פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
8093/09
בפני:
כבוד השופט
י' דנציגר
העורר:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בב.ש. 21870/09 מיום
11.10.2009 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי.
תאריך הישיבה:
ג' בחשון התש"ע
(21.10.2009)
בשם העורר:
עו"ד קובי סודרי
בשם המשיבה:
עו"ד רחל זוארץ-לוי
החלטה
לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי ) מיום 11.10.2009 בב.ש. 21870/09 (תפ"ח 1117/08), בה דחה את בקשתו של העורר לעיון חוזר בתנאי שחרורו וקבע כי העורר ימשיך לשהות בתנאים מגבילים כפי שהוסכמו עד כה בין הצדדים ואושרו בהחלטות בית המשפט.
עובדות והליכים קודמים
1.
ביום 4.6.2008 הוגש כנגד העורר כתב אישום בגין עבירות מין שביצע לכאורה במתלוננת במקום עבודתו. העורר הואשם באינוס – עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), בניסיון לאינוס – שתי עבירות לפי סעיף 345(א)(1) בנסיבות סעיף 25 לחוק העונשין, בהטרדה מינית – מספר עבירות לפי סעיף 3(א)(3)(4) בנסיבות סעיף (5)(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. כמו כן, העורר ניסה במספר הזדמנויות להניע את המתלוננת שלא תגיש תלונה כנגדו ולכן הואשם גם בהדחה בחקירה – מספר עבירות לפי סעיף 245 לחוק העונשין.
2.
בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. ביום 13.7.2008 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי ) לשחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים בביתו, בתנאי מעצר בית מוחלט, בפיקוח ובאיזוק אלקטרוני ובכפוף להפקדת ערבויות.
3.
ביום 19.1.2009 אישר בית המשפט את ההסכמה בין הצדדים, לפיה תנאי מעצר הבית של העורר ישונו, כך שיותר לו לצאת לבית הכנסת בכל יום בין השעות 07:30-06:00, ולאחר מכן יורשה העורר לצאת לעבודה בין השעות 18:30-07:30, כל זאת בליווי אחד המפקחים. בנוסף לכך הוסכם בין הצדדים כי יותר לעורר להתפלל בימי ו' בין השעות 18:00-16:30 ובימי שבת בין השעות 11:00-07:30 וכן בין השעות 18:00-16:30. עוד הוסכם כי לאחר חזרתו של העורר מתפילה או מהעבודה הוא יחויב לשהות במעצר בית מוחלט ובאיזוק אלקטרוני. כמו כן, הוסכם כי יתר התנאים המגבילים שנקבעו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 13.7.2008 יעמדו בתוקפם.
4.
לאחר שהצדדים הגישו את סיכומיהם במסגרת ההליך בתיק העיקרי, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו. לטענתו, יש לבטל את כל התנאים המגבילים החלים עליו. העורר טען כי במהלך ניהול משפטו חל כרסום בתשתית הראיות לכאורה שעמדה נגדו, באופן שאינו מצדיק עוד את הגבלת חירותו. על כרסום ראייתי זה, טען העורר, ניתן ללמוד מהסיכומים שהוגשו על ידו בתיק העיקרי. עוד טען העורר כי במסגרת סיכומיה בתיק העיקרי, הציגה המשיבה טענה חדשה ובצמוד לסיכומים הגישה בקשה להגשת ראיות חדשות על מנת להוכיח את טענתה, וגם בכך יש להצביע על הכרסום בתשתית הראיות לכאורה. זאת ועוד, לטענת העורר חלוף הזמן מאז החל משפטו גם הוא מצדיק את הסרת התנאים המגבילים החלים עליו. לטענתו, התמשכות ההליכים נעוצה במחדליה של המשיבה, ובהתחשב בכך שאין לו עבר פלילי ולא נשקפת ממנו מסוכנות למתלוננת או לציבור, קיימת הצדקה לביטול התנאים המגבילים כאמור.
5.
לעומת זאת, המשיבה טענה כי יש לדחות את בקשתו של העורר, שכן לא חל כל כרסום בראיות לכאורה. לתמיכת טענותיה הציגה המשיבה אף היא את סיכומיה בתיק העיקרי כמו גם את פרוטוקול הדיון ואת תיק המוצגים. עוד הוסיפה המשיבה כי התמשכות ההליכים אינה נעוצה במחדליה כי אם בבקשות השונות שהגיש העורר. כמו כן טענה המשיבה כי התנאים המגבילים החלים על העורר הינם קלים, שכן רוב שעות היום הוא נמצא בעבודה ולא במעצר בית, רוב הבקשות להקלה שהגיש העורר נענו על ידה בחיוב. לכן, טוענת המשיבה, כי הקלה נוספת בתנאי שחרורו של העורר תהיה משום התערבות בשיקולי הענישה. כך, טענה המשיבה כי העורר מנסה בשלב זה להשפיע על תוצאת ההליך העיקרי באמצעות קצירת הישגים בקשר לתנאי שחרורו. מעבר לכך טענה המשיבה כי מסוכנותו של העורר לא פגה במהלך ניהול משפטו והיא עדיין קיימת, ולכן אין מקום להקל בתנאי שחרורו מעבר להסכמות שהושגו בין הצדדים.
6.
ראשית, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקומה של טענה בנושא כרסום תשתית הראיות לכאורה בבקשה לעיון חוזר, שכן היענות לה תהווה למעשה התערבות בהליך העיקרי המתנהל בפני מותב אחר.
בית המשפט המחוזי קבע כי אין לשעות לניסיונות הצדדים לגרום לו להביע את דעתו בנוגע למסכת הראיות ודיותה בהליך העיקרי. משימה זו מוטלת על המותב בתיק העיקרי, אשר בפניהם מתנהל ההליך ואשר אמורים להביע את דעתם לגבי התשתית הראייתית במסגרת הכרעת הדין. שנית, קבע בית המשפט המחוזי כי אין בחלוף הזמן להצדיק שינוי בתנאי שחרורו של העורר, שכן מדובר בתנאים קלים, רוב שעות היום העורר נמצא בעבודה ולא במעצר בית, וכן הוא רשאי לצאת מביתו לצרכים כאלה ואחרים, בהתאם לבקשות המוגשות על ידו מפעם לפעם, ואשר בדרך כלל נענות על ידי המשיבה בחיוב. כמו כן נקבע כי ההליכים בתיק העיקרי קרובים לסיומם, שכן בין אם תוגש ראיה נוספת ובין אם לאו, הצדדים הגישו סיכומיהם ולכל היותר יהיה עליהם להשלימם בטרם תינתן הכרעת הדין. מנימוקים אלו דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של העורר לעיון חוזר בתנאי שחרורו. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.
הטענות בערר
7.
לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד קובי סודרי – שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי כרסום בתשתית הראיות לכאורה במסגרת ההליך העיקרי אינו מהווה שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר בתנאי שחרורו. לטענת העורר, הוא עצמו ביקש שאחד מבין חברי המותב בתיק העיקרי הוא שידון בבקשתו לעיון חוזר, אולם בית המשפט לא נעתר לבקשה, ומשכך בית המשפט לא היה רשאי לדחות את הבקשה לעיון חוזר בנימוק כי לא הוא שצריך להכריע האם חל שינוי בתשתית הראייתית אלא המותב בתיק העיקרי. בנסיבות העניין, טוען העורר, בהפנותו להחלטתו של כבוד השופט ד' חשין בבש"פ 8090/06 גואטה נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 19.10.2006), היה על בית המשפט לעשות אחת משתיים: להעביר את הדיון בבקשה אל המותב העיקרי ולחילופין לדון בבקשה בעצמו.
8.
כך, טוען העורר כי חל שינוי משמעותי בתשתית הראיות לכאורה, שכן מעדותה של המתלוננת בבית המשפט עלה כי יתכן שהאינוס נשוא האישום הראשון התרחש ביום 27.3.2008. המתלוננת אף הציגה באולם בית המשפט את יומנה האישי, שם נכתב כי בתאריך הנ"ל "היה לה יום לא טוב". ואולם, העורר הציג טענת אליבי ממשית לפיה הוא כלל לא היה בעבודה באותו יום, ומשכך גרסתה של המתלוננת בלתי מהימנה ויש בכך להשליך על היעדר אפשרות להרשיע את המערער בכל האישומים העומדים כנגדו, שכן עסקינן בתיק של "גרסה מול גרסה" אשר ההכרעה בו נעוצה במהימנותה של המתלוננת. זאת ועוד, לטענת העורר במסגרת סיכומי המשיבה הועלתה טענה חדשה לפיה יתכן שהאונס בוצע באפריל 2008, מועד שכלל לא נזכר בכתב האישום, ודי בכך להצביע על כך שיהיה קושי רב להביא להרשעתו, ומשכך סבור הוא כי בקשתו לעיון חוזר הייתה מוצקת.
9.
עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את טענת התמשכות ההליכים וחלוף הזמן, שכן לטענתו חירותו מוגבלת מזה זמן רב, ואף כיום הוא נאלץ לשהות במעצר בית משעה 18:30 ועד הבוקר שלמחרת תוך שהוא נתון באיזוק אלקטרוני. לטענתו, אין הצדקה לסבל שנגרם לו ולמפקחים עליו, שכן אין חשש ממשי לשלומה של המתלוננת או לשלום הציבור, אין לו עבר פלילי, הוא נשוי ואב לארבעה
וכן הינו בעל ותק של 30 שנות עבודה בשירות המדינה. לטענתו, התמשכות ההליכים בתיק העיקרי נעוצה בהתנהלותה של המשיבה, אשר כחצי שנה לאחר שהוגשו הסיכומים היא מבקשת להביא ראיות נוספות, ולכן יש להורות על ביטול כל התנאים המגבילים החלים עליו.
תגובת המשיבה
10.
לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד רחל זוארץ-לוי – על מנת שתתקבל בקשה לעיון חוזר בנימוק של כרסום ראייתי יש להצביע על כך שהתשתית הראייתית קרסה לחלוטין באופן שהביא למהפך של ממש. ואולם, אין זה המצב במקרה דנן, שכן לאורך כל הדרך המתלוננת טענה שאינה זוכרת את המועד בו התרחש האונס נשוא האישום הראשון (ובשל כך לא נוקב אישום זה בתאריך ביצוע העבירה), וגם בעדותה לאחר שאמרה כי יתכן שהיה זה ביום 27.3.2008 הדגישה בחקירתה החוזרת כי היא אינה בטוחה בכך. בשל כך טוענת המשיבה, כי לא חל כל שינוי בתשתית הראיות, ובודאי שלא מדובר בקריסה של התשתית הראייתית. מעבר לכך טענה המשיבה, כי גם אם חל שינוי בתשתית הראייתית הרי מדובר בראיות בנוגע לאישום הראשון בלבד, אולם כתב האישום כולל אישומים נוספים הנתמכים בראיות שדי בהן להצדיק את המשך תחולתם של התנאים המגבילים. למעשה, כך טוענת המשיבה, מדובר בתיק שהכרעתו תלויה בממצאי מהימנות, ולכן בקשתו של העורר לדון בקיומו של כרסום ראייתי בשל פגמים כביכול במהימנותה של המתלוננת כמוה כבקשה לקבל הכרעת דין בטרם עת, שכן זהו הנושא המרכזי שיעמוד להכרעת המותב בתיק העיקרי. לטענת המשיבה, שלב המעצר אינו המקום הראוי לבירור מהימנות העדים ומשקל הראיות, ולפיכך יש לדחות את טענת הכרסום הראייתי.
11.
עוד טוענת המשיבה כי למשיב לא נגרם כל עיוות דין, שכן התמשכות ההליכים אינה נעוצה בה אלא דווקא בטענות שהעלה העורר בסיכומיו. כך, העורר ניסה בשלב הסיכומים לשלול מועדים שונים במהלך חודש מרץ 2008 בהם יכול היה לבצע את האונס כביכול, במקום לעשות זאת בשלב שמיעת הראיות, ומשכך נדרשה המשיבה לבקש צירופן של ראיות נוספות. מעבר לכך, משפטו של העורר אינו עתיד להתארך יתר על המידה נוכח העובדה כי סיכומי הצדדים הוגשו כבר ועתה ככל הנראה ידרשו רק לבצע השלמות בהתייחס לראיות החדשות. לבסוף, טוענת המשיבה כי התנאים המגבילים החלים על העורר ממילא אינם קשים מדיי, שכן הוא מורשה לצאת לעבודה במהלך היום וכן המשיבה נענית לבקשות פרטניות שמגיש העורר להקלה בתנאים המגבילים. לפיכך, ובהינתן העובדה כי חלוף הזמן לא הפחית ממסוכנתו של העורר, טוענת המשיבה כי יש לדחות אף את הטענה בעניין התמשכות ההליכים וחלוף הזמן.
דיון והכרעה
12.
לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובנספחים לה, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.
13.
כידוע,
כדי להצליח בטענה של כרסום בחומר הראיות במסגרת בקשה לעיון חוזר יש להצביע על "שינוי דרמטי במערכת ראיות התביעה, ועל כרסום מהותי ומשמעותי בה עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם באופן שהסיכויים לזיכויו עולים על הסיכויים להרשעתו" [ראו למשל: החלטתו של השופט א' רובינשטיין בבש"פ 6740/06 פרץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.9.2006)]. איני סבור כי העורר הצליח להצביע על "שינוי דרמטי" או על "כרסום מהותי ומשמעותי" כאמור בראיות לכאורה, שכן גם אם נפלו לכאורה פגמים במהימנותה של המתלוננת, ואיני מביע כל עמדה בשאלה זו, הרי שאין בכך להביא לקריסת עדותה כראיה לכאורה.
ממה נפשך?! הלכה היא כי בשלב המעצר די בקיומן של ראיות לכאורה. בשלב זה של ההליך הפלילי, בית המשפט אינו נזקק למהימנות הראיות ומשקלן, אלא די לו שהראיות מעידות לכאורה על ביצוע המעשים המיוחסים לנאשם, אלא אם כן מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין [ראו למשל: החלטתו של השופט ע' פוגלמן בבש"פ 8476/07 דואהדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.10.2007); החלטתה של השופטת א' חיות בבש"פ 7908/08 אבו סאלח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2008); בש"פ 4306/09 אבו וסל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.2009)]. בשלב זה של ההליך לא ניתן לומר כי עדותה של המתלוננת היא "פרכה" כאמור, שכן טרם נשמעו כל הראיות הנוספות שהצדדים ביקשו לצרף לאחר הגשת סיכומיהם, אשר נדמה כי יהיה בהם להשפיע על הערכת מהימנותה של המתלוננת.
יתר על כן, כאשר עסקינן בעבירות מין שנעשו בצנעה ובאין רואה, מדובר בתיק של "גרסה מול גרסה" אשר ההכרעה בו פעמים רבות מושתתת על ממצאי מהימנות לאחר שהראיות לכאורה כבר עברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי [ראו והשוו: ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 1.9.2009) סעיף 32]. ואולם, משלא הסתיימה שמיעת הראיות בתיק דנן, בשים לב לבקשות להוספת ראיה חדשה, לא ניתן לקבוע כי חל כרסום כאמור.
14.
אכן, מקום בו מתמשכים ההליכים יתר על המידה, חלוף הזמן עשוי להשפיע על נקודת האיזון באופן שבית המשפט יטה לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר, שכן ככל שמשפטו של נאשם מתארך, נוטות כפות המאזניים לכיוונו וערך חירותו האישית גובר לעומת אינטרס ההגנה על הציבור [ראו והשוו: בש"פ 8013/09 מדינת ישראל נ' לייזרזון (לא פורסם, 18.10.2009) סעיף 22] . ודוק, במקרה דנן העורר אינו נתון במעצר מאחורי סורג ובריח אלא בחלופת מעצר שתנאיה המגבילים אינם מכבידים במיוחד, תוך שהוא רשאי לצאת לעבודתו והוא נהנה מפעם לפעם מהקלות נוספות בהסכמת המשיבה. לא ניתן, כמובן, להתעלם מכך כי גם מעצר בית חלקי יש בו להגביל את חירותו של אדם ואין להקל בכך ראש, אולם הוא נדרש בנסיבות העניין.
15.
אשר על כן, הערר נדחה.
ניתנה
היום, ד' בחשון התש"ע (22.10.2009).
ש ו פ ט