בש"פ 1193/13 יעקב ג'ראד נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' נועם ) במ"ת 44358-09-12 מיום 11.2.2013, לדחות את בקשתו של העורר לעיון חוזר בתנאי שחרורו ממעצר בערובה – כפי שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.10.2012 – כך שיותר לו לצאת מדי יום לעבודתו.

העובדות על פי כתב האישום המתוקן

1.

ביום 25.8.2012 יצר עמאד אבו עראר (להלן: עמאד ), המשתייך לארגון החמאס ומתגורר ברצועת עזה, קשר עם העורר וביקש ממנו כי ייסע לתל-אביב שם יפגוש אזרח אריתראי העונה לשם ד.ג., שיעביר לו סכום של 13,000 דולרים, כדמי כופר עבור אחיינו של ד.ג. המוחזק בידי עמאד מחוץ לגבולות ישראל. זאת, על רקע חטיפות של אזרחים סודנים ואריתראים בסיני על ידי כנופיות של בדואים לשם קבלת כופר מבני משפחתו של החטוף בישראל. בהמשך לשיחה ועוד באותו היום, נסע העורר עם אדם נוסף לכיוון תל-אביב על מנת לפגוש את ד.ג. וזה סירב להעביר לשניים את הכסף כפי שסוכם עד שידבר עם אחיינו. העורר התקשר לעמאד וזה נתן לד.ג. לדבר עם האחיין. בעקבות כך העביר ד.ג. את הכסף לעורר, והשניים עזבו את המקום. בהמשך, על פי הוראות שקיבל מעמאד, העביר העורר באמצעות אחרים (ובהם הנאשם 2 בכתב האישום) את הכסף שקיבל לפעיל חמאס נוסף, כאשר העורר לקח מכספי הכופר סכום הנע בין 1,200 ל-1,500 ש"ח כעמלה עבור ההעברה. בכתב האישום צויין כי העורר ידע שהכספים המועברים על ידיהם מד.ג. לפעיל החמאס בהוראתו של עמאד, הינם כספי כופר עבור שחרור האחיין.

אשר על כן הואשם העורר בסיוע לחטיפה לשם רצח או סחיטה לפי סעיף 372 בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ובסחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר, הגישה המשיבה בקשה לעוצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו מיום 20.9.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, וכי קמה בעניינו עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), לנוכח קיומו של יסוד סביר לחשש שהלה יסכן את ביטחון הציבור, בהתחשב בסיכון הנשקף ממנו, הנלמד מאופי העבירות המיוחסות לו.

3.

בהחלטתו מיום 23.10.2012, הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים כדלקמן; מעצר בית מלא בבית חותניו של העורר בנתניה, בפיקוח מלא ורצוף של אחד מבין שישה מפקחים; הפקדת סכום של 8,000 ש"ח; חתימה על ערבות עצמית בסך של 10,000 ש"ח והמצאת ערבות צד שלישי בסך של 8,000 ש"ח מצד לפחות שלושה מתוך ששת המפקחים המוצעים. זאת קבע בית המשפט בין השאר בשים לב לאמור בתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של העורר, לפיו העורר מנהל אורח חיים תקין ונורמטיבי. בתסקיר צויין כי עברו הפלילי של העורר ישן (מזה כ-17 שנים לא הורשע בפלילים), וכי ניתן להפיג את הסיכון הנשקף ממנו באמצעות חלופת מעצר בפיקוח מפקחים מתאימים. שירות המבחן אף הציע כי יתאפשר לעורר לצאת לעבודה מדי יום בפיקוח ובהשגחה של אחד המפקחים המוצעים.

4.

לטובת שלמות התמונה יצויין כי לנוכח גילו הצעיר של הנאשם 2, העובדה שאין לחובתו הרשעות קודמות וחלקו הפחות דומיננטי בעבירות, הסכימה המשיבה לשחרורו לחלופת מעצר בבית הוריו בתנאי מעצר בית מלא.

5.

ביום 27.11.2012, כחודש לאחר מתן ההחלטה שהורתה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה שהורתה על שחרורו בערובה. במסגרת בקשתו עתר העורר כי יותר לו לצאת מדי יום לעבודתו.

6.

במסגרת החלטתו בבקשה לעיון חוזר, ציין בית המשפט המחוזי כי הגם שהעורר לא הגיש ערר על ההחלטה לשחררו בתנאי מעצר בית מוחלט, הוא "הזדרז להגיש" את הבקשה דנן. בבקשתו ביקש העורר כי יתאפשר לו לצאת בשעות הבוקר למושב "עין שריד" לעבודתו בעסק לגידול ולשיווק תותים, ובהמשך היום, לעבודתו בחנות הפירות והירקות שבבעלותו בנתניה. במסגרת הדיון טען העורר כי חלוף הזמן מעת מתן ההחלטה המקורית, מצדיק הקלה בתנאי שחרורו בערובה, בציינו כי התנאים בהם הוא נתון גרמו להתדרדרות במצבו הנפשי, המשפחתי והכלכלי.

7.

בעקבות טענותיו של העורר בדבר מצבו הנפשי הירוד (טענות שגובו בחוות דעת מטעם פסיכיאטר), הורה בית המשפט המחוזי על עריכת תסקיר מעצר משלים בעניינו. בתסקיר המשלים שתאריכו 7.1.2013, שב שירות המבחן על המלצתו מהתסקיר הראשון לאפשר לעורר לצאת לעבודה

מדי יום (בהשגחת מפקחים), והוסיף כי הואיל ולא נפתחו לעורר תיקי חקירה חדשים בתקופה שבה הוא נתון במעצר בית, הסיכון להישנות התנהגות בעייתית מצדו מצטמצם.

8.

כללו של דבר דחה בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 11.2.2013, את בקשת העורר, בקובעו כי לנוכח מהות העבירות המיוחסות לעורר ונסיבות ביצוען, נדרש במקרה דנן מעצר בית מלא. בית המשפט הטעים כי חלוף הזמן ממועד מתן ההחלטה הקודמת ועד להכרעה בבקשה זו (בינתיים חלפו שלושה חודשים וחצי), אינו מקים עילה בשלב זה לשינוי תנאי השחרור בערובה. כן קבע בית המשפט כי מצוקתה הכלכלית של משפחתו של העורר אינה מהווה עילה לעיון חוזר, בפרט לנוכח התקופה הקצרה שחלפה ממועד מתן ההחלטה הקודמת ובהתחשב בכך שחנות הירקות מופעלת על ידי אשתו של העורר ועל ידי גיסיו. לבסוף, באשר למצוקה הנפשית שבה נתון העורר, קבע בית המשפט כי מתסקיר שירות המבחן נראה שהטעם העיקרי למצוקתו של העורר הוא בבחירתו להתגורר בבית חותניו בנתניה, ולא בבית משפחתו יחד עם בנותיו. מכל מקום ציין בית המשפט כי לאחר הגשת הבקשה לעיון חוזר מטעם העורר, ממילא נקבע כי מקום מעצר הבית של העורר יהיה בביתו, יחד עם רעייתו וילדיו. על כך הוסיף בית המשפט כי ככל שהעורר יזדקק לטיפול פסיכולוגי, הוא יוכל להגיש בקשות מתאימות לבית המשפט.

תמצית נימוקי הערר

9.

העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד בועז קניג – סבור כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין בחלוף הזמן (כארבעה חודשים) ממועד מתן ההחלטה המקורית כדי להוות עילה לקבלת בקשתו. העורר מדגיש כי "משך הזמן" שעשוי להוות עילה כאמור, הוא תלוי נסיבות. כמו כן טוען העורר כי בפסיקתו של בית משפט זה מוענקת חשיבות רבה למציאת מקום תעסוקה לשוהים במעצר בית, כאשר הפסיקה מעודדת יציאה לעבודה במקרים המתאימים. מכאן סבור העורר כי בנסיבות דנן היה על בית המשפט קמא להיעתר לבקשתו ולאפשר לו לעסוק במשלח ידו. העורר מוסיף וטוען כי היה על בית המשפט לאמץ את המלצותיו של שירות המבחן בשני תסקיריו. כן נטען כי מצוקתו הנפשית, המשפחתית והכלכלית של העורר מהווה "שינוי נסיבות" מספק כדי להצדיק את יציאתו לעבודה. עוד טוען העורר כי הוא ניהל את החנות במשך 25 שנים, כאשר עבודתו היוותה מקור פרנסה יחיד למשפחה, וכי ניהולה על ידי אשתו ובני משפחה פוגע קשות בכלכלת המשפחה. לבסוף נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התעלם מטענות העורר בדבר היעדר מסוכנות הנשקפת ממנו, לנוכח העובדה שהמבצעים העיקריים בתיק כלל אינם מצויים בשטחי ישראל.

תגובת המשיבה

10.

לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד יעל שרף – חלוף הזמן מעת מתן ההחלטה האחרונה של בית המשפט קמא אינו מהווה כשלעצמו עילה לעיון חוזר. המשיבה מוסיפה וטוענת כי יש לקבל את קביעתו של בית המשפט קמא, שסבר שלעת עתה נקודת האיזון עודנה כזו שאין לאפשר את יציאתו של העורר לעבודה. בהקשר זה מדגישה המשיבה כי במידה רבה ניטל עוקצן של טענות העורר בדבר מצוקתו הנפשית והמשפחתית, עם חזרתו לחיק משפחתו. עוד טוענת המשיבה כי דומה שהקשיים שמתאר העורר עקב מעצר הבית בו הוא נתון הינם אינהרנטיים לביצוע מעצר בית מלא, וכי אין בהם להצדיק את יציאתו לעבודה בשלב זה.

בתום הדיון איפשרתי לבא כוח העורר להגיש אסמכתאות המבססות את טענתו לפיה בית המשפט קמא "התעלם מההלכה הברורה של בית משפט נכבד זה ולפיה דווקא יש לעודד יציאה לעבודה במקרים המתאימים". בא כוח העורר אכן הפנה להחלטות שונות של בית משפט זה המצדדות בטענתו שאליהן אתייחס להלן.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה, לאחר שהאזנתי בקשב רב לטענות הצדדים בדיון שנערך לפני אמש וקראתי את האסמכתאות שהגיש בא כוח העורר לאחר הדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערר להידחות.

12.

על פי סעיף 52 לחוק המעצרים, אין מקום להקל מתנאי שחרור שנקבעו אלא אם חלף די זמן מההחלטה האחרונה בעניין, אם נוצרו נסיבות חדשות או אם התגלו עובדות חדשות. בתוך כך נדרש בית המשפט הדן בהליכי מעצר לבחון, מעת לעת, האם האיזון שנקבע בהחלטתו המקורית, המשתקף בתנאים המגבילים עליהם הורה, עודנו תקף ומוצדק בנסיבות העניין. בהקשר הקונקרטי שבו עסקינן, ביחס ליציאה לעבודה במסגרת מעצר בית, בית המשפט הכיר בכך שלעיתים "אפשר שדווקא במתן אפשרות מבוקרת לנאשם לחזור למקום עבודתו יהיה כדי להועיל" [ראו: בש"פ 3791/92 אוטמזגין נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(4) 186, 190 (1992)], וכי במקרים המתאימים רצוי לשחרר נאשמים המצויים במעצר בית לעבודה [ראו, למשל: בש"פ 907/11 בן יעקב נ' מדינת ישראל (7.2.2011), פסקה ו להחלטתו של השופט א' רובינשטיין (להלן:

עניין בן יעקב ) ; בש"פ 1393/07 אלחנטי נ' מדינת ישראל (26.2.2007); בש"פ 3460/10 בצר נ' מדינת ישראל (7.5.2010), פסקה 7 להחלטתה של השופטת ע' ארבל (להלן: עניין בצר )]. שקילת האפשרות לצאת ולעבוד כרוכה, כמובן, בצורך להתחשב בפגיעה הפוטנציאלית שנגרמת בשל מעצר בית מלא לפרנסתו של הנאשם ושל בני ביתו התלויים בו למחייתו [ראו: בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל (1.8.2011), בפסקה 5 להחלטתו של השופט י' עמית (להלן: בש"פ 5564/11 ) ].

לבסוף, באשר לעילה העוסקת בחלוף זמן ממועד מתן ההחלטה המקורית, צודק בא כוח העורר בטיעוניו כי דרישה זו "גמישה ויש לפרשה בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה תוך יצירת איזון ראוי בין הפגיעה הנגרמת לנאשם הספציפי בשל חלוף הזמן לבין האינטרס הציבורי" [ראו: בש"פ 913/08 פלוני נ' מדינת ישראל (25.2.2008), בפסקה 6 להחלטת השופטת ע' ארבל ].

13.

מן הכלל אל הפרט; סבורני כי בית המשפט המחוזי יישם כהלכה את הפסיקה שהוזכרה לעיל, ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו. לעמדת העורר, בנסיבות העניין די בארבעת החודשים שחלפו ממועד מתן ההחלטה המקורית כדי לאפשר לעורר לצאת לעבוד בפיקוח מפקחיו, ובפרט נוכח המלצות שירות המבחן. כן מדגיש העורר, כ"נסיבות חדשות", את מצבו הנפשי והמשפחתי הרעוע עקב מעצר הבית המלא. לעניין זה, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה חרף המלצותיו החיוביות של שירות המבחן, הן בתסקיר הראשון, הן בתסקיר המשלים, אין די בנימוקים שהעלה העורר כדי להצדיק לעת הזו שינוי בנקודת האיזון שנקבעה בהחלטה המקורית. אכן, אין לצפות כי מצבו הנפשי של מי שנתון במעצר בית מלא יהיה כתמול שלשום, ודומה כי הדברים הינם בבחינת "מן המפורסמות". כבר נקבע לא אחת, כי אין להקל ראש במגבלה שמטיל מעצר בית מלא על חירויות הפרט, ועמד על כך חברי השופט עמית בבש"פ 5564/11, בקובעו: "אין זה מהדברים הקלים 'לטפס על הקירות' משך חודשים רבים בין ארבעה כתלים" (פסקה 5 להחלטה). כן יש לשער כי המצב בו נתון העורר משפיע אף על משפחתו – הגם שבא כוחו טען בהגינותו במהלך הדיון לפני כי מצבם של בני משפחתו הגרעינית השתפר לאחרונה עם מעברו של העורר להתגורר עימם.

יחד עם זאת, לצד הצורך להבטיח כי זכויותיו של העורר תיפגענה במידה הפחותה ביותר, בשים לב לכך שהעורר עדיין נהנה מחזקת החפות, יש להקפיד כי יישמר האינטרס הציבורי שבפיקוח עליו. זאת, לרבות בדרך של הטלת מגבלות על תנועתו וחירותו, בשים לב לחומרת העבירות בהן הוא נאשם. הגם שמסכים אני כי שחרורו של נאשם ממעצר בית מלא – ובכלל זה לשם יציאה לעבודה – רצויה היא, ברי כי הדבר ייעשה בנסיבות המתאימות בלבד. כאן המקום להבהיר כי במסגרת ההחלטות בהן הודגשה החשיבות שבמתן אפשרות ליציאה לעבוד, נכרך הדבר במשך הזמן שבו כבר נתון הנאשם במעצר בית [ראו לעניין זה, למשל, בעניין בן יעקב , בפסקה ו להחלטתו של השופט רובינשטיין ; עניין בצר , בפסקה 9 להחלטת השופטת ארבל (באותו עניין שהה הנאשם שנה במעצר בית)]. עמדה זו עולה בקנה אחד עם ההלכה הכללית לפיה ככל שחולף הזמן מוסטת נקודת האיזון בין זכותו של הנאשם לחירות לבין הצורך לשמור על שלום הציבור ובטחונו [ראו, למשל: בש"פ 7903/09 מדינת ישראל נ' אלקדיפאת (20.10.09)]. מכל מקום, בנסיבות הנתונות, שעה שהעורר נתון במעצר בית פרק זמן שאינו ממושך יחסית (מבלי להקל ראש בקושי להיות נתון במעצר בית מלא כארבעה חודשים), ובהתחשב בקביעתו של בית המשפט קמא – ממנה לא ראיתי לנכון לסטות – לפיה החנות המצויה בבעלות העורר מופעלת על ידי אשתו ובני משפחה אחרים כך שפרנסת המשפחה, כך יש להניח, נשמרת – לא ראיתי לנכון להתערב באיזון שערך בית המשפט קמא.

14.

כללו של דבר: באיזון הנדרש בין מכלול האינטרסים הדרושים לעניין – סבורני כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מוצדקת לעת עתה. מובן כי ככל שיחפוץ בכך, יהיה העורר רשאי לשוב ולפנות לבית המשפט קמא בעתיד, שיבחן מצידו האם קיימת הצדקה לשינוי התנאים המגבילים בהם הוא נתון.

15.

אשר על כן – הערר נדחה.