בש"פ 5265/14 ויקטור פרץ נ. מדינת ישראל

עניינה של החלטה זו בשני עררים לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), המופנים כלפי החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.7.2014 בתיק מ"ת 21297-04-14 (כב' ס' הנשיאה ע' מודריק ), בגדרה הורה בית המשפט על מעצר העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

כתב האישום

1.

ביום 10.4.2014 הוגש כתב אישום נגד 16 נאשמים, וביניהם נאשם מספר 3, הוא העורר בבש"פ 5283/14 (להלן: גיגי ), ונאשם מספר 6, העורר בבש"פ 5265/14 (להלן:

פרץ ). כתב האישום מחזיק 14 אישומים, כאשר גיגי נאשם בארבעה מבין אישומים אלה (אישומים 12,11,8,7), ופרץ נאשם בשני אישומים (אישומים 12,7).

במרכז הפרשה בה עוסק כתב האישום, עומד הנאשם 1 (להלן: חייא ), אשר שב לארץ בשנת 2004 לאחר שהתגורר מחוץ לישראל במשך שנים ארוכות. נטען כי במהלך השנים 2010-2004 העביר חייא כספים בסך 15 מיליון ש"ח, שמקורם מחוץ לישראל, אל תוך המדינה. נטען כי חייא, בין היתר, הסתיר מרשויות החוק את החלק הארי של פעילותו הכלכלית, לא דיווח על מקורות הכנסתו, נמנע מפתיחת חשבון בנק על שמו בישראל, ביצע עסקאות תוך הסתרת זהותו, וככלל התנהל באופן שבו לא ניתן היה לקשור בינו לבין פעילותו העסקית. עוד נכתב בכתב האישום, כי לחייא מוניטין של אדם אלים המשתמש בכוח ובאיומים על-מנת לגרום לאחרים לעשות כרצונו. נטען כי חייא הקיף עצמו באנשים, וביניהם גיגי ופרץ, אשר איתם ביצע פעילות פלילית שכללה גם עשיית שימוש במוניטין שיצא לו.

האישום השביעי

-

גיגי ופרץ

2.

על-פי המתואר באישום זה, גיגי, פרץ וחייא איימו על בני משפחתו של רפי כחלון שחב כספים לחייא (להלן: רפי ). כחלק ממעשים אלה פנה פרץ לעורכת-הדין מאיה סטול , וביקש ממנה לפעול בשמו של חייא לגביית חובו מידי רפי. פרץ סיפר לעורכת-הדין על כך ששלושת אחיו ואחיותיו של רפי - אבנר, מרסל ואילנה (להלן: היורשים ) - ירשו מאביהם המנוח נחלה במושב, וכי הליך משפטי בו פתח רפי שהתנגד לקיום הצוואה, הסתיים בדחיית טענותיו, והוא חלוט. בהסכמת פרץ ובידיעתו, פנתה עורכת-הדין סטול לעורך-דינו של רפי בבקשה לקביעת פגישה בין חייא לבין רפי והיורשים. בהמשך לפנייה זו, שלח עורך-דינו של רפי מכתב ליורשים, בו הוא ביקש מהם לקיים פגישה בין הצדדים, כאשר למכתבו צורפה פנייתה הנ"ל של עורכת-הדין סטול. על-פי כתב האישום, מטרת הפגישה הייתה שהיורשים יפרעו את חובו של רפי לחייא בעזרת כספי הירושה, וזאת תוך מחשבה ששמו של חייא יטיל עליהם אימה. עוד צוין בכתב האישום, כי פנייה זו של עורכת-הדין נעשתה על-אף שפרץ ידע כי קיים פסק דין הקובע כי לרפי אין זכויות בנחלה, וכי הוצא צו מניעה קבוע האוסר על רפי להימצא ברדיוס של 500 מטר מהיורשים. חרף האמור, סירבו היורשים להיפגש עם חייא או עם רפי.

3.

בחודש אוקטובר 2013, בעקבות סירוב היורשים לתיאום פגישה, הגיע גיגי לביתו של אבנר, בלי הודעה מוקדמת, כאשר הוא מציג את עצמו כמי שמטפל בכלביו של חייא. גיגי פנה לאבנר וביקש ממנו להיפגש עם חייא בקשר עם חובו של רפי, וזאת תוך כוונה ששימוש בשמו של חייא יטיל על אבנר אימה.

לאחר שהיורשים התמידו בסירובם להיפגש עם חייא, נטען כי ביום 29.1.2014 זרקו אחרים, אשר זהותם אינה ידועה למשיבה, רימון רסס לעבר ביתה של מרסל, וזאת בהנחיית גיגי וחייא. התפוצצות הרימון גרמה לנזק רב לחצר ביתה של מרסל ולרכב שחנה במקום. בהמשך לאירועים אלה, בין התאריכים 11.2.2014 ו-18.2.2014, התקשר גיגי מספר פעמים לאבנר והפציר בו להיפגש עם רפי על-מנת שיגיעו לפתרון הסכסוך הכספי בינו לבין היורשים. ואולם, היורשים המשיכו לעמוד על סירובם לפגוש את חייא או את רפי. בהמשך לכך, ביום 9.3.2014, הגיעו לביתה של מרסל שני אנשים, אשר זהותם אינה ידועה למשיבה, כשהם רכובים על קטנועים. השניים השליכו לעבר הבית רימון רסס נוסף בעת שמרסל ובני משפחתה שהו בבית. כתוצאה מפיצוץ הרימון נגרם נזק רב לחצר ביתה של מרסל.

בשל מעשים אלה הואשמו גיגי, פרץ וחייא בקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ), ובסחיטה באיומים בצוותא לפי סעיף 428 רישא יחד עם סעיף 29 לחוק. בנוסף לכך מואשמים גיגי וחייא בהיזק בחומר נפיץ תוך סיכון חיי אדם בצוותא לפי סעיף 454 יחד עם סעיף 29 לחוק.

האישום השמיני

-

גיגי

4.

על-פי המתואר באישום זה, ביום 26.2.2014 נערך חיפוש בביתו של גיגי על רקע האירועים המתוארים באישום השביעי. בחיפוש זה נמצאו בביתו של גיגי שלושה חזיזי הדלקה וזיקוק פירוטכני המהווים נשק על-פי הגדרתו בסעיף 144(ג)(3) לחוק. בשל כך מואשם גיגי בהחזקת נשק שלא כדין לפי סעיף 144(א) רישא לחוק.

האישום האחד-עשר -

גיגי

5.

על-פי המתואר באישום זה, קשרו גיגי, חייא והנאשם 2 קשר לסחיטה באיומים של אחרים, אשר עבדו בחברה בבעלותו של ש.ח. (להלן: החברה ). נטען כי ביום 17.2.2014 פנה גיגי לאחד מאותם אחרים (להלן: אסף ), איתו הייתה לו הכרות מוקדמת. גיגי טען בפני אסף כי חייא הלווה מיליוני שקלים ל-ש.ח., שהוא קרוב משפחתו של חייא, וכי ש.ח. ברח עם הכסף אל מחוץ לישראל. על רקע החוב הכספי, דרש גיגי מאסף למסור לו למחרת בבוקר את הרכב בו הוא החזיק, אשר היה בבעלות החברה, ודרש כי יעביר לו מספרי טלפון של עובדים נוספים המחזיקים ברכבים שבבעלות החברה. לאחר מכן שוחח גיגי עם שני עובדים אחרים (להלן: יואל וריאד ) ודרש גם מהם כי יעבירו לרשותו את רכבי החברה שבהחזקתם. בעקבות פנייתו של גיגי, שוחח אסף עם יואל וריאד, ונוכח קשריו של גיגי עם חייא, החליטו השלושה להגיע לביתו של גיגי למחרת כדי למסור לו את רכביהם. אסף, יואל וריאד הגיעו לביתו של גיגי בבוקר יום 18.2.2014 וניסו ליצור עמו קשר טלפוני, אך גיגי לא ענה לשיחותיהם. בשל כך התקשר אסף לנאשם 2, אותו הכיר כמקורב לחייא, וביקש ממנו אישור לכך שימשיכו להשתמש ברכבים. הנאשם 2 אמר לאסף כי ישוחח עם גיגי. בערב יום 18.2.2014 גיגי יצר קשר עם אסף ואמר לו שהעובדים יכולים להמשיך ולהחזיק ברכביהם עד שישמעו ממנו אחרת.

בשל מעשים אלה הואשמו גיגי, חייא והנאשם 2 בקשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק, ובסחיטה באיומים שהביאה לידי מעשה לפי סעיף 428 סיפא לחוק.

6.

יש לציין כי הרקע לחובותיו של ש.ח. לחייא, ולכך שנמלט מישראל, מפורט באישום השישי . בתמצית יאמר כי חייא טען כי ל-ש.ח. חוב כספי כלפיו ועל-כן עליו להעביר לו נכסים שבבעלותו. ש.ח. סירב להעביר את הנכסים לחייא, ועקב חששו שחייא יפגע בו ובבני משפחתו בשל סירובו, נמלט מישראל. עוד יש לציין כי במסגרת האירועים המתוארים באישום השישי , גם י.ת. נמלט מהארץ על רקע חוב כספי נטען לחייא ועקב חשש כי יפגע בו. על-פי האמור בכתב האישום, נמלטו השניים מישראל ביום 11.2.2014. במסגרת ההליכים המשפטיים נגד הנאשמים בכתב האישום דנא, זכו ש.ח. ו-י.ת. למעמד של עדי מדינה.

האישום השנים-עשר - גיגי ופרץ

7.

על-פי המתואר באישום זה, לאחר הימלטותם של ש.ח. ו-י.ת. מישראל, קשרו חייא, הנאשם 2, הנאשם 4 ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה למשיבה, קשר להתפרץ למשרדיהם הפרטיים של ש.ח. ושל י.ת., וזאת במטרה לגנוב מסמכים השייכים להם. הנאשם 10, אשר לאחר הימלטותו של י.ת. מישראל נותר כמנהל הבכיר בבית קפה שהיה בבעלותו של י.ת. ושנמצא בסמוך למשרדים (להלן: בית הקפה ), סייע לפורצים בכך שסיפק להם מפתחות למשרדים. במהלך פעולת הפריצה, הגיעו למקום פרץ והנאשם 9 והצטרפו ליתר הפורצים.

מספר ימים לאחר גניבתם של מסמכים רבים מהמשרדים, הגיע גיגי לבית הקפה, והורה לנאשם 10 לתת לו 2,000 ש"ח במזומן מקופת בית הקפה וכן שוברים של כרטיסי אשראי, באמצעותם שילמו לקוחות בית הקפה, בסך 60,000 ש"ח. הנאשם 10 העביר את האמור לגיגי.

בשל מעשים אלו הואשמו פרץ וגיגי בגניבה, לפי סעיף 384 לחוק. בנוסף, פרץ הואשם בפריצה לבניין שאינו מקום מגורים במטרה לגנוב, לפי סעיף 407(ב) לחוק.

הליכי המעצר

8.

יחד עם הגשת כתב האישום ביום 10.4.2014, הוגשה בקשה למעצר העוררים עד תום ההליכים. העוררים מצידם חלקו על קיומן של ראיות לכאורה באישומים המייחסים להם ביצוע עבירות המקימות עילת מעצר, ולחלופין טענו שניתן לשחררם לחלופת מעצר, כשם ששוחררו רבים מהנאשמים בפרשה.

ביום 2.6.2014 קיבל בית משפט קמא (כב' ס' הנשיאה ע' מודריק ) את בקשת המשיבה והורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים.

החלטתו הראשונה של בית משפט קמא

(א) הראיות נגד פרץ

9.

ראשית התייחס בית המשפט לראיות המצביעות על כך שפרץ ביצע את המיוחס לו

באישום השביעי . בית המשפט ציין כי תפקידו של פרץ באירועים המתוארים באישום זה, הסתכם בקישור בין עורכת-הדין סטול לבין חייא כחלק מהניסיון לפתור את בעיית החוב של רפי לחייא. ואולם, בהסתמך על מספר ראיות נסיבתיות, קבע בית המשפט כי לא מדובר בחיבור תמים בין עורך-דין לבין לקוח לשם גביית חוב. בין ראיות אלה ציין בית המשפט את הקשר ההדוק בין חייא לבין פרץ, את העובדה שפרץ פעל פעמים רבות בשליחותו של חייא, ואת הודעתה של עורכת-הדין. בית המשפט סיכם באומרו כי:

"הנה כי כן יש ראיות לכאורה לקידום מהלך של פגישה שבה יתממש האיום העקיף ולפי הניסיון לא מן הנמנע שהאיום יהפוך לישיר ואלים. כמי שיוצא ובא אצל חייא וכמי שפועל בשליחותו (ראו גם את פרשת קפה הגבעה) [המתוארת באישום השנים-עשר – צ.ז.]. נראה לכאורה – גם אם הנראות היא נסיבתית – שכשפרץ יצא לדרכו לגייס את עו"ד סטול למשימתה הוא נדבר עם חייא לעשות מעשה; ידע מה הוא עושה ומהי תכלית המעשה. בכך מתגבשים לכאורה יסודות עבירת הקשר ועבירת הסחיטה – או לכל הפחות ניסיון הסחיטה – של בני כחלון [היורשים – צ.ז.]".

כמו כן קבע בית המשפט כי המיוחס לפרץ באישום זה מספיק לגיבוש עילת מעצר נגדו.

10.

בית המשפט המשיך וסקר את הראיות המצביעות על כך שפרץ ביצע את המיוחס לו

באישום השנים-עשר . בית המשפט ציין כי פרץ נקלט במצלמות נכנס לבניין בו בוצעה הפריצה, במהלך ביצועה, והוא אף נראה משוחח עם חייא. בית המשפט דחה את טענתו של פרץ לפיה הגיע למקום במקרה כדי להיפגש עם "איש האלומיניום". בית המשפט הוסיף כי אין ראיות לכך שפרץ נטל מסמכים או לקח חלק אקטיבי בפריצה, אך ניתן לומר שלכל הפחות היה חלק מחבורת הפורצים בראשותו של חייא. לעניין עילת המעצר, קבע בית המשפט שמעשיהם של הפורצים באישום זה, ובכללם פרץ, מצביעים על כך שיש "חשש לא מבוטל שמי מן המעורבים שישוחרר מן המעצר עלול לעשות פעולות לשיבוש ההליך".

(ב) הראיות נגד גיגי

11.

באשר לראיות נגד גיגי , ציין בית המשפט כי במרבית חקירותיו בחר גיגי שלא לענות לשאלות החוקרים ולדבוק בשתיקה. בית המשפט הוסיף כי חומר הראיות, הכולל בין היתר האזנות סתר, מצביע על מערכת קשרים הדוקה בין גיגי לבין חייא. לעניין האישום השביעי , ציין בית המשפט שלוש ראיות מרכזיות הקושרות את גיגי למיוחס לו: האזנות הסתר לשיחות בינו לבין אבנר; הודעותיהם של היורשים, ובייחוד הודעתו של אבנר; עיתוי השלכת רימוני הרסס לחצר ביתה של מרסל - הרימונים הושלכו בשלב בו קיים גיגי שיחות עם אבנר, כאשר ניתן ללמוד מתוכן השיחות על כך שגיגי היה מודע לגורם שעומד מאחורי זריקת הרימונים ולכך שהושלכו לשם החזר החוב לחייא.

לעניין

האישום האחד-עשר , קבע בית המשפט כי מדובר בדוגמה מובהקת לפעילותו של גיגי בשירותו של חייא לשם גביית חובות. בית המשפט דחה את טענתו של בא-כוחו של גיגי לפיה הוא פנה לעובדים בחברה רק בשל כך ש-ש.ח. חב כספים לגיגי ולחייא על רקע השקעותיהם בחברה. בית המשפט ציין כי גיגי מעולם לא השקיע בחברה של ש.ח. והוא לא חב לו מאומה.

בית המשפט קבע כי המעשים המיוחסים לגיגי בשני אישומים אלה מקימים עילת מעצר.

ביחס ל אישום השנים-עשר , קבע בית המשפט כי מעשה גניבה אינו מגבש כשלעצמו עילת מעצר, אך ניתן לראות במעשים חלק מהפעילות בשליחותו של חייא ולכן יש בה "מימד נוסף 'למסוכנות להליך השיפוטי' הנובעת מגיגי".

(ג) האפשרות לשחרור לחלופת מעצר

12.

בית המשפט סירב לבקשת הסנגורים להפנות את עניינם של העוררים לשירות המבחן לבחינת האפשרות לשחררם לחלופת מעצר. בהקשר זה קבע בית המשפט כי: "שקלתי את הדבר והגעתי למסקנה שהפניה לשירות לא תועיל. אין לי ספק ששני המשיבים יכולים למצוא מפקחים נאמנים, אנשים ללא עבר פלילי, שבוודאי יהיו מוכנים להקדיש את עצמם למשימה. השאלה המרכזית הניצבת לפניי היא האם בכלל ראוי לנקוט בחלופת מעצר ולא מיהותה של החלופה הקונקרטית".

בית המשפט קבע כי העוררים נבחנים מנאשמים אחרים בפרשה, שלגביהם לא התבקש מעצר עד תום ההליכים. על-פי האמור בהחלטה, השוני בין העוררים לבין הנאשמים האחרים טמון בעוצמת הקשר שלהם לחייא ובמידת המחויבות שלהם כלפיו. על-כן נקבע, כי יש חשש שחלופת מעצר, תהא הדוקה ככל שתהא, לא תעמוד בדרכם של העוררים לביצוע פעולות לא חוקיות לטובת חייא. בהקשר זה הדגיש בית המשפט כי החשש המרכזי הנשקף משחרור העוררים לחלופת מעצר הוא חשש מפני שיבוש הליכי משפט.

הערר הראשון

13.

על ההחלטה הראשונה הוגשו שני עררים לבית משפט זה (בש"פ 4387/14 ובש"פ 4416/14). ביום 7.7.2014 קיבל השופט נ' הנדל את העררים במובן זה שהחזיר את התיק לבית משפט קמא והורה לו לאפשר לצדדים להשלים את טענותיהם ביחס לראיות באישומים השביעי, האחד-עשר והשנים-עשר. בהחלטתו קבע השופט הנדל כי "מטיעוני הצדדים עולה שמדובר בתשתית נסיבתית מורכבת. כדרכן של ראיות נסיבתיות בכלל, ובעבירה של סחיטה באיומים בפרט, יש צורך לעמוד על פרטי הראיות לכאורה ולשלבן יחד. הצדדים טענו בטוב טעם ומתברר שיש התייחסות חלקית [בהחלטת בית משפט קמא – צ.ז.] ללא התמודדות עם הראיות הפרטניות, בוודאי שלא התייחסות מלאה כנדרש לסוגיית הראיות לכאורה". לפיכך קבע בית המשפט כי ראוי שבית משפט קמא ישלים את מלאכת בחינת הראיות לכאורה, ובהתאם יקבע, בהחלטה מנומקת דיה, האם החלטות המעצר עומדות על כנן.

ההחלטה השנייה של בית משפט קמא

14.

בהמשך להחלטת השופט הנדל , ביום 21.7.2014 התקיים דיון נוסף בפני בית משפט קמא לעניין מעצר העוררים עד תום ההליכים. ביום 23.7.2014 ניתנה החלטה בבקשה, במסגרתה קבע בית המשפט כי החלטתו הראשונה בדבר מעצר העוררים עד תום ההליכים עומדת על כנה.

בהחלטה ציין בית המשפט, כי בדיון שנערך ביום 21.7.2014 חזרו הצדדים על הטענות שנטענו בדיון הקודם בבקשה, וכי ממילא מירב טענות העוררים מופנות כלפי ההצדקה למעצרם ולא כלפי קיומן של ראיות לכאוריות. בהחלטה סקר בית המשפט בשנית את האישומים כלפי העוררים ואת הרקע לבקשת המעצר עד תום ההליכים, ולאחר מכן הרחיב בהנמקה ביחס לקיומן של ראיות לכאוריות.

15.

באשר לראיות נגד פרץ המעידות על כך שביצע את המיוחס לו באישום השביעי , דחה בית המשפט את טענת בא-כוחו כי התעלם מהודעותיה המאוחרות של עורכת-הדין סטול בהם הסתייגה מהודעתה הראשונה (אשר עליה הסתמך בית המשפט בהחלטה הראשונה למעצר עד תום ההליכים). בעניין זה ציין בית המשפט את ההלכה לפיה שינויים בהודעות של עדים אינם נבחנים בשלב המעצר, אלא בהליך העיקרי, וכי לא מצא פגם משמעותי ומובהק בהודעה הראשונה של עורכת-הדין אשר יצדיק העדפה של הודעותיה המאוחרות. בית המשפט חזר על כך שיש לבחון את מעשיו של פרץ נוכח מכלול התנהלותו של חייא בפרשה זו, המעידה על רצון להשגת כספים מהיורשים, כמו גם על רקע הקשר הקרוב בין פרץ לבין חייא. בית המשפט דחה את הטענה כי יש בהיכרות מוקדמת בין היורשים לבין חייא כדי לבטל את האפשרות שחשו מאוימים כששמעו שהוא מעוניין להיפגש עמם על רקע חובו של רפי.

לעניין

האישום השנים-עשר , קבע בית המשפט כי הזיקה של פרץ לחבורת הפורצים ברורה ומובהקת מעצם נוכחותו במקום. בהקשר זה ציין בית המשפט כי פרץ הגיע למקום הפריצה יחד עם הנאשם 9, אשר נראה בבירור מקבל לידיו מסמך מתוך המסמכים שנגנבו מן המשרדים, ועל-כן קשה לקבל את טענתו ששהותו במקום הפריצה ובשעת הפריצה היא "צירוף מקרים".

16.

ביחס לראיות נגד גיגי , הרחיב בית המשפט את הנמקתו המתייחסת לראיות הקיימות באישום האחד-עשר . בית המשפט קבע שהרקע לפנייתו של גיגי לאסף מצביע באופן ברור על סחיטה באיומים, שכן גיגי פנה לאסף מיד לאחר שמעסיקו של אסף נמלט מהארץ עקב דרישות כספיות של חייא ממנו. בית המשפט הוסיף שדרישתו של גיגי לקבלת כלי רכב הייתה תביעה נחרצת שאין ברירה אלא לציית לה, ולא בקשה אשר אסף ויתר העובדים היו יכולים לסרב לה, כפי שטען בא-כוחו של גיגי. עוד נקבע כי העובדה שהסחיטה לא התממשה בסופו של דבר לא שוללת את פליליות המעשה. בית המשפט סיכם עניין זה באומרו כי "די באופן שבו מוצגת הדרישה ובידיעת זהותו של הדורש או של מי שעומד מאחוריו, כדי לקיים את יסודות עבירת הסחיטה באיומים".

לעניין הראיות נגד גיגי

ביחס

לאישום השביעי , התייחס בית המשפט ביתר הרחבה לטענות בא-כוחו של גיגי. בית המשפט ציין כי גיגי אמנם הציג את עצמו בפני אבנר במהלך השיחות ביניהם "כאיש של שלום", ואולם הוא הבהיר באופן נחרץ כי "רפי חייב כסף בחוץ" וברור שאבנר הבין באיזה חוב מדובר. בית המשפט הוסיף כי גיגי הבהיר לאבנר כי רפי אינו מי שעומד מאחורי זריקת הרימונים ועל-כן קבע בית המשפט כי "הרמז ברור מאוד. אם רפי איננו ניצב מאחורי השלכת הרימונים, אזי יש גורם אחר שקשור בכך. אין לבנֵי כחלון [היורשים – צ.ז.] סכסוך עם כל גורם אחר והקשר לחייא אמור להיות מיידי". באשר לטענת העורר כי מרסל ייחסה את השלכת הרימון לבנו של רפי, ולא לחייא ולגיגי, נקבע כי לא מדובר בראיה חותכת לכך שבנו של רפי אכן עומד מאחורי המעשה. בית המשפט הוסיף כי יש ראיות נוספות השוללות את האפשרות שבנו של רפי הוא שהשליך את הרימון וממילא יש ראיות המעידות על מודעותו של גיגי למעשה ולזהות משליך הרימון. כמו כן, התייחס בית המשפט לטענה שהיורשים לא חשו איום מצידו של חייא וקבע כי "השאלה אם בני משפחת כחלון חשו באיום המתוחכם והמרומז והסתירו אותו מן המשטרה או שמא באמת ובתמים לא חשו בדבר, אינה משמעותית לענייננו. לוז העבירה נעוץ בכך שחייא וגיגי העמידו לנגד עיניהם את תכלית גביית החוב באמצעות איום שמוטמע באזכור של שמו של חייא כנושה שמעוניין בגביית החוב".

על סמך דברים אלה קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעוררים ביצעו את המיוחס להם. כלפי החלטה זו מוגש הערר שלפניי.

טענות העוררים

17.

פרץ טוען

כי אין בידי המשיבה ראיות לכאורה המעידות על כך שביצע את המיוחס לו, ועל-כן יש לשחררו לאלתר. לחלופין נטען כי אף אם קיימות ראיות מסוימות, עוצמתן נמוכה ואינה מצדיקה את הותרתו במעצר, כך שלכל הפחות יש להורות לשירות המבחן לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

נטען כי הראיות הנסיבתיות בתיק אינן מהוות ראיות לכאוריות המצדיקות את מעצרו. פרץ מציין כי רבות מקביעות בית משפט קמא בעניינו נשענות על הקשר בינו לבין חייא ועל כך שבא-כוחו של חייא הודה בקיומן של ראיות לכאורה בהליך מעצרו-שלו. לטענת פרץ לא ניתן ללמוד מהסכמתו של חייא למעצרו, על עניינו-שלו.

פרץ מוסיף וטוען כי קביעות בית משפט קמא לפיהן הוא "עושה דברו של חייא" שגויות. קביעות אלה מתבססות על כ-40 שיחות בינו לבין חייא ונאשמים אחרים בפרשה, שהוקלטו בהאזנות סתר. פרץ טוען כי במהלך חקירתו במשטרה חזר על גרסתו לפיה שיחות אלה עסקו בעיקרן בפרויקט בנייה בנווה עוז בו היה שותף עם חייא ועם נאשמים אחרים. לטענת פרץ, מערכת היחסים בינו לבין חייא שונה מזו שהוצגה בכתב האישום, ויש בכך כדי להאיר באור שונה רבים מהמעשים המיוחסים לו.

18.

לעניין

האישום השביעי , נטען כי פרץ מכיר את עורכת-הדין סטול היכרות אישית וכי זו אינה הפעם הראשונה שפרץ מקשר בינה לבין לקוחות פוטנציאליים, כך שפנייתו אליה לא מעידה על מעורבותו באירוע סחיטה באיומים. עוד טען פרץ כי כאשר פנה לעורכת-הדין סטול כלל לא ידע על חובו של רפי לחייא, וכחיזוק לכך מציג פרץ את הודעותיה המאוחרות של עורכת-הדין סטול בהן אמרה בפירוש כי פרץ פנה אליה בבקשה שתעזור לרפי בסכסוך עם אחיו ואחיותיו, בלי שנזכר חובו של רפי לחייא. לטענת פרץ, הודעות אלה יוצרות כרסום ראייתי משמעותי בראיות נגדו. פרץ מוסיף וטוען כי האזנות הסתר לשיחות בינו לבין חייא בוצעו בחודש פברואר 2014, בעוד המעשים המיוחסים לו באישום זה התרחשו בפברואר 2013, כך שלא ניתן ללמוד מהאזנות הסתר דבר הרלוונטי לאישום הנ"ל.

לעניין

האישום השנים-עשר , נטען כי מעשיו של נאשם 9 לא יכולים לשמש כראיה נגד פרץ, אף אם השניים הגיעו יחדיו למתחם בו התבצעה הפריצה. כמו כן נטען כי קיימות ראיות לכך שפרץ אכן הגיע למקום לפגישה עם "איש האלומיניום" שאף נראה בסרט הצילום. כמו כן נטען כי פרץ יצא מהמתחם בידיים ריקות ובסך הכל שהה בתוך המשרדים הפרוצים כשבע שניות.

באשר לחלופת המעצר, טוען פרץ כי שגה בית משפט בקובעו כי פעולותיו מעידות על "מסוכנות להליך". סיכומו של דבר, מבקש פרץ שיקבע שהראיות נגדו הן בעלות עוצמה נמוכה ובהתאם לכך להורות על בחינת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

19.

בדומה לפרץ, טוען גיגי כי אין בנמצא ראיות לכאורה המעידות על כך שביצע את המיוחס לו, ועל-כן יש לשחררו לאלתר. לטענתו כל עדי התביעה חזרו וציינו כי לא חשו כל איום בעקבות שיחותיו עמם ועל-כן אין בסיס לאישומים בדבר סחיטה באיומים. ביחס לאישום השביעי , נטען כי גיגי נדהם לשמוע בשיחתו עם אבנר על השלכת רימון הרסס לביתה של מרסל. לפיכך טוען גיגי כי שגה בית משפט קמא בקביעה כי הוא היה מודע לאירוע זה ואף עשה בו שימוש כדי לאיים על אבנר. כמו כן נטען כי כל שיחותיהם של גיגי ואבנר נגעו ברצונו של גיגי כי אבנר ורפי יפגשו ויסדירו את הסכסוך המשפחתי, ולא הושמעו במהלכן איומים כלפי אבנר. ביחס לדבריו של גיגי המתייחסים ל"חובו של רפי בחוץ", נטען כי כלל לא מדובר בחוב לחייא וכי ידוע שרפי חב כספים רבים לגורמים שונים.

ביחס

לאישום האחד-עשר , טוען גיגי כי ביקש מאסף את כלי הרכב אך לא דרש אותם ממנו ולא איים עליו בשום צורה. גיגי מוסיף וטוען שאף מהודעותיהם של אסף ושל יתר העובדים בחברה ניתן להבין שכלל לא חשו מאוימים. עוד נטען כי ברגע שאסף דיבר עם גיגי ואמר לו שהוא זקוק לרכבו, גיגי חזר בו מהבקשה שיעביר אותו לרשותו. לעניין האישום השנים-עשר , נטען כי אין ראיות לכך שגיגי ביצע עבירת גניבה, אך ממילא בית משפט קמא לא ביסס את החלטת המעצר על אישום זה, כך שבא-כוחו של גיגי לא הרחיב ביחס אליו.

20.

לצד סוגיית קיומן של ראיות לכאורה, טוען גיגי כי שגה בית משפט קמא בכך שלא בחן את האפשרות לשחרורו לחלופת מעצר. בהקשר זה נטען כי לא היה קשר כלשהוא בין גיגי לבין עדי המדינה, וכי אין יסוד לחשש כי ישבש הליכי משפט אם ישוחרר. עוד נטען כי לא מיוחסת לגיגי התנהגות אלימה או השמעת איומים מפורשים, ועל-כן המסוכנות הנשקפת ממנו קטנה באופן יחסי. עוד צוין כי גיגי הוא איש משפחה ואדם נורמטיבי וכן כי הוא נעדר עבר פלילי. ביחס להבחנה שביצע בית משפט קמא בין גיגי לבין יתר הנאשמים, נטען כי מחומר החקירה אפשר ללמוד כי חלקו של גיגי בפרשה בה עוסק כתב האישום קטן יחסית לחלקם של מעורבים אחרים, דוגמת הנאשם 5, אשר לא הוגשה בקשה למעצרם עד תום ההליכים. לבסוף מציג בא-כוחו של גיגי מספר פסקי דין בהם נבחנה האפשרות של חלופת מעצר במקרים דומים לשלו.

על-כן, מבקש גיגי כי בית המשפט יורה על שחרורו למעצר בית בתנאים מגבילים, או לחלופין יורה לשירות המבחן להכין תסקיר בו תבחן האפשרות שישוחרר לחלופת מעצר.

טענות המשיבה

21.

בדיון בעררים שהתקיים ביום 6.8.2014, טענה המשיבה כי יש להותיר על כנה את החלטת בית משפט קמא, וכי קיימות ראיות לכאוריות בעניינם של שני העוררים.

ביחס

לפרץ , מציינת באת-כוח המשיבה מספר שיחות בין פרץ לבין חייא, ובין פרץ לבין האחרים, המעידות, לשיטתה, על קשר הדוק בין פרץ לבין חייא. המשיבה מוסיפה כי מהשיחות ניתן להבין כי פרץ הוא למעשה "איש ביצוע" של חייא, וכי הוא היה מודע לאפקט המאיים הקיים באזכור שמו של חייא. לעניין האישום השביעי , טוענת המשיבה כי פרץ ידע על קיום החוב של רפי לחייא כאשר פנה לעורכת-הדין סטול, ומציינת כי אף התקיימה פגישה בביתו של חייא בינו לבין עורכת-הדין סטול בנוכחות פרץ. עוד נטען כי מהודעות היורשים עולה באופן ברור כי שמו של חייא מטיל עליהם אימה, וזאת בניגוד לטענותיו של בא-כוחו של פרץ בהקשר זה. לעניין האישום השנים-עשר נטען כי קיים סרט בו רואים בבירור כי פרץ משוחח עם חייא ועם יתר הפורצים ועל-כן לא ניתן לטעון כי אין לו חלק במעשה זה.

22.

באשר

לגיגי , נטען כי מהודעות העובדים באישום האחד-עשר ומהודעותיהם של היורשים באישום השביעי, אפשר ללמוד על הפחד שעורר בהם שמו של חייא. לטענת המשיבה ציון שמו של חייא הספיק כדי להוות איום, ועל-כן העובדה שגיגי פנה בלשון יפה ונקייה לאבנר ולעובדים אינה מחלישה את הטענה כי למעשה מדובר בסחיטה באיומים. המשיבה מוסיפה כי האזנות הסתר לשיחותיו של גיגי מלמדות על קשר קרוב בינו לבין חייא: גיגי משוחח עמו באופן רציף, לעיתים גיגי עונה למכשיר הטלפון של חייא, וגיגי אף מקבל עדכונים מחייא על אירועים חשובים בפרשה נשוא כתב האישום. המשיבה מציינת כי חייא שתק בחקירתו כאשר נשאל על טיב מערכת היחסים שלו עם גיגי, וכי למעט הודעתו הראשונה של גיגי בה אמר כי הוא אחראי על הטיפול בכלביו של חייא, אף הוא בחר לא לענות על שאלות בנושא קשריו עם חייא. לטענת המדינה, שתיקות אלה מחזקות את הראיות ביחס לטענת המדינה כי גיגי מקורב לחייא ומבצע עבורו פעולות פליליות שונות.

ביחס

לאישום האחד-עשר , נטען כי מהודעות העובדים עולה כי הם הבינו היטב שלא ניתן לסרב לבקשת גיגי לקבל את כלי הרכב, וזאת בשל החשש מחייא. עוד נטען כי אין קשר כלשהוא בין גיגי לבין העובדים שיצדיק בקשה מצידו לקבלת כלי הרכב מהעובדים, ועל-כן הטענה כי מדובר בבקשה , להבדיל מדרישה המלווה באיום, אינה סבירה. כמו כן מציינת המשיבה כי העובדים ידעו כי מעסיקם נמלט מהארץ עקב חשש לפגיעה בו מצד חייא. לעניין האישום השביעי , מציינת המשיבה כי גיגי הגיע לביתו של אבנר בלי הזמנה או הודעה מוקדמת ובלי שקיימת הכרות קודמת ביניהם, דבר המעיד על אופי ומטרת הפנייה של גיגי לאבנר. עוד צוינה שיחת טלפון מגיגי לאבנר, כשבועיים לאחר השלכת הרימונים הראשונה, ממנה ניתן ללמוד, לשיטת המדינה, על מודעותו של גיגי להשלכת הרימונים ולזהות העומד מאחוריה. לפיכך טוענת המשיבה כי קיים קשר ישיר בין השלכת הרימונים לבין "בקשתו" של גיגי כי אבנר ויתר היורשים יפגשו עם רפי ועם חייא.

לבסוף טוענת המשיבה כי אין מקום לבחינת האפשרות לשחרור העוררים לחלופת מעצר, שכן קרבתם לחייא מעלה את החשש כי יפעלו לטובתו באופן שישבש הליכי משפט.

דיון והכרעה

23.

לאחר עיון בהחלטות בית משפט קמא, בטיעוני הצדדים ובחומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעוררים באישומים המקימים עילה למעצרם עד תום ההליכים, כפי שיפורט להלן (להרחבה ביחס לאופן בחינתן של הראיות לכאורה בהליך מעצר עד תום ההליכים, ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)).

טרם אציג את הראיות הנ"ל, אציין בתמצית כי עבירת הסחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק, אשר ייחוסה לעוררים היא הסיבה המרכזית לבקשה למעצרם עד תום ההליכים, כוללת שני יסודות שלרקעם יש לבחון את הראיות נגד העוררים: היסוד הראשון הוא יסוד המעשה , הדורש שאדם יאיים או יטיל אימה על אחר, והשני הוא יסוד הכוונה , הדורש שמטרת האיום תהיה לגרום לאחר לבצע מעשה או להימנע מביצוע מעשה (ראו: ע"פ 4210/09 לירן נ' מדינת ישראל , פס' 7

(25.11.2009); ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 373 (1989)). אעבור להצגת הראיות נגד העוררים.

בש"פ 5265/14 – פרץ

האישום השביעי

24.

אזכיר בקצרה כי המשיבה טוענת כי פרץ פנה לעורכת-הדין סטול בשמו של חייא על מנת שתתאם פגישה בין חייא לבין רפי והיורשים, במטרה שהיורשים יפרעו את חובו של רפי לחייא, זאת במסגרת יישוב חילוקי הדעות שבין היורשים לבין רפי. לטענת המשיבה עצם הפנייה מצידו של חייא ליורשים, באמצעות פרץ ועורכת-הדין סטול, מהווה סחיטה באיומים. לשיטת המשיבה, על אף שתפקידו של פרץ מתמצה בקישור בין חייא לבין עורכת-הדין סטול, הוא לקח חלק בביצוע עבירת הסחיטה באיומים וזאת משום שכאשר פנה לעורכת-הדין סטול היה מודע לעובדות הבאות: רפי חייב כסף לחייא; לרפי אין זכות במרבית נכסי הירושה להם זכו היורשים; חייא מעוניין לגבות את חובו של רפי כלפיו מכספי הירושה; הזכרת שמו של חייא תעורר יראה בקרב היורשים ותגרום להם לפרוע את חובו של רפי לחייא.

25.

הראיה המרכזית המבססת את האישומים המיוחסים לפרץ היא הודעתה במשטרה של עורכת-הדין סטול מיום 18.3.2014. בהודעה זו סיפרה עורכת-הדין סטול על פנייתו של פרץ אליה:

"פנה אלי ויקטור [פרץ – צ.ז.] בבקשה שאנסה לסייע לאדם בשם רפי כחלון בתיק ירושה שהוא מנהל מספר שנים שהסתיים בתוצאה שמבחינת רפי היא בלתי מתקבלת על הדעת ... עוד טען [פרץ – צ.ז.] כי אותו רפי חייב כספים לאיתן חייא שמימן את רפי באותם שנים וזה חשוב לעשות כל מאמץ להוציא את האמת לאור שרפי יהיה יורש כמו כולם וכך יוכל להחזיר את חובותיו כולל לאיתן חייא ... לכן הוצאתי מכתב לעורך דין של רפי ולפיו רפי כחלון חייב כספים לאיתן ואיתן מבקש לקבוע פגישה בנוכחות רפי והיורשים הנוספים ועורך הדין על מנת להסדיר את חובו של רפי לאיתן מתוך כספי הירושה שמגיעים לרפי ... ".

בהמשך לפגישה בין עורכת-הדין סטול לפרץ, שלחה סטול מכתב לעורך-דינו של רפי בו נכתב כי מרשה, איתן חייא, מבקש לתאם פגישה בינו לבין רפי והיורשים כדי להסדיר את עניין הכספים שרפי חב לו. בהמשך לכך שלח עורך-דינו של רפי מכתב ליורשים, אליו צירף את מכתבה של עורכת-הדין סטול בו נכתב במפורש כי היא פועלת בשמו של חייא. במכתב זה ביקש עורך-הדין לתאם פגישה בין היורשים לבין רפי וחייא בנושא כספי הירושה.

מהודעה זו ניתן ללמוד כי פרץ פנה לעורכת-הדין סטול במטרה לסייע לחייא לגבות את חובו מתוך כספי היורשים (להם טוען רפי), תוך שהוא מודע לחובו של רפי לחייא. כפי שטוען בא-כוחו של פרץ, יתכן שהודעותיה המאוחרות של עורכת-הדין סטול (בהן מסרה כי לא נודע לה על חובו של רפי לחייא במהלך השיחה עם פרץ וכי אינה יודעת אם פרץ ידע על חוב זה) מכרסמות במידת מה בעוצמת הודעתה הראשונה. ואולם, כאמור בהחלטת בית משפט קמא, שאלות באשר למהימנות עדים ולשינויי גרסאות יבחנו במסגרת ההליך העיקרי (ראו, למשל, בש"פ 7908/08 אבו סאלח נ' מדינת ישראל (23.9.2008)), שכן בשלב בחינת הראיות לצורך בקשה למעצר עד תום ההליכים על בית המשפט לבחון רק את הפוטנציאל הגלום בראיות. מעבר לכך, נקודת השוני המרכזית בין הודעותיה המאוחרות של עורכת-הדין סטול להודעתה הראשונה היא באשר לידיעתו של פרץ על חובו של רפי לחייא, אך אף לעניין זה לא הייתה עורכת-הדין סטול נחרצת, וכך, למשל, ציינה בהודעתה השנייה מיום 6.4.2014 כי: "אני לא יודעת להגיד בוודאות אם ויקטור אמר לגבי החוב לאיתן, אני חושבת שהדברים עלו מרפי".

26.

באשר לקשר בין פרץ לבין חייא, המשיבה מתבססת על מספר רב של שיחות, שנקלטו בהאזנות סתר, בין פרץ לבין חייא ואחרים. השיחות התקיימו במהלך שנת 2014, כשנה לאחר פניית פרץ לעורכת-הדין סטול, ועל-כן לא ניתן ללמוד מהם באופן ישיר על הרקע לפנייה זו. ואולם, עיון בתמלול השיחות תורם להבנת מערכת היחסים בין השניים, שכן מן השיחות המוקלטות עולה כי לפרץ קשר קרוב לחייא וכי הוא פועל בהתאם להנחיותיו.

כך, למשל, הציגה המשיבה שיחות בין פרץ לבין חייא העוסקות בעדי המדינה; שיחה בין פרץ לבין עד המדינה ש.ח., זמן קצר לאחר ש-ש.ח. נמלט מישראל, בה פרץ מנסה לשכנעו להיפגש עם אדם ממנו ש.ח. חושש שכן "הוא פוצץ אותי מכות אצל העו"ד … ". בשיחה מצהיר פרץ בפני ש.ח. כי הוא נותן לו את מילתו שאותו אדם לא יפגע בו והוא מוסיף כי הוא "השביע אותו" על כך (לשיטת המשיבה "אותו אדם" הוא חייא); מספר שיחות בין פרץ לבין נאשמים אחרים בפרשה וביניהם הנאשם 2, הנאשם 9 וגיגי; שיחה בה חייא אומר לפרץ כי יאמר לאחר שאם לא יפעל באופן מסוים חייא יכעס.

מעיון בתמלול שיחות אלה ניתן להבין כי פרץ נמצא בקשר קרוב לחייא: פרץ השתמש בשמו של חייא לא אחת בשיחות עם אחרים, באופן ממנו משתמע כי פרץ נמצא בקשר רציף עמו, כאשר תוכן השיחות עוסק בנושאים חשובים לחייא דוגמת איתור עדי המדינה שעזבו בבהלה. פרץ טוען כי הקשר שלו עם חייא נסוב כולו סביב פרויקט בנייה בו השניים מושקעים יחדיו. אף אם חלק מהשיחות עוסקות בנושא זה, אין בטענה זו להסביר רבות מהשיחות שנסבו על נושאים אחרים. עוד אציין כי בשלב בחינת הראיות לצורך המעצר, איני מוצא לנכון לבחון כל שיחה ושיחה ולהתייחס לכלל טענותיו של פרץ בהקשר זה. אף אם חלק מהשיחות עוסקות בנושאים עסקיים לגיטימיים, לכל הפחות אפשר ללמוד מהן על הקשר הקרוב בין פרץ לבין חייא, ועל כך שפרץ פעל לעיתים בשמו של חייא.

נוכח הודעתה של עורכת-הדין סטול והראיות בדבר הקשר בין פרץ לבין חייא, אפשר להניח כי פרץ היה מודע היטב למשמעות שליחת מכתב מטעם חייא ובו בקשה להיפגש עמו על רקע חוב כספי. מהאזנות הסתר אפשר להבין כי פרץ מכיר את חייא וככל הנראה מודע לאפקט המאיים הקיים בשימוש בשמו. לכן, קיים יסוד סביר לטענה כי פרץ ידע שרצונו של חייא בפגישה עם היורשים יטיל עליהם אימה.

27.

סקירת הודעות היורשים מחזקת את המסקנה כי השימוש בשמו של חייא נעשה בכדי לטעת בהם פחד. בהודעתה של מרסל במשטרה מיום 12.3.2014 היא העידה כי:

"אני גדלתי ברמת גן, אני ידעתי שיש בחור בשם איתן חייא, שהוא עבריין , אבל אני חושבת שחמישים שנה לא ראיתי את הבנאדם הזה עד שאני אבנר ואילנה קיבלנו מכתב מרפי אח שלנו, שכותב אותו עו"ד ישעיהו אני חושבת, ולמכתב מצורף מכתב מעו"ד שהיא העורכת דין של איתן חייא, שבו נכתב שרפי הלווה או שהוא חייב לאיתן מיליון ומאה אלף ש"ח נכון לשנת 2011. אני נכנסתי לאינטרנט לראות מי זה בדיוק איתן חייא והבנתי שמדובר בעבריין מאד מסוכן ".

ש: "איך הרגשת עם זה"?

ת: " הרגשתי פחד , אבל הרגשתי שאיתו אין לי עסק, אלא עם אחי, רפי. אני עדיין בטוחה שרפי לא הלווה כסף מאיתן חייא אלא שאיתן עשה טובה לרפי כדיי לקדם את עניינו עם המכתב הזה" [כל ההדגשות הוספו – צ.ז.] .

מהודעה זו ניתן להסיק שלהבנתה של מרסל, איתן חייא הוא עבריין מסוכן המעורר בלבה פחד. מרסל סברה כי לרפי אין באמת חוב לחייא ועל-כן חשבה שאין לה סכסוך עם חייא. ואולם, עצם האמירה כי "איתן עשה טובה לרפי כדיי לקדם את עניינו עם המכתב הזה" מעידה על מטרת המכתב ומטרת אזכור שמו של חייא – יצירת פחד ואימה. על-פניו נראה כי המכתב מעורכת-הדין סטול לא יכול "לקדם את עניינו" של רפי מול היורשים מבחינה משפטית, או בכל דרך חוקית אחרת, ועל-כן נדמה כי להבנתה של מרסל מטרת המכתב הייתה לטעת פחד ולגרום לה וליתר היורשים להיענות לדרישותיו הכספיות של רפי.

גם הודעתה של אילנה מיום 13.3.2014 מעידה על חששה מחייא:

ש: "איך איתן חייא בכלל נכנס ל'לופ' הזה של הסכסוך ירושה? מדוע בכלל נשלח מכתב מעורך הדין של איתן חייא לעורך הדין שלכם "?

ת: "אחי [רפי – צ.ז.] רוצה בכל דרך להיות במקום הנוקם, במקום שמצליח לעשוק אותנו, במקום של להפחיד אותנו ... בגלל שאיתן נחשב לאדם כזה כמו שהוא. איתן מופנה אלינו במקום אקדח, במקום לבוא עם אקדח אלינו לפנים, אז הוא מפנה אלינו את איתן חייא, אקדח אנושי שכזה. מה, איתן חייא הוא לא אקדח אנושי "? [כל ההדגשות הוספו – צ.ז.].

לפיכך, מהודעותיהן של אילנה ומרסל אפשר ללמוד כי פנייתו של חייא אליהן, ב"תיווכם" של פרץ ועורכת-הדין סטול, נועדה ליצור פחד ולגרום להן להיפגש עמו ולפרוע את חובו של רפי אליו.

28.

לסיכומם של דברים, סבורני כי קיימות ראיות לכאורה לכך שפרץ פנה לעורכת-הדין סטול כשליחו של חייא, וזאת תוך שימוש בשמו של חייא במטרה לאיים על היורשים שיפעלו כרצונו. הראיות לכך הן הודעתה הראשונה של סטול, הודעותיהם של היורשים והאזנות הסתר לשיחותיו של פרץ. לראיות אלה אפשר למצוא חיזוק בסתירות מסוימות בין הודעותיו של פרץ במשטרה ביחס לזהות האדם ששלח אותו להיפגש עם עורכת-הדין סטול ולעניין מפגש שהתקיים בין סטול לבין חייא בביתו של חייא. כמו כן, המעשים המיוחסים לפרץ באישום זה בוודאי מקימים עילת מעצר על-פי סעיף 21 לחוק המעצרים, ואף בא-כוחו לא חלק על כך.

האישום השנים-עשר

29.

לטעמי קיימות ראיות לכאורה גם למיוחס לפרץ באישום השנים-עשר , והנמקתו של בית משפט קמא בעניין זה מקובלת עלי. בתמצית אציין כי פרץ נקלט במצלמה מגיע למקום הפריצה, משוחח עם הפורצים ועם חייא, ואף שוהה פיזית בתוך המשרדים לאחר שנפרצו. כמו כן, פרץ הגיע למקום יחד עם הנאשם 9 שאף נטל לידיו את אחד המסמכים שנגנבו מהמשרדים. לדברים אלה יש להוסיף את הקשר בין פרץ לבין חייא כפי שהוצג לעיל. גרסתו של פרץ לפיה הגיע למשרדים מסיבה אחרת (כך שהתרחשות הפריצה באותו הזמן היא צירוף מקרים), לא יכולה להסביר את העובדה שהמשיך לשוחח עם חבורת הפורצים בעוד אלה מבצעים דבר עבירה, או את כניסתו לתוך המשרדים הפרוצים. כמו כן, העובדה שפרץ לא נטל בעצמו דבר מהמשרדים שנפרצו, אינה מוליכה למסקנה כי לא היה שותף לדבר הגניבה, שכן הראיות מצביעות על כך שחבר לחבורת פורצים שגנבה מסמכים רבים.

אני שותף למסקנתו של בית משפט קמא כי המיוחס לפרץ באישום זה מקים עילת מעצר בשל החשש משיבוש הליכי משפט. קיימות ראיות לכאורה לכך שפרץ חבר לאחרים בפריצה למשרדים של אדם שנמלט מישראל רק ימים ספורים לפני המעשה (ושנמצא היום במעמד של עד מדינה בהליך המתנהל נגד הנאשמים בפרשה), במטרה לגנוב מסמכים. כשמעשה זה נבחן על רקע הראיות בדבר הקשר בין פרץ לבין חייא והראיות על כך שפרץ פעל בשמו לא אחת, עולה החשש כי פרץ עשוי לפעול בשנית, במטרה לעזור לעצמו או לחייא, באופן שעלול לשבש את הליכי המשפט בהליך דנא.

בש"פ

5283/14 – גיגי

האישום האחד-עשר

30.

לאחר עיון בראיות המשיבה, אני סבור כי קיימות ראיות לכאורה לכך שגיגי ביצע את המיוחס לו באישום זה. אין מחלוקת על כך שגיגי פנה לשלושת עובדי החברה של ש.ח. בבקשה שיעבירו לו את רכבי החברה בהם הם החזיקו. על פניו, כפי שציין בית המשפט קמא, לא קיימת שום הצדקה לבקשה מסוג זה מצידו של גיגי, למעט החוב הנטען של ש.ח. לחייא. חיזוק לכך נמצא בהודעתו של אסף מיום 9.3.2014 בה העיד כי גיגי אמר לו במפורש שהוא מעוניין ברכבו בשל החוב של ש.ח. לחייא. גם עיתוי פנייתו של גיגי, בסמוך לאחר הימלטותו של ש.ח. מישראל על רקע חוב כספי ובשל חששו מחייא, מעיד על מטרת הפנייה לעובדים. לפיכך נדמה כי לגיגי לא היה אינטרס אישי בקבלת כלי הרכב, ובפנייתו לעובדים הוא פעל כשלוחו של חייא.

כמו כן, הציגה המשיבה ראיות בדבר הקשר בין חייא לגיגי, המצביעות על כך שגיגי פעל בשמו, ועל כך שסביר להניח שגיגי היה מודע לאפקט שנוצר כתוצאה מהשימוש בשמו של חייא בפנייתו לעובדים. בין ראיות אלה, הציגה המשיבה תמלולים של מספר שיחות טלפון בין גיגי לבין חייא שנקלטו בהאזנות סתר. שיחות אלה אמנם לא התייחסו במפורש למתואר באישום האחד-עשר, ואין בהן די כדי ללמד באופן מדויק על מהות הקשר בין גיגי לבין חייא, אך לכל הפחות אפשר ללמוד מהן שהשניים נמצאים בקשר רציף. נוסף על שיחות הטלפון, מעורבותו של גיגי במעשים המתוארים באישום השנים-עשר ובאישום השביעי מעידה אף היא על הקשר לחייא. חיזוק נוסף לכך שהקשר בין גיגי לבין חייא אינו תמים, נמצא בסירובו של גיגי לענות לשאלות חוקריו באשר לקשר בינו לבין חייא, למעט המענה שמסר בהודעתו הראשונה מיום 26.2.2014 (בה הציג את עצמו כמי שמטפל בכלביו של חייא), כאשר ממכלול הראיות עולה בבירור שהקשר ביניהם אינו מתמצה בטיפול בכלבים. נוכח דברים אלה אני סבור כי ניתן להניח שגיגי הכיר את חייא ואת המוניטין שיצא לו, והוא ידע שמטרת "בקשה" מאחרים בשמו של חייא היא ליצור פחד ולגרום לכך שיבצעו את המבוקש מהם.

31.

עיון בהודעותיהם של שלושת העובדים אליהם פנה גיגי (אסף, יואל וריאד), מחזק אף הוא את המסקנה בדבר מטרת הפנייה לעובדים. בהודעתו מיום 19.3.2014 סיפר יואל כי כשבועיים-שלושה לאחר ש-ש.ח. נעלם, התקשר אליו גיגי בבקשה להביא לו את רכבו. במענה לשאלת החוקר, מדוע נענה לבקשתו של גיגי והגיע עם רכבו לביתו על-אף שידע שהדבר הוא בניגוד לרצונו של ש.ח., ענה יואל:

ת: "כי לא מתווכחים כשמקבלים בקשה כזאת".

ש: "פחדת להתווכח עם גיגי לאור ההקשר שלו עם איתן"?

ת: "כן".

יואל הוסיף כי הכיר את גיגי כמקורב לחייא לאחר שראה אותו פעמיים או שלוש בביתו של חייא כאשר ביצע שם תיקוני חשמל. על-כן סביר להניח שגיגי ידע שיואל מכיר את חייא ואת המוניטין שיצא לו, ומודע לקשר בין חייא לבין גיגי. לפיכך יש יסוד לטענה כי גיגי ידע שאזכור שמו של חייא יעורר פחד בלבו של יואל ויגרום לו להיענות לבקשתו. נוסף על כך סיפר יואל כי ידע ש-ש.ח. נמלט מישראל בשל חובות כספיים לחייא, וכי ש.ח. אף סיפר לו ש"חייא הוריד לו כאפה במשרד של אמנון זכרוני". כמו כן העיד יואל כי אם היה פונה אליו אדם אחר, שאינו עבריין ואינו מקושר לחייא, הוא לא היה נענה לבקשתו למסירת כלי הרכב. לא למותר לציין כי יואל הוסיף כי התכוון לקיים דין ודברים עם גיגי כאשר הביא לו את המכונית, ולא להעביר לו את המכונית בלי שינסה לשכנע אותו שאין הצדקה לכך, אך הדבר לא יצא אל הפועל לאחר שגיגי לא ענה לשיחות העובדים. הודעותיהם של ריאד ואסף מצביעות אף הן על כך שהגיעו עם רכביהם לביתו של גיגי כי "לא רצו להסתבך".

לפיכך, נוכח הקשר בין גיגי לבין חייא, העיתוי של הפנייה לעובדים והודעותיהם של ריאד, אסף ויואל, אני סבור כי המשיבה הציגה תשתית ראייתית מספקת להוכחת המיוחס לגיגי באישום זה. אציין כי טענות בא-כוחו של גיגי ביחס לאי הבאת כלי הרכב לביתו של גיגי אינן רלוונטיות, שכן לצורך הרשעה בביצוע עבירת סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק, לא נדרש שיבוצע מעשה בעקבות האיום (אם כי קיימת חשיבות לסוגיה זו לעניין הרשעה ברישא או בסיפא של הסעיף, אך אין מקום להידרש לעניין בשלב זה).

האישום השביעי

32.

הראיות המרכזיות הקושרות את גיגי למיוחס לו באישום זה הן: הודעותיהם של היורשים, ובייחוד הודעתו של אבנר; האזנות הסתר לשיחות בין גיגי לבין אבנר; ועיתוי השלכת רימוני הרסס לחצר ביתה של מרסל.

הודעות היורשים -

בהודעותיו מהימים 12.3.2014 ו-13.3.2014, סיפר אבנר כי מספר חודשים טרם שנזרק הרימון לביתה של מרסל, הגיע גיגי לביתו בלי שהוזמן ובלי שהייתה בין השניים היכרות מוקדמת. גיגי הציג את עצמו כמי שמטפל בכלבים של חייא ואמר לאבנר שברצונו לעזור לרפי, שכן הוא נתון בחובות כספיים קשים. גיגי אמר לאבנר כי הוא מודע לסכסוך הירושה בין רפי לבין היורשים וכי לשם כך הוא מעוניין שהיורשים יפגשו עם חייא. לשאלת חוקר המשטרה מדוע רצה גיגי לערב את חייא בסכסוך בין רפי לבין אחיו ואחיותיו ענה אבנר כי: "לדעתי הוא רצה כי לנו נודע שאח שלי, רפי, היה חייב כסף לאיתן ... ". בהמשך הודעתו אמר אבנר כי יכול להיות שגיגי הציג את עצמו כמטפל בכלבים של חייא "בקטע של להפחיד אותנו". עוד ציין אבנר כי משום שגדל ברמת-גן ידע מי הוא חייא וידע כי הוא רצח אדם בעבר. כאמור לעיל, גם מרסל ואילנה העידו על פחדן מחייא ועל כך שעירובו בסכסוך הירושה בינן לבין רפי, נועד ככל הנראה להטיל עליהן אימה.

33.

סבורני כי הודעות אלה, יחד עם הראיות בדבר הקשר בין גיגי לבין חייא, והראיות הנוספות באישום זה המעידות על רצונו של חייא לגבות מהיורשים את חובו של רפי (דוגמת פנייתה של עורכת-הדין סטול לעורך-דינו של רפי), מעידות על-כך שלכאורה פנה גיגי לאבנר בהנחייתו של חייא ובמטרה לגבות את חובו מאבנר ואחיותיו. מסקנה זו מתחזקת נוכח המיוחס לגיגי באישום האחד-עשר, אשר גם בו הואשם בפנייה הקשורה לחוב כספי נטען לחייא. קשה להבין את פנייתו של גיגי לאבנר, כאשר לו עצמו אין אינטרס כלשהו בסכסוך הירושה בין רפי לבין היורשים, אלא כפעולה שמבוצעת בשמו של חייא.

כמו כן, נדמה כי ההגעה לביתו של אבנר בלי הזמנה ובלי תיאום מראש, הצגתו כמטפל בכלבים של חייא (ולא, נניח, כחבר של רפי בלבד), והאמירה כי חייא מעוניין להיפגש עם היורשים, מעידות על רצונו של גיגי לטעת באבנר אימה ולגרום לו ולאחיותיו להיפגש עם חייא ולפרוע את חובו של רפי. בכך נבדל גיגי ממתווכים אחרים שרפי שלח לאבנר במטרה לתאם פגישה ביניהם, שכן בהודעתו מיום 23.3.2014 סיפר אבנר כי "הסיפור של גיגי היה הכי חשוד כי הוא גם ניסה להפגיש אותי עם איתן [חייא – צ.ז.] בניגוד לאחרים שלא ניסו". לדברים אלה יש להוסיף את שתיקתו של גיגי בחקירותיו במשטרה אשר מחזקת את החשדות נגדו בהקשר זה.

לפיכך אני סבור כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לכך שגיגי פנה לאבנר בשמו של חייא, במטרה לגרום ליורשים להיפגש עם חייא ולפרוע את חובו של רפי, וזאת תוך איום מרומז המצוי בשימוש בשמו של חייא.

34.

לעניין השלכת הרימונים, אכן קיימות מספר ראיות למעורבות אפשרית של גיגי במעשה, ואולם חלק מראיות אלה אינן חד-משמעיות. פנייתו הראשונית של גיגי לאבנר, אשר עיקריה פורטו לעיל, בצירוף העובדה שהתקשר שוב לאבנר כשבועיים לאחר השלכת הרימונים לביתה של מרסל, עשויות להצביע למצער על מודעות להשלכת הרימונים. יחד עם זאת עיון בתמלול שיחות הטלפון בין אבנר לבין גיגי מהימים 11.2.2014 ו-12.2.2014 אינו מצביע בברור על כך שגיגי מעורב בהשלכת הרימונים. גיגי נשמע אומר בשיחות כי הוא משוכנע שרפי אינו עומד מאחורי השלכת הרימונים, דבר העשוי להתפרש כרמיזה לכך שהוא וחייא הם האחראים על המעשה, ואולם ניתן לתת לדבריו בהקשר זה גם פרשנות שונה. תוזכר גם העובדה כי חלק מבני משפחת כחלון סברו כי בנו של רפי נראה בתיעוד חזותי של מצלמות אבטחה כמי שיידה רימון (הוא זוהה על-פי צליעתו). מנגד, קיימות ראיות שעל-פיהן אפשרות זו נשללת. בשלב הנוכחי אין דרך להעדיף אפשרות אחת על פני השנייה. מאחר שמצאתי כי קיימות ראיות לכאורה לכך שגיגי ביצע את המיוחס לו באישום השביעי וכן ראיות לכך שביצע סחיטה באיומים באישום דנא, קמה עילה למעצרו עד תום ההליכים. על-כן איני מוצא מקום להוסיף לניתוח הראיות ביחס להשלכת הרימונים. מידת מעורבותו של גיגי במעשה זה תתברר בהמשך בהליך העיקרי. לענייננו די לקבוע כי גם אם קיימות ראיות בנדון, עוצמתן אינה רבה.

הואיל וגיגי לא הרחיב בטענותיו ביחס למיוחס לו באישום השנים-עשר ונוכח קביעת בית משפט קמא כי מעשיו של גיגי באישום זה, כשלעצמם, אינם מקימים עילת מעצר, לא אבחן את הראיות באישום הנ"ל.

אשר על כן, מצאתי כי קיימות ראיות לכאורה לכך שגיגי ביצע את המיוחס לו באישום השביעי ובאישום האחד-עשר, ולכך שפרץ ביצע את המיוחס לו באישום השביעי ובאישום השנים-עשר. כמו כן, המעשים המיוחסים לגיגי ולפרץ באישומים אלה מקימים עילה למעצרם עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק המעצרים.

האפשרות לשחרור לחלופת מעצר

35.

כפי שציין בית משפט קמא, כאשר עסקינן בעבירות של סחיטה באיומים, ובמיוחד שמדובר בעבירות מסוג זה שבוצעו במסגרת פעילות עבריינית מסועפת שבראשה עבריין מסוכן לכאורה כחייא, לא רק שקמה עילת מעצר מובהקת, אלא שיקשה מאד למצוא חלופה שבכוחה לאיין במידה סבירה את המסוכנות ולהשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בנאשם פחותה. אך לאחרונה קבע השופט א' רובינשטיין כי "בעבירת הסחיטה באיומים, בשל הפוטנציאל שבה להטלת אימה, כגון על עדים (עילות המסוכנות והשיבוש) הנטייה היא למעצר מאחורי סורג ובריח" (בש"פ 5026/14 מירילאשוילי נ' מדינת ישראל (27.7.2014)). השופט רובינשטיין לא כיחד שישנם מקרים בהם נאשמים בעבירה זו שוחררו לחלופת מעצר, בהדגישו כי בסופו של יום המדובר בשאלה של איזונים, שהרי לא תמיד ניתן להקיש ממקרה אלמוני למקרה פלמוני.

לא בלי התלבטות, החלטתי כי יש להורות על הגשת תסקירי מעצר בעניינם של העוררים, וזאת מבלי שיש בכך הבעת עמדה שלפיה המגמה צריכה להיות בהכרח שחרורם לחלופת מעצר. כידוע, בית המשפט מצווה לשקול בכל מקרה האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר. עם כל הקושי הקיים ביחס לעוררים ככל שהדבר נובע מהמיוחס להם בכתב האישום, איני סבור כי בשום תנאי ובשום מקרה לא ניתן לבחון אפשרות של שחרור לחלופה ראויה, הדוקה וקפדנית. אכן, כיוון שלכאורה מדובר בעושי דברו של אדם מסוכן, שביצעו לכאורה מעשים שניתן להוסיף ולבצעם גם במסגרת מעצר בית מפוקח כהלכה וגם כאשר חייא נתון במעצר, אפשרות השחרור אינה פשוטה כלל ועיקר; אך על מנת שבית המשפט יגיע למסקנה כי אין כל אפשרות כזו, ראוי שיעיין תחילה בתסקירי מעצר. זאת, בהתחשב, בין היתר, בכך שעברו של גיגי, יליד 1980, נקי; בכך שלפרץ, יליד 1960, שתי הרשעות שאינן רלבנטיות לענייננו ואינן מכבידות; בכך שחלק מהמעורבים שוחררו (אם כי נראה שהקשר של העוררים לחייא היה הדוק וקרוב יותר) ובכך שלכאורה מעשי הסחיטה לא היו כרוכים בהפעלת אלימות והם התמצו, בעיקר, בהזכרת שמו של חייא (זאת בהינתן האמור לעיל בעניין המצב הראייתי בכל הנוגע למעורבות גיגי בהשלכת הרימון). הוסף לכך את הפוטנציאל שמשפטם של העוררים, שלצידם מואשמים עוד 14 נאשמים, לא יסתיים בעתיד הקרוב; כמו גם את העובדה שהם כבר נתונים במעצר כארבעה חודשים, לראשונה בחייהם. תסקירי המעצר אמורים לפרוש לעיני בית המשפט נתונים בדבר הרקע האישי והמשפחתי של העוררים, לרבות הרקע למעורבותם הלכאורית בפלילים, ולעיתים יש בנתונים אלה כדי להאיר את הנאשם באור שונה ממה שמוסק אך מעובדות כתב האישום, במיוחד שאין מדובר בעוררים בעלי עבר פלילי מכביד, ולסייע לבית המשפט להחליט אם ניתן ליתן בעוררים אמון.

36.

התוצאה היא שהערר מתקבל במובן זה ששירות המבחן יכין תסקירי מעצר בעניינם של העוררים ויגישם עד ליום 27.8.2014 לבית המשפט המחוזי, אשר יהא רשאי לשנות את המועד אם תוגש בקשה על-ידי שירות המבחן. מיד לאחר קבלת התסקירים יתקיים דיון המשך בבית המשפט המחוזי.