בש"פ 7908/08 עלי אבו סאלח נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.8.2008 (כב' השופטת ת' שרון-נתנאל) בה הוחלט לעצור את העוררים עד תום ההליכים נגדם וכן ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 10.9.2008 (כב' השופטת ד' סלע) בה נדחתה בקשת העוררים לעיון חוזר בשאלת מעצרם.

1.

העוררים עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של קשר לפשע וחבלה בכוונה מחמירה. על פי עובדות כתב האישום, ביום 24.7.2008, בסביבות השעה 01:00, הגיעו העוררים לכביש הראשי בסכנין, שם שהה אותה עת המתלונן. העורר 1 נהג ברכב מסוג טויוטה קורולה והעורר 2 נהג ברכב מסוג ב.מ.וו. העורר 1 יצא מרכבו כשהוא אוחז מקל גדול בידו, התקרב למתלונן והחל מכה אותו בעוצמה בראשו ובפלג גופו העליון. כתוצאה ממכות אלה נפל המתלונן על הרצפה. בעוד המתלונן מנסה להתרומם, נסע העורר 2 עם רכבו לעברו ועלה עם גלגלי הרכב פעמים מספר על גופו של המתלונן כשזה מנסה פעם אחר פעם להתרומם והעורר 2 ממשיך להתנגש בו ולגרום לנפילתו. כל אותה עת המשיך העורר 1 להכות את המתלונן באמצעות המקל בחלקי גופו השונים. בהמשך נמלטו העוררים מהמקום והמתלונן פונה למרכז הרפואי סכנין ולאחר מכן לבית החולים "הגלילי המערבי" בנהריה. כתוצאה ממעשי העוררים נגרמו למתלונן חבלות בכל חלקי גופו: פצע בקרקפת אשר נתפר בבית החולים, סימני חבלה, המטומות, שפשופים וסימני דריסה בפלג גופו התחתון.

2.

ביום 24.8.2008 נעתר בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ת' שרון-נתנאל) לבקשה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. בית המשפט ציין כי בקשת המעצר הובאה בפני שופט אחר אשר הורה על הגשת תסקיר מטעם שירות המבחן טרם הדיון אשר נקבע ליום 24.8.2008, אך שירות המבחן הודיע כי לא יעלה בידו להכין תסקיר עד מועד הדיון שנקבע וביקש כי הדיון ייקבע לכל המוקדם ליום 4.9.2008. לפיכך, בוטל הדיון. ביום שנקבע הובאו העוררים להקראת כתב האישום בתיק העיקרי, ובישיבה זו הודיע בא-כוח העוררים כי הוא מתנגד לדחייה ארוכה כל-כך וביקש לסיים את הדיון בבקשה בו ביום. בית המשפט נעתר לבקשה, דן בה והורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. בית המשפט ציין כי העוררים מצביעים על סתירות בהודעת המתלונן, על כך שצילומי רכבו של העורר 2 אשר נלקחו על-ידי המתלונן נושאים תאריך של יום קודם לאירוע נשוא כתב האישום ועל כך שלטענתם קיימים עדי ראייה נוספים אשר ביקשו למסור הודעותיהם במשטרה אך זו לא גבתה מהם עדות. כן הוסיפו העוררים וטענו למחדלי חקירה שונים בהם אי בדיקת רכבו של העורר 2 עת זה שהה במוסך, אי בדיקת גובה הפגיעות ברכב למול גובה הפגיעות במתלונן ואי עריכת בדיקה לחבלות בגופו של המתלונן. בית המשפט קבע כי בסתירות עליהן הצביעו העוררים אין כדי לכרסם בקיומן של ראיות לכאורה נגדם, בהן הודעות מפורטות של עדי ראיה (אומנם אלה ביקשו לחזור בהם מהודעותיהם אך נימקו זאת בכך שאינם רוצים להסתכסך עם העוררים), העובדה כי רכב של העורר 2 נמסר לאחר האירוע לתיקון במוסך והוא צולם על-ידי המתלונן, העובדה כי תמונות החבלות על גופו של המתלונן מתיישבות עם עדותו וכן העובדה שהעוררים קושרים עצמם לאירוע וטוענים כי הם הותקפו על-ידי המתלונן וחבריו. בית המשפט הוסיף וקבע כי כנגד העוררים קיימת עילת מעצר סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) וכי נסיבות ביצוע העבירה בצוותא חדא, באכזריות ותוך שימוש במקל ובכלי רכב, מצביעות על תכנון מוקדם. בנוסף ציין בית המשפט כי קיים חשש ממשי להשפעה על עדים ולשיבוש הליכי משפט, נוכח העובדה שמספר עדי ראייה שמסרו הודעות במשטרה כבר הודיעו שהם מבקשים לבטל את הודעותיהם ונוכח כך שהעדים מתגוררים בסמיכות לעוררים. בית המשפט ציין כי הוא אינו בוחן חלופת מעצר שכן טרם הומצא תסקיר שירות המבחן ואף לא הוצעה כל חלופה.

3.

יומיים לאחר מכן, ביום 26.8.2008, הגישו העוררים בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרם עד תום ההליכים וביקשו לשחררם לחלופת מעצר בבית קרובי משפחה בשפרעם ובכפר עוזיר. בהחלטתו מיום 10.9.2008 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע) את הבקשה. בית המשפט קבע כי העבירות המיוחסות לעוררים הן חמורות ומצביעות על מסוכנות ממשית וכי הטענה לפיה מסוכנותם היא כלפי המתלונן בלבד היא טענה סתמית. כמו כן ציין בית המשפט כי בניגוד לטענת העוררים שאין להם עבר פלילי, לשניהם הרשעות קודמות: לעורר 1 שלוש הרשעות קודמות בין השנים 2002- 2007 בעבירות של ביצוע עבודות ללא היתר, אחזקת שטר כסף מזויף ועבירות מרמה, ולעורר 2 שש הרשעות קודמות ישנות בין השנים 1987- 1994, בין היתר בעבירות של אלימות לרבות מעשה סדום תוך ניצול מרות, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ועוד. בהקשר זה ציין בית המשפט כי עברם של העוררים אינו מהווה שיקול מרכזי בהחלטתו אך הוא מצא לנכון לפרטו נוכח טענתם כי אין להם עבר פלילי. בית המשפט הוסיף וציין כי לבקשת העוררים הוגשו שני תסקירים מטעם שירות המבחן במסגרתם נבחנו החלופות שהוצעו אך ההמלצות אינן חיוביות. ביחס לעורר 1 המליץ שירות המבחן שלא לשחררו למעצר בית שכן העריך כגבוהה את רמת הסיכון להישנות מעשים דומים לאלו המיוחסים לו בכתב האישום, וכן מצא שהערב שהוצע על-ידו יתקשה להציב לו גבולות ברורים והוא אינו מבין את מהות תפקידו כמפקח. אף ביחס לעורר 2 נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו למעצר בית בציינו כי אינו יכול לשלול רמת סיכון גבוהה להישנות מעשים דומים לאלה המיוחסים לו בכתב האישום. עוד ציין שירות המבחן כי הערבה המוצעת תתקשה להציב לו גבולות ברורים ואילו בעלה, אדם רציני ואחראי על פי התרשמות שירות המבחן, נמצא רוב שעות היום מחוץ לבית ואינו יכול להיות מעורב דיו. כמו כן ציין בית המשפט כי אף שהמלצת שירות המבחן אינה מחייבת אותו, הרי שהעוררים לא העלו כל שיקול ממשי מדוע שלא לקבלה. משכך ונוכח התרשמות קצין המבחן ממסוכנותם של העוררים ומהעדר התאמה של המפקחים אשר הוצעו על-ידם וכן בשל החשש לשיבוש מהלכי משפט, סבר בית המשפט המחוזי, כאמור, כי שחרורם של העוררים בתנאים מגבילים לא ישיג את מטרת המעצר.

4.

מכאן הערר שבפניי בו טוענים העוררים כי עוצמתן של הראיות לכאורה אינה מצדיקה את מעצרם עד תום ההליכים וכי חומרת העבירות המיוחסת להם לכשעצמה אינה שוללת את האפשרות לשחררם לחלופת מעצר. ביחס לקיומן של ראיות לכאורה מצביעים העוררים על סתירות בין שתי הודעותיו של המתלונן וכן על כך שאת תמונות פציעותיו של המתלונן צילם דודו ועליהן מופיע תאריך הקודם ביום לאירוע המתואר בכתב האישום. עוד טוענים העוררים כי נוכח טענת המתלונן כי נדרס פעמים מספר על-ידי רכב אין זה סביר כי הוא הצליח ללכת בעצמו למוקד רפואי או כי לא היה צורך לאשפזו וכן הם מוסיפים כי למתלונן עצמו עבר פלילי עשיר והוא מסוכסך עם רבים. העוררים טוענים כי נטל ההוכחה ביחס למסוכנותם מוטל על המשיבה אשר לא הצביעה על כל ראיה בעניין זה, והם מוסיפים וטוענים כי עד להסתבכותם בתיק זה הם ניהלו אורח חיים נורמטיבי וכי עברם הפלילי אינו רלוונטי שכן עברו של העורר 1 ישן מאוד ועברו של העורר 2 זניח ואינו כולל עבירות אלימות. העוררים טוענים עוד כי זו הפעם הראשונה שהעורר 2 מוצא עצמו במעצר וכי חלף זמן רב מאז מעצרו של העורר 1. על כן יש בהלם שנגרם להם עקב מעצר זה כדי להרתיעם ויש ליתן בהם אמון כי יקיימו את תנאי השחרור. העוררים טוענים גם כי התרשמות שירות המבחן ממסוכנותם התבססה על שיחה שארכה לכל היותר חמש דקות עם כל אחד מהם וכי היה על בית המשפט לבחון את הרלוונטיות של עברם הפלילי לקביעת מסוכנותם. לבסוף מבקשים העוררים כי יילקח בחשבון מצבם האישי, היותם אנשים נשואים והורים לילדים קטינים אשר ניהלו אורח חיים נורמטיבי ועבדו לפרנסת משפחותיהם עובר למעצרם והם מוסיפים כי ביכולתם להציע חלופות מעצר נוספות והם נכונים להסכים גם לחלופה אשר תכלול איזוק אלקטרוני.

5.

המשיבה מצידה מתנגדת לשחרורם של העוררים לחלופת מעצר ולטענתה יש בנמצא די ראיות לכאורה. המשיבה טוענת כי הודעתו הראשונה של המתלונן ניתנה כאשר הגיע לבית החולים ומצבו יכול ליתן הסבר לחוסר הבהירות בהודעה זו ולאי ההתאמה להודעתו המאוחרת. כמו כן מציינת המשיבה כי התמונות המעידות על החבלות מהן סבל המתלונן תואמות את האמור במסמכים הרפואיים, כי ניתן לראות בתמונות אלה סימני דריסה באזור מותנו של המתלונן וכי לפגיעות אלה אין כל הסבר אחר למעט גרסתו. המשיבה מוסיפה בהקשר זה כי הנאשמים עצמם לא סבלו מפגיעות, דבר המנוגד לגרסתם לפיה הם הותקפו על-ידי המתלונן, וכן היא מוסיפה ומציינת כי העובדה ששלושה עדים ביקשו לחזור בהם מהודעתם במשטרה בשל החשש להסתכסך עם העוררים מחזקת את החשש לשיבוש מהלכי משפט אם ישוחררו העוררים לחלופת מעצר. המשיבה מוסיפה ומדגישה את חומרת המעשים המתוארים בכתב האישום ואת התרשמותו של שירות המבחן ממסוכנותם ומאי דיותן של חלופות המעצר שהוצעו.

6.

בחנתי את טיעוני הצדדים ואת חומר החקירה והגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. כידוע, בבוא בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה עליו לברר האם יש בחומר הראיות כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו. בית המשפט אינו בוחן בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים שאלות של מהימנות עדים ואין הוא נדרש באופן פרטני למשקלן של העדויות אלא אם כן מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין עד כי יש בהן כדי להצביע על כרסום ממשי בקיומן של הראיות לכאורה כבר בשלב זה (ראו: בש"פ 8602/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 13.9.2005); בש"פ 8303/07 בדראן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.10.2007); בש"פ 696/04 סבייח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.2004)). בענייננו עמד בית משפט המחוזי בהחלטתו מיום 24.8.2008 על הסתירות עליהן הצביעו העוררים, אך מצא כי סתירות אלה אינן מכרסמות בראיות באופן שלא ניתן לבסס עליהן הרשעה. בקביעה זו לא מצאתי מקום להתערב. אכן, קיימות סתירות מסוימות בהודעותיו של המתלונן אך אלה אין בהן כדי לכרסם

בקיומן של ראיות לכאורה בשלב זה במידה המצדיקה שחרור לחלופת מעצר ובירור מהימנותה של גירסת העורר מקומה כאמור במסגרת התיק העיקרי. בהקשר זה ראוי לזכור כי בהודעותיהם במשטרה קושרים עצמם העוררים למקום האירוע, ובניגוד למתלונן שגרסתו נתמכת במסמכים רפואיים ובתמונות, גרסתם שלהם כי המתלונן היה זה שתקף אותם אין לה לכאורה תימוכין כלשהם. העובדה כי עדים בתיק ביקשו לחזור בהם מהודעותיהם במשטרה לא משום שחזרו בהם מגרסתם אלא בשל חששם להסתכסך עם העוררים מחזקת לכאורה את גרסת המתלונן ואף מעוררת חשש לשיבוש מהלכי משפט על-ידי העוררים.

קביעותיו של בית משפא קמא בכל הנוגע לשאלת החלופה אף הן מקובלות עלי. כאמור, ביקש בית המשפט לבחון אפשרות של שחרור העוררים לחלופת מעצר על אף קיומה של עילת מעצר סטטוטורית ולצורך כך הורה על הגשת תסקיר מטעם שירות המבחן. דא עקא שירות המבחן המליץ שלא לשחרר את העורר 1 לחלופת מעצר ונמנע מהמלצה ביחס לעורר 2. בנסיבות אלה ונוכח התרשמות שירות המבחן כי קיימת רמה גבוהה של סיכון להישנות מעשים דומים לאלה המיוחסים לעוררים בכתב האישום אם ישוחרר העורר 1 לחלופה וכי לא ניתן לשלול רמת סיכון כזו ביחס לעורר 2, בדין קבע בית המשפט כי אין זה המקרה המתאים לחלופת מעצר ומסקנה זו יפה ביתר-שאת נוכח החשש הממשי להשפעה על עדים ולשיבוש מהלכי משפט הקיים במקרה זה.

אשר על כן, הערר נדחה.