העורר, קושי משמעותי מתעורר בשל העובדה שעל אף שהמתלוננת הייתה מטופלת במשך כשנתיים אצל עובדת סוציאלית מעולם לא סיפרה לה על המעשים המיוחסים לו וכי במשך כל תקופה זו לא הבחינה העובדת הסוציאלית בכל שינוי במצבה הנפשי של המתלוננת. לכך מוסיף העורר היעדר תיעוד רפואי של הפגיעות להן טוענת המתלוננת. עוד טוען העורר, כי בגרסתה הראשונה במשטרה מיום 19.11.2013 לא סיפרה המתלוננת דבר באשר למעשי מין שבוצעו בה, וכי ההסבר שנתנה לכך בהודעתה מיום 27.11.2013 אינו מניח את הדעת. העורר מדגיש את העובדה שהמתלוננת התלוננה בעבר למעלה מ-10 פעמים נגד גרושהּ בטענות לאלימות כלפיה מצידו וכי כל תלונות אלה נגנזו. בנוסף, טוען העורר כי בהודעותיה מהימים 25.11.2013 ו-27.11.2013 טענה המתלוננת כי נשך אותה מספר רב של פעמים באיבר מינה וכי אין לכך כל זכר בכתב האישום נגדו. לטענתו, גם עובדה זו מעידה על פגיעה במהימנותה של המתלוננת. לבסוף, טוען העורר כי קביעת בית המשפט לפיה הודעת העובדת הסוציאלית מהווה סיוע להודעותיה של המתלוננת הינה שגויה, שכן נקבע על ידי בית משפט זה כי מידע אודות החמרה במצבו הנפשי של אדם הלוקה בנפשו אינו מהווה סיוע לעדותו. בהקשר זה, טוען העורר כי גם שתיקתו בחקירה אחת מתוך שלוש אינה יכולה להוות את הסיוע הנדרש להודעותיה של המתלוננת. לעניין חלופת המעצר, טוען העורר כי שגה בית המשפט כשקבע כי אין כל חלופה אפשרית היכולה לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו, וזאת מבלי שביקש תסקיר של שירות המבחן בעניינו, קביעה המנוגדת לחוק ולפסיקה.

תמצית תגובת המשיבה

6.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי שגב – טענה בדיון לפני כי אין להתייחס למתלוננת כאל חולת נפש. לטענתה, סיכום האשפוז משנת 2011 לא קבע כי המתלוננת סובלת ממחלת נפש קבועה ולא ניתן לגזור ממנו מסקנה לגבי מצבה בתקופה שלפני הגשת התלונה. המשיבה הוסיפה כי מאז שנת 2011 לא אושפזה המתלוננת בשל התקפים פסיכוטיים וכי מעיון בתיק הרפואי שלה כלל לא ניתן ללמוד שהייתה במצב פסיכוטי כחודש לפני הגשת התלונה. לטענתה, תלונות סומטיות מצידה של המתלוננת וטענות שונות בדבר מצבה הרפואי כלל אינן מצביעות על מצב פסיכוטי ובוודאי שלא על מצב סכיזופרני. לשיטתה של המשיבה, גם אם המתלוננת סובלת מהפרעה נפשית כלשהי הרי שאין מקום לבחון את גרסתה לפי המבחן המשולש כבר בשלב הדיון בראיות לכאורה, שכן הדבר יצריך התרשמות ישירה של בית המשפט מהמתלוננת וצלילה לעומק עדותה, פעולות השמורות לבית המשפט הדן בתיק העיקרי.

באשר לטענות בדבר סתירות מסוימות בגרסת המתלוננת, טוענת המשיבה כי סתירות קלות או חשיפה הדרגתית של המעשים מאפיינות מקרים רבים של עבירות מין וכי שאלת מהימנותה של המתלוננת תיבחן גם היא במסגרת ההליך העיקרי. באשר לחיזוקים חיצוניים לגרסת המתלוננת, מפנה המשיבה להודעתה של העובדת הסוציאלית לפיה השינוי במצב של המתלוננת התבטא בכך שביקשה לצאת מביתה למעון לנשים מוכות וכי שינוי זה כלל אינו קשור במצבה הנפשי. עוד מצביעה המשיבה על התיק הרפואי של המתלוננת ממנו עולה כי בביקור אצל רופאת המשפחה שלה ביום 3.10.2013, כחודש לפני הגשת התלונה, התלוננה על דימום רקטלי, דבר העולה בקנה אחד עם טענותיה. לבסוף, לעניין המסוכנות, טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי לנוכח חומרת המעשים המיוחסים לעורר ולנוכח העובדה שהם נעשו במסגרת התא המשפחתי, הרי שלא ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר.

בתגובה לטענות המשיבה, טען העורר בדיון שלפני כי אותו ביקור של המתלוננת אצל רופאת משפחתה עקב דימום רקטאלי הסתיים בממצא כי המתלוננת סבלה מטחורים חיצוניים, כאשר לטענתו אין בינם לבין המעשים המיוחסים לו ולא כלום.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני ועיינתי בתיק החקירה שהועבר לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות, כפי שאפרט להלן.

8.

כידוע,

בשלב הבחינה של הראיות לכאורה בוחן בית המשפט האם יש בכוחו של חומר הראיות הגולמי המצוי בידי התביעה להצביע על סיכוי סביר להרשעה [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)], כאשר משקלן של הראיות עתיד להיקבע בהליך העיקרי ולא בשלב המעצר עד תום ההליכים [ראו, למשל: בש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל (4.6.2009), פסקה 18 להחלטתי (להלן: עניין

אבו ואסל )]. חריג לכלל זה חל כאשר נמצאות סתירות מהותיות ופירכות גלויות על פני הדברים, המחלישות את הראיות לכאורה עד כי אין הצדקה למעצר מאחורי סורג ובריח [ראו, למשל: בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל (20.6.2006), פסקה 8 להחלטתה של השופטת א' חיות ].

9.

במקרה שלפני, מתמקד העורר בטענה לפיה המתלוננת, אשר הודעותיה מהוות את עיקר החומר הראייתי בעניינו, סובלת ממחלת נפש ולכן לא ניתן לקבוע כי גרסתה מקימה ראיות לכאורה נגדו מבלי שיימצא לה חיזוק חיצוני ואובייקטיבי. אכן, בית משפט זה חזר לאחרונה על הקביעה לפיה כאשר בבסיס כתב אישום נגד אדם עומדת עדות יחידה של עד הלוקה בנפשו, הרי שיש לבחון עדות זו על פי מבחן משולש, במסגרתו יתרשם בית המשפט מהעד ומאופי עדותו, ייבחן הגיונה הפנימי של העדות ולבסוף תאומת על ידי סימנים חיצויים [ראו: ע"פ 3435/13 פלוני נ' מדינת ישראל (20.5.2013), פסקה 16 להחלטתי; ע"פ 3106/11 פלוני נ' מדינת ישראל (3.9.2013), פסקה 25 לחוות דעתי וכן פסקה 13 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל ]. ואולם, בניגוד להפעלת מבחן זה במסגרת הכרעת דינו של נאשם, הרי שהתרשמות מהודעותיו של עד הלוקה בנפשו לפי המבחן המשולש בשלב בחינתן של ראיות לכאורה הינה בעייתית בשים לב לדרישות הפסיקה בשלב זה שהן, כזכור, קיומו של חומר ראיות גולמי המצביע על סיכוי סביר להרשעה. ודוקו: אינני שולל את האפשרות כי במקרים מסוימים, כאשר אין כל מחלוקת כי העד אכן סובל ממחלת נפש מאובחנת, יהיה מקום לבחון בשלב המעצר האם קיימות גם ראיות מחזקות לכאורה להודעותיו בטרם ניתן יהיה להורות על מעצר הנאשם עד לתום ההליכים נגדו. דא עקא, במקרה שלפני אין בנמצא אבחון כאמור של המתלוננת כסובלת ממחלת נפש מסוג סכיזופרניה, וזאת בניגוד לטענת העורר. מעיון בסיכום אשפוזה של המתלוננת מיום 15.9.2011 עולה כי על אף שזו סבלה מהתקף פסיכוטי ועל אף שבאותו התקף סבלה מבוחן מציאות ושיפוט לקויים, לא

נקבע כי היא סובלת ממחלת נפש מתמשכת:

"לא ניתן להעריך כעת אם מדובר במחלה מתמשכת או בהתקף פסיכוטי חד פעמי, יש צורך במעקב והמשך טיפול" (עמ' 3 לסיכום האשפוז).

יש להדגיש כי אשפוזה של המתלוננת ארע כשנתיים בטרם הגישה תלונתה נגד העורר. גם בהודעתה של רופאת המשפחה של המתלוננת, ד"ר בלוטינסקי, מיום 27.11.2013, לפיה המתלוננת טופלה אצלה על רקע פסיכיאטרי ולפיה היא מאובחנת כסכיזופרנית (גיליון 1, שורה 12 להודעה), אין כדי להעיד על כך שהמתלוננת אכן סובלת ממחלה זו, וזאת בהיעדר תיעוד של האבחון אליו מתייחסת ד"ר בלוטינסקי. בהיעדר קביעה אחרת, לפיה האירועים שקדמו להגשת התלונה על ידי המתלוננת מעידים על קיומה של מחלת נפש אצל המתלוננת, לא ניתן להתייחס אליה, בשלב זה של הדיון, כסובלת ממחלה כאמור. לכן, דעתי היא שאין מקום לבחון את הודעותיה בשים לב למבחן המשולש ומשכך אינני מוצא לנכון להתייחס ליתר טענותיו של העורר בדבר היעדרן של ראיות חיצוניות המחזקות את הודעותיה של המתלוננת, שכן, כפי שקבע בית המשפט, די בהודעותיה המפורטות של המתלוננת כדי להקים ראיות לכאורה נגד העורר בשלב זה.

10.

באשר למסוכנותו של העורר, אציין כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי שלאור המעשים החמורים ביותר המיוחסים לו, ובייחוד לאור העובדה שמעשים אלו בוצעו, לכאורה, במסגרת התא המשפחתי וכלפי בת זוגו, הרי שבעניינו הפרטי לא קיימת חלופת מעצר היכולה לאיין את מסוכנותו. בית משפט זה כבר קבע בעבר כי כאשר מיוחסות לנאשם עבירות מין בתוך המשפחה, אליהן מתלווים גם איומים מצידו כלפי הקורבן לבל יחשוף את מעשיו ולבל יתלונן נגדו, הרי שגובר החשש מפני פגיעה של הנאשם במתלונן באם ישוחרר הנאשם לחלופת מעצר [ראו למשל: בש"פ 6313/10 בישר נ' מדינת ישראל (13.9.2010), פסקה 9]. המעשים המיוחסים לעורר במקרה שלפני עונים על הגדרה זו ועולה מהם חשש ממשי מפני פגיעה של העורר במתלוננת או מפני ניסיון מצידו להשפיע על עדותה באם ישוחרר לחלופת מעצר כלשהי. לכן, דעתי היא שאין מקום, בשלב זה, לבחון חלופת מעצר בעניינו של העורר.

אשר על כן, הערר נדחה.