בש"פ 2642/14 אנדרי פילין נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.3.2014 (מ"ת 6543-10-13, כב' השופט

י' ליפשיץ ), בגדרה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט מיום 14.11.2013, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

העורר מואשם בעבירה של רצח. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. בית המשפט קיבל את הבקשה, בקבעו שקיים מארג של ראיות לכאורה, כולל הודאות שמסר העורר עצמו. בית המשפט הדגיש את עילת המסוכנות הנגזרת מעבירת הרצח, בפרט לאור האלימות הקשה שהופעלה לכאורה תוך ביצוע המעשה. בית המשפט אף הזכיר את בעיית האלכוהול ממנה סובל העורר, שמגבירה את המסוכנות. כמו כן הוזכר חשש להימלטות העורר מן הדין כעילה נוספת למעצרו. על החלטת בית המשפט המחוזי לא הוגש ערר. כחלוף מספר חודשים הוגשה בקשה לעיון חוזר, אשר נדחתה ללא קבלת תסקיר. מכאן הערר שלפני.

3.

הבקשה לעיון חוזר, וכך הערר הנוכחי על החלטת בית המשפט, נסמכים על החולשה הנטענת של הראיות שבתיק. לגישת הסנגורים, מקבץ הראיות שהוגש על-ידי התביעה אינו מצביע על ביצוע מעשה הרצח על-ידי העורר, אלא דווקא על ביצועו על-ידי אחרים שהיו קשורים לאירוע. הראיות שהוגשו בתיק הינן בעיקר ראיות נסיבתיות, ולגישת הסנגורים יש להחיל את הכלל לפיו על בית המשפט לנקוט במשנה זהירות בבואו להרשיע אדם על בסיס ראיות אלו. לדעת הסנגוריה יש לקבל את הבקשה לעיון חוזר, ולשחרר את העורר ממעצרו לחלופת מעצר הדוקה. המדינה תומכת בהחלטות שניתנו על-ידי בית המשפט קמא.

4.

בית המשפט קבע את קיומן של ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים. כלל הוא כי בקשה לעיון חוזר על יסוד עילה בדבר חולשת הראיות עקב התפתחות במשפט תתקבל רק כאשר חל "שינוי דרמטי" במערכת ראיות התביעה. בהעדר כרסום משמעותי במסכת הראיות, אין בית המשפט נוהג להפוך את ההחלטה המקורית (ראו: בש"פ 6018/11 שויקי נ' מדינת ישראל (30.8.2011); בש"פ 8093/09

פלוני נ' מדינת ישראל (22.10.2009); בש"פ 1955/05 פלדמן נ' מדינת ישראל (4.4.2005)). הטעם בדבר הוא כי מטרת ההחלטה למעצר עד סיום ההליכים אינה ששופט המעצרים יאמר דברו בכל שלב ושלב של המשפט, תוך כדי מתן מעין "הכרעת דין זוטא". לשון אחרת: משנקבע דבר קיומן של ראיות לכאורה, אין זה מן הראוי כי התמונה הראייתית תיבדק מחדש שלב שלב – על העליות ומורדות בכגון דא, שלרוב אף הן עניין של התרשמות – מבלי שתוצג התמונה המלאה.

5.

במקרה דנא לא שוכנעתי שמתקיים שינוי בעוצמה כאמור.

הסנגורים מבקשים להדוף את הראיות הנסיבתיות שהוגשו בתיק לאור קו ההגנה אותו הם מציגים. כאמור, לגישתם תומכות הראיות דווקא בגרסה לפיו העורר אינו זה שהרג את המנוח. כך ממעטים הסנגורים בערכן של הודאות העורר, שכן בשעת האירוע היה העורר שיכור עד איבוד חושים, ולכן לא ניתן להסתמך על הודאותיו. ברם, לאחר עיון בחומר, אין לומר שהתביעה אינה עוברת את המשוכה של ראיות לכאורה. די לעניין זה להפנות להודאות העורר שלא נטען לגביהן העדר קבילות. לצורך הבקשה המוגשת יש בנסיבות של מסירת ההודאות כדי להשתלב עם עמדת התביעה. אין בכך להביע עמדה בנידון, ויוזכר כי חזקת החפות עומדת לטובתו של העורר.

אף באשר למארג הנסיבתי, קשה לקבוע מסמרות בנידון בשלב זה, באופן שמחליש דמידה הנדרשת את קו התביעה. למשל, הסנגורים טענו כי העורר הודה לא מפני שביצע את העבירה, אלא הסיק זאת מהנסיבות שנגלו לעיניו כאשר התעורר – גופת המנוח, השוכבת לצדו מגואלת בדם. "הגנה זו" נגד ההודאות שנמסרו מחזקת את התשתית הנסיבתית המפלילה. מעבר לכך, על-פי הראיות לכאורה, בדיקת ד.נ.א. מלמדת כי תחת ציפורניו של העורר נמצא דמו של המנוח.

אין בכך כדי לגרוע מהנטל המוטל על התביעה בהגשת תשתית נסיבתית לפיה הראיות מובילות למסקנה הגיונית אחת. כמו כן, ניכרת השקעת הסנגורים בערר המפורט היטב שמציג את קו ההגנה. ואולם, יוזכר שוב שאין אנו מצויים בשלב של סיכומים לפני הכרעת הדין. התמונה בשלב זה אינה כה ברורה כעמדת הסנגורים, ועודן קיימות ראיות מפלילות חזקות ממספר גורמים. נחזור אפוא לכלל, לפיו אין לקיומו המתפתח של קו הגנה המוצג על-ידי הסנגוריה כדי להשפיע על ההחלטה למעצר עד תום ההליכים, למעט מקרים חריגים של כרסום בחומר הראייתי באופן גלוי לעין ה"הופך את הקערה על פיה". כאמור, אין זה המצב במקרה דנא בשלב זה.

6.

הערר נדחה.