בש"פ 4211/15 מוטי גיגי נ. מדינת ישראל

ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 15.6.2015 במ"ת 21297-04-14 (כב' השופטת ד' שריזלי ), בגדרה נדחתה בקשתו של העורר לשינוי תנאי שחרורו.

רקע

1.

עובדות כתב האישום והליכי מעצר קודמים בעניינו של העורר פורטו בהרחבה בהחלטות קודמות של בית משפט זה (בש"פ 4387/14, 7.7.2014; בש"פ 5265/14, 13.8.2014; בש"פ 6244/14, 22.9.2014), ועל כן הרקע לערר דנא, ובעיקר הדברים שכבר הוצגו בהחלטות הנזכרות, יובאו להלן רק בתמציתם.

נגד העורר ו-15 נאשמים נוספים הוגש כתב אישום מתוקן המחזיק 15 אישומים שונים, כאשר ארבעה מהם מיוחסים לעורר, הנאשם 3 בכתב האישום (אישומים 7, 8, 11, 12). הציר המרכזי של הפרשה סובב את פעילותו העבריינית של נאשם 1 (להלן: חייא ). נטען, כי בין השנים 2010-2004 ביצע הלה עבירות כלכליות ועבירות אלימות רבות, כאשר הוא עושה שימוש בכוח ובמוניטין שנוצר לו כאדם אלים על-מנת להטיל אימה על אנשים שונים. לשם כך, הקיף עצמו חייא בקבוצת אנשים, וביניהם העורר, אשר סייעו לו ונטלו חלק במעשיו הפליליים. להלן יפורט בקצרה חלקו של העורר בפרשה.

2.

בגדרי האישום השביעי יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים בצוותא והיזק בחומר נפץ תוך סיכון חיי אדם בצוותא – כאשר נטען כי חייא, העורר ונאשם 6 (להלן: פרץ ) סחטו באיומים את אחיו ואחיותיו של אדם אשר היה חייב לחייא כספים. במסגרת זאת, אף הושלכו בשתי הזדמנויות שונות, על-ידי אחרים ובשליחותם של חייא והעורר, רימוני רסס על ביתה של אחת האחיות בזמן שהיא ובני משפחתה שהו במקום. בגדרי האישום השמיני יוחסה לעורר עבירה של החזקת נשק שלא כדין. האישום האחד-עשר מייחס לעורר עבירה של קשירת קשר לפשע וסחיטה באיומים שהביאה לידי מעשה. על-פי עובדות אישום זה, העורר סחט באיומים עובדים בחברה שהייתה בבעלותו של אדם שהיה חייב כספים לחייא, על-מנת לגרום לעובדים למסור לידי העורר את רכבי החברה שהיו בהחזקתם. בגדרי האישום השנים-עשר מיוחסת לעורר עבירה של גניבה. על-פי עובדות אישום זה, כמה מן הנאשמים, וביניהם פרץ, פרצו למשרדי חברת "קפה הגבעה" שבבעלות שניים שהיו חייבים לחייא כספים, וגנבו מסמכים ושיקים. מספר ימים לאחר מכן הגיע העורר לבית הקפה שבבעלותם של אותם חייבים ושמצוי בסמוך למשרדים, והורה לנאשם 10, עובד המקום, לתת לו מזומן בסך 2000 ש"ח וכן שוברים של כרטיסי אשראי עימם שילמו לקוחות בית הקפה בסך 60,000 ש"ח.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של חלק מן הנאשמים בפרשה עד תום ההליכים. ביום 2.6.2014 קיבל בית המשפט את הבקשה בעניינם של העורר ופרץ, והאריך את מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. על החלטה זו הגישו השניים עררים לבית משפט זה אשר נדונו במאוחד (בש"פ 4387/14). ביום 7.7.2014 קיבל השופט נ' הנדל את העררים והורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי על-מנת שישלים את מלאכת בחינת הראיות לכאורה, אשר לא קיבלה התייחסות כנדרש בהחלטתו, ובהתאם יקבע אם החלטות המעצר בעינן עומדות. ביום 21.7.2014, לאחר הידרשות נוספת לבקשה, קבע בית המשפט המחוזי כי החלטתו בדבר מעצר העורר ופרץ עד תום ההליכים עומדת על כנה. על החלטה זו הגישו השניים עררים, אשר נדונו במאוחד לפני (בש"פ 5265/14). בהחלטתי מיום 13.8.2014 קבעתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר ולפרץ וכי קמה עילת מעצר נגדם. עם זאת, הוריתי על הגשת תסקירי מעצר בעניינם של השניים, שכן סברתי כי בנסיבות העניין על אף המעשים החמורים המיוחסים לעורר ולפרץ, אין לקבוע כי "בשום מקרה לא ניתן לבחון אפשרות של שחרור לחלופה ראויה, הדוקה וקפדנית".

4.

מהתסקיר שהתקבל בעניינו של העורר, יליד 1980, עלה כי הוא נשוי ואב לשני ילדים קטינים, וכי עובר למעצרו הנוכחי התפרנס מעסקים עצמאיים בצד עבודה מסודרת בעיריית רמת גן. שירות המבחן התרשם כי קיימת רמת סיכון נמוכה להישנות עבירות אלימות בעתיד מצד העורר. נוכח התרשמותו מן העורר ומן המפקחים המוצעים המליץ שירות המבחן על שחרור העורר למעצר בית. יצוין, כי גם בעניינו של פרץ התקבל תסקיר אשר המליץ על שחרורו לחלופת המעצר המוצעת. ביום 17.9.2014 דחה בית המשפט המחוזי את בקשות העורר ופרץ לעיון חוזר בהחלטה על מעצרם עד תום ההליכים. על החלטה זו הגישו השניים עררים לבית משפט זה, אשר נדונו במאוחד לפני (בש"פ 6244/14). בהחלטתי מיום 22.9.2014 קיבלתי את העררים והוריתי על שחרור העורר ופרץ למעצר בית בתנאים המגבילים עליהם המליץ שירות המבחן, ובתוספת איזוק אלקטרוני גם לעורר, וזאת בכפוף לכך שבית המשפט המחוזי יתרשם באופן בלתי אמצעי מן המפקחים המוצעים ויקבע ערבויות להבטחת העמידה בתנאי השחרור (כפי שנעשה ביום המחרת). כל זאת, לאחר שהתרשמתי כי בנסיבות העניין ניתן להתגבר במידה סבירה על המסוכנות הנשקפת מן העורר ופרץ על-ידי חלופות המעצר המוצעות.

5.

בחלוף כשישה חודשים הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו, בגדרה ביקש לאפשר לו לצאת ממעצר הבית לצרכי עבודה ב"כלבו יחזקאל" (להלן: הכלבו ) בין השעות 19:00-08:00 בימים א'-ה' ובין השעות 14:00-08:00 ביום ו', וזאת בפיקוחם של בעל הכלבו ושל גיס העורר העובד במקום. ביום 11.3.2015 נדחתה בקשתו של העורר. בית המשפט עמד על חומרת העבירות המיוחסות לעורר והמסוכנות הרבה שבצדן. צוין, כי אמנם לא נרשמה כל הפרה של מעצר הבית המוחלט בו נתון העורר, אך עם זאת נקבע כי בקשתו ליציאה לעבודה מהווה, הלכה למעשה, הסרת מרבית התנאים המגבילים שנקבעו לשחרורו של העורר, ועל כן מדובר ב"סטייה משמעותית מההחלטות שהיו ביסוד השחרור למעצר הבית, ואשר בבסיסן עדיין ניצבת מסוכנותו". על החלטה זו ערר העורר לבית משפט זה, אך בעקבות הערות בית המשפט במסגרת הדיון בערר, חזר בו העורר מהערר והוא נמחק (בש"פ 2135/15, 19.4.2015).

6.

בחלוף כשלושה חודשים נוספים הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה זהה לעיון חוזר בתנאי שחרורו, בגדרה ביקש שתתאפשר לו יציאה לעבודה ממעצר הבית בתנאים המפורטים לעיל. בבקשתו חזר העורר על טיעוניו, אך כמו כן ציין כי ביום 21.5.2015 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט קאפח ) בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו של פרץ, בגדרה הורה על יציאתו לעבודה בשעות הדומות לאלו שמבקש העורר, וזאת נוכח הזמן הניכר בו שהה פרץ במעצר בית. נטען, כי החלטה זו כשלעצמה מהווה שינוי נסיבות המצדיק הגשת בקשה לעיון חוזר. ביום 15.6.2015 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של העורר. נקבע, כי היציאה לעבודה באופן קבוע במהלך השבוע אינה סבירה ואינה מקיימת את עילות המעצר, שכן לא ניתן לקבוע כי מסוכנות העורר פחתה, וזאת על אף ההבנה לבעייתיות הכלכלית שנגרמת לעורר ומשפחתו כתוצאה ממצבו הנוכחי.

הערר

7.

בערר נטען, כי ניתן לתת אמון בעורר שכן הלה נתון במעצר בית מלא מזה כתשעה חודשים בלי שנרשמה לחובתו הפרה של תנאי השחרור. העורר הדגיש, כי הוא אינו עובד למעלה משנה ושלושה חודשים, עובדה הפוגעת ביכולתו לפרנס את משפחתו. לטענתו, יש בחלוף הזמן שבו הוא מצוי במעצר בית כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו, וזאת, גם בהתחשב באמור בתסקיר המעצר שניתן בעניינו בטרם שחרורו. עוד נטען, כי במסגרת הליכי המעצר התייחס בית המשפט באותו האופן לעורר ולפרץ, ועל כן עתה, משהורה בית המשפט על יציאתו לעבודה של פרץ, יש לאפשר זאת גם לו, כדי למנוע אפליה. מעבר לכך, נטען כי העורר ראוי להקלה בתנאי השחרור אף מקל וחומר: עברו של העורר נקי, בעוד שלחובת פרץ שתי הרשעות קודמות ומתנהל נגדו כיום תיק נוסף בעבירת אלימות כלפי עובד ציבור; המפקחים המוצעים בעניינו של העורר נעדרי עבר פלילי בעוד שהמפקח המוצע של פרץ בעל הרשעה בעבירת אלימות; ומתקיים חשש להימלטות מפני הדין בעניינו של פרץ מאחר שמשפחתו הגרעינית מתגוררת בארצות הברית, וזאת בניגוד לעורר. באשר להליך העיקרי טען העורר, כי אמנם נקבע מועד למתן הכרעת הדין, 19.11.2015, אך מועד זה עלול להשתנות, ומכל מקום מדובר בפרק זמן בלתי מבוטל.

בדיון שהתקיים לפני טענה המשיבה, כי קיימים הבדלים מהותיים בין המעשים המיוחסים לעורר לבין אלו המיוחסים לפרץ, המתבטאים גם במידת המעורבות של כל אחד מהם בפרשה ובמידת הקרבה לחייא – ויש בכך כדי ללמד על רמת מסוכנותו של העורר, הגבוהה בהרבה מזו הנשקפת מפרץ. על כן נטען כי אין כל מקום להשוואה ויש לדחות את טענת האפליה. עוד נטען, כי יציאה לעבודה למשך מרבית שעות היום אינה סבירה בנסיבות העניין גם על-פי האמור בהחלטת בית משפט זה שסללה את הדרך לשחרור העורר ממעצר, בה דובר על הצורך בתנאי שחרור הדוקים. לבסוף הוטעם, כי אין לאפשר את יציאתו של העורר לעבודה כאשר משפטו מצוי בשלביו הסופיים ממש. המשיבה גם ציינה כי בתום אחד הדיונים בבית משפט קמא לא שב העורר ישירות לביתו, אלא כעבור כשלוש שעות, ולכאורה מדובר בהפרת תנאי השחרור.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בהודעת הערר על נספחיה ושמיעת טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

9.

אקדים ואומר כי אכן, מטבע הדברים, הליכי המעצר של העורר ופרץ נדונו לעיתים במאוחד, שכן באותה פרשה ובאותו כתב אישום עסקינן. אך אין בכך או בעובדה שהתקבלו החלטות דומות בעניינם של השניים בעבר ,כשלעצמה, כדי להעיד כי קיימת זהות מלאה בין השניים, במיוחד לעניין מידת המסוכנות הנשקפת מכל אחד מהם, וכי יש להשוות את תנאי שחרורם. כאמור, כתב האישום המתוקן מייחס לעורר, בין היתר, מעורבות עמוקה בשתי פרשיות חמורות של סחיטה באיומים, כאשר מעשיו הלכאוריים הללו מהווים את הבסיס העיקרי להיותו מצוי במעצר בית מלא והדוק. אמנם, גם לפרץ מיוחס חלק בפרשה המתוארת בעובדות האישום השביעי, אך מעורבותו בה פחותה באופן משמעותי מזו של העורר, כאשר הלה כלל לא בא בקשר ישיר עם בני המשפחה המאוימים, וזאת כמובן בלי להמעיט מחומרת מעשיו. העורר לעומתו, התקשר מספר פעמים לאחד מאותם בני משפחה ואף הופיע בביתו ללא הזמנה וללא תיאום מראש, במטרה לטעת בו אימה ולגרום לו להיפגש עם חייא ולפרוע את חובו של אחיו. כמו כן, מיוחסת לו מעורבות בהשלכת רימוני רסס לעבר ביתה של בת משפחה נוספת בשתי הזדמנויות שונות (אכן, בעניין זה קבעתי בעבר כי עוצמת הראיות לכאורה אינה מירבית). לכך יש להוסיף את עובדת היותו הגורם העיקרי בפרשת הסחיטה העומדת בבסיס האישום האחד-עשר. מעורבותו המרכזית של העורר בפעילותו העבריינית של חייא מעידה על מידת מחויבותו וקרבתו לזה האחרון, כפי שאף נלמד מתסקיר המבחן שניתן בעניינו – ויש בקשר זה כדי להעצים את מסוכנותו, אשר אין יסוד להניח כי פחתה רק נוכח חלוף הזמן. לפיכך, בהתחשב בהבדלים הקיימים בין העורר לבין פרץ, סבורני כי אין בהחלטה להתיר לפרץ לצאת לעבוד כדי לחייב את המסקנה כי יש להגיע לקביעה דומה גם בעניינו של העורר.

10.

בצד זאת אבקש להוסיף, כי בהחלטתי מיום 22.9.2015 אמנם הורתי על שחרור העורר למעצר בית, אך הבהרתי שהדבר ייעשה בתנאים קפדניים שיהיה בהם כדי לאיין את המסוכנות הנלמדת מן המעשים המיוחסים לו. אכן, ייתכן כי יש בחלוף הזמן שבו נתון העורר במעצר הבית כדי להטות את הכף לריכוך ושינוי התנאים שנקבעו לשחרורו. אולם, מכאן ועד למתן היתר ליציאה לעבודה במשך שעות כה ארוכות מידי יום ביומו – היתר המהווה מעין חזרה לשגרה – הדרך עוד ארוכה, וזאת בהתחשב במסוכנות הנשקפת ממנו ובצורך לשמור על שלום הציבור וביטחונו. לכך יש להוסיף את העובדה כי משפטו של העורר מצוי בישורת האחרונה, כאשר בית המשפט קבע מועד להגשת סיכומים ולמתן הכרעת הדין, תוך שהבהיר כי "המועדים קשיחים ולא תינתן כל ארכה או דחייה". לעיתים, העובדה שסיום ההליך אינו נראה באופק מהווה שיקול להקל עם עצור או משוחרר בתנאים. אין זה המצב במקרה דנא.

אין לכחד, כי פרק זמן כה ממושך במהלכו נשללת מאדם האפשרות לפרנס את משפחתו גורם להכבדה ניכרת לכל בני המשפחה ועלול לגרור אחריו קשיים כלכליים של ממש. בהקשר זה נקבע, כי בבחינת האפשרות למתן היתר לצאת לעבוד יש לייחס משקל לפגיעה מעין זו הנגרמת לנאשם ומשפחתו בשל מעצר בית מלא (בש"פ 1193/13 ג'ראד נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (20.2.2013), והאסמכתאות הנזכרות שם). ואולם, במקרה שלפני לא הוצג כל ביסוס לקשיים כלכליים קונקרטיים בהם מצוי העורר, והעורר אף לא מיקד בכך את טיעוניו ולא פרש מסד נתונים בעניין זה בהסתפקו בטיעון הכללי בדבר חלוף הזמן והיעדר היכולת להתפרנס.

נוכח כלל האמור, לא מצאתי לנכון לסטות מהחלטתו של בית המשפט קמא. אשר על כן, הערר נדחה.