בש"פ 7980/09 מדינת ישראל נ. חגי אפללו

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא ) במ"ת 4688-02-09 מיום 7.10.2009, בה החליט לאפשר למשיב לשוב לחלופת המעצר בה הוא שהה ולא לעצרו עד תום ההליכים כנגדו למרות שישנה תשתית ראייתית לכך שהמשיב הפר את התנאים המגבילים שהושתו עליו ביום 17.3.2009 במ"ת 4688-02-09.

עובדות והליכים קודמים

1.

נגד המשיב הוגש ביום 2.2.2009 כתב אישום המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים (מספר עבירות) לפי סעיף 428 סיפא ו-428 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); איומים (מספר עבירות) לפי סעיף 192 לחוק העונשין; הטרדה (מספר עבירות) לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982; פגיעה בפרטיות (מספר עבירות) לפי סעיפים 2+5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; ניסיון לתקיפה בנסיבות מחמירות (בת זוג) לפי סעיפים 382(ב)+25+379 לחוק העונשין ותקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

2.

לפי הנטען בכתב האישום, המשיב היה בן זוגה של ח.ו. (להלן: המתלוננת ), למשך כעשרה חודשים, והשניים התגוררו יחד בחלק מהתקופה במושב בן עמי. במהלך החודשים שבהם היה המשיב בן זוגה של המתלוננת, נהג כלפיה בצורה אובססיבית ושתלטנית וכל אימת שהייתה מתנהגת בניגוד למה שאמר, היה צועק ומתפרץ עליה. כחצי שנה לאחר תחילת הקשר ביניהם, עזבה המתלוננת את הבית בשל יחסו של המשיב כלפיה, וחזרה לבית הוריה. בעקבות כך, החלה מסכת של איומים מצד המשיב כלפיה וכלפי בני משפחתה, כמפורט בכתב האישום. בין החודשים מאי-יולי 2008, בשל פחדה מפני המשיב והאיומים שהשמיע, חזרה המתלוננת לגור עם המשיב בביתו כבני זוג, אולם משלא יכלה עוד לשאת את התנהגותו, ברחה המתלוננת מהבית לתל-אביב ואף החליפה את מספר הטלפון הנייד שלה על מנת שהמשיב לא יוכל לאתר אותה. החל מחודש אוגוסט 2008 החל המשיב להטיל אימה על בני משפחתה של המתלוננת בדרכים שונות הכוללות מעקבים, איומים טלפוניים ואיומים באמצעות הודעות טקסט טלפוניות. בנוסף, הסתובב המשיב סביב בית משפחת המתלוננת ובהזדמנות אחרת אף הגיע לביתם של חברי המשפחה שם התארחה משפחת המתלוננת כאשר הוא מצויד במשקפת והחנה את רכבו בסמוך. כמו כן, בהזדמנויות שונות קיבלו בני משפחתה של המתלוננת שיחות טלפון מאנשים שונים מטעמו של המשיב, שלא הזדהו אך איימו עליהם. במקביל, במהלך תקופה של כחצי שנה, ניסה המשיב בדרכים שונות לאתר את המתלוננת ואת מספר הטלפון שלה, הצליח לעשות זאת ואף התקשר אליה ואל מעבידה. המשיב אף דרש מהמתלוננת סכום של 150,000 ש"ח בשביל שיניח לה להמשיך בחייה והמתלוננת סירבה. הוא גם דאג שיוצמד מכשיר איכון לתחתית הרכב של בני משפחתה על מנת להתחקות אחר תנועותיהם.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המבקשת את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביום 9.3.2009 הוגש תסקיר מעצר בעניינו של המשיב. שירות המבחן ציין כי בשל התכחשותו הנוקשה של המשיב לפרטים המופיעים בכתב האישום, לצד הכחשת בעייתיות כלשהי במערך תפקודו הכללי, התקשה לאבחן את מידת רמת הסיכון הכללית הקיימת וכן לגבי מידת הסיכון לשלומה ובטחונה של המתלוננת באם ישוחרר המשיב לחלופת מעצר. התרשמות זו נבעה גם מהעובדה שלא עלה בידי שירות המבחן להיפגש עם המתלוננת. יחד עם זאת, התרשם שירות המבחן מהמפקחים שהוצעו כבני זוג בעלי מאפיינים נורמטיביים וערכיים המודעים למידת האחריות המוטלת עליהם.

4.

ביום 17.3.2009 החליט בית המשפט המחוזי להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. בית המשפט קבע שאין למעשה מחלוקת על קיומן של ראיות המבססות, לכאורה, סיכוי להרשעת המשיב. מעבר לעדויות המתלוננת ובני משפחתה קיימות הקלטות של חלק משיחות האיום. כמו כן אותר מכשיר האיכון שהותקן בחשאי על ידי המשיב לרכב אביה של המתלוננת. פלטי השיחות של מכשירי הטלפון של המשיב מצביעים על ריבוי השיחות שערך עם המתלוננת ובני משפחתה. חומר שנתפס במחשבו האישי של המשיב תומך גם הוא בראיות. לכל אלו מצטרפת גרסתו של המשיב אשר ניסה להתחמק ממתן תשובות לשאלות. המשיב לא חלק על הראיות שהוצגו בעניינו אלא טען לפרשנות שונה שיש לתת לאמירותיו ומעשיו, אולם בית המשפט המחוזי קבע כי פרשנות דבריו ומעשיו תדון בפני המותב בתיק העיקרי ואין לכך משקל בשלב המעצר עד תום ההליכים כנגדו.

5.

בנוסף לכך קבע בית המשפט המחוזי כי האובססיביות של המשיב כלפי המתלוננת מקים לגביו חזקת מסוכנות, מעבר לחזקה הסטטוטורית שקמה בעניינו בשל העבירות בגינן הועמד לדין. יחד עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי כי אין עסקינן בעבירות סחיטה אופייניות שמתרחשות בעולם העברייני בין ארגוני פשיעה ובמסגרת גבית דמי חסות, אלא מדובר בעבירות שהתבצעו על רקע היחסים המעוותים שבין המשיב לבין המתלוננת. בנוסף לכך ציין בית המשפט המחוזי שקיים חשש כי המשיב ישפיע על עדים ויאיים גם על המתלוננת ומשפחתה אם ישוחרר, זאת בשל מהות העבירות בגינן הוא הועמד לדין.

6.

על אף קיומן של ראיות לכאורה ועילות מעצר, הרי שבית המשפט מחויב לבחון קיומה של חלופת מעצר. נוכח העובדה כי מתסקיר שירות המבחן עולה שהמשיב הוא אדם נורמטיבי, בוגר יחידה מובחרת, ובשים לב להמלצתו של שירות המבחן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בבית דודתו ודודו הגרים בצפון הארץ במקום מרוחק מבית הורי המתלוננת, החליט בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי התרשם מדודו ודודתו של המשיב באופן ישיר וקבע כי מדובר במפקחים נורמטיביים וראויים. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בחלופה ראויה נוכח הריחוק שבין מקום מגוריהם של הדודים לבין מקום מגוריה של המתלוננת ומשפחתה. מעבר לכך, ציין בית המשפט המחוזי כי תקופת המעצר בה שהה המשיב עד כה יש בה להוות גורם מרתיע עבורו בשל היותו אדם ללא עבר פלילי.

7.

לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיב למעצר בית מלא בבית דודיו ואיפשר לו לצאת ממעצר הבית אך ורק לצרכים מוגדרים תוך קבלת אישור מראש מהגורמים המוסמכים. בנוסף לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי בכל עת ישהה עם המשיב אחד המפקחים שאושרו, וכל אחד מהם יחתום על התחייבות עצמית בגובה של 10,000 ש"ח. עוד הורה בית המשפט המחוזי כי למשיב יותקן איזוק אלקטרוני. בכל יציאה מאושרת יצא המשיב עם מפקח שאושר. זאת ועוד, המשיב התחייב להימנע מיצירת כל קשר, במישרין או בעקיפין, עם מי מעדי המאשימה שאינם שוטרים ובמיוחד נאסר עליו ליצור כל קשר עם המתלוננת ומי מבני משפחתה. בנוסף לכך הורה בית המשפט המחוזי למשיב להפקיד בקופת בית המשפט סכום של 15,000 ש"ח במזומן או באמצעות ערבות בנקאית ויחתום על התחייבות עצמית בסך של 50,000 ש"ח.

8.

בשל העובדה כי העוררת טענה להפרת התנאים המגבילים שהושתו על המשיב, משום שהאחרון המשיך להטריד את המתלוננת ובני משפחתה בזמן ששהה בחלופת מעצר, הוגשה מטעמה בקשה לעיון חוזר במסגרתה ביקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים כנגדו. העוררת טענה כי במהלך חודש ספטמבר 2009 התקשר המשיב שוב ושוב למתלוננת והטריד אותה תוך שהוא מציין בפניה את העובדה כי הוא יודע היכן היא מתגוררת והיכן היא עובדת, ומתאר באוזניה את פעולותיה ואת האנשים במחציתם היא שהתה באופן שהותיר את הרושם כי המשיב או מי מטעמו עוקבים אחר המתלוננת. במיוחד הדגישה העוררת את השיחה שיזם המשיב ביום 20.9.2009 בשעה 20:30 לערך. על פי התלונה שהגישה המתלוננת במשטרה ביום 21.9.2009 עולה כי המשיב אף איים על חייה ועל חיי אחיה. יצויין, כי בגין שיחות דומות במהלך החודשים מאי-יולי 2009 הגישה העוררת בקשות נוספות לעיון חוזר, אולם אלה נדחו. בית המשפט המחוזי ציין כי אין זו הפעם הראשונה בה העוררת מגישה בקשה לעיון חוזר על מנת להחזיר את המשיב אל מאחורי סורג ובריח, אולם, הפעם המצב הדיוני והראייתי שהובא לפניו היה שונה, שכן בוצעו פעולות חקירה מתאימות בטרם הוגשה הבקשה לעיון חוזר וכן התגבשה תשתית ראייתית מספיקה המצביעה על כך שהמשיב הפר את תנאי שחרורו.

9.

בית המשפט המחוזי הדגיש כי על מנת שתתקבל בקשה לעיון חוזר ובית המשפט יורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו, על העוררת להציג ראיות ממשיות מהן עולה כי המשיב הפר את תנאי השחרור וכן ראיות מהן עולה כי השארתו משוחרר מסכנת את שלום הציבור או מסכנת את המתלוננת. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי כי לא כל הפרה של תנאי שחרור מחייבת החזרת הנאשם ששוחרר למעצר. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי לעיתים ניתן להסתפק בהכבדת תנאי הפיקוח.

10.

העוררת הניחה לפניי בית המשפט המחוזי הקלטה של שיחה שבוצעה על פי הנטען על ידי המשיב שהתקשר אל המתלוננת ביום 20.9.2009. המתלוננת וכן שוטר שחקר את המשיב טענו כי הם מזהים בוודאות את קולו של המשיב. כמו כן שמו של המשיב עלה בשיחת הטלפון מספר פעמים כאשר המתלוננת פנתה אליו בשמו והוא לא טען לשם אחר. תוכן השיחה התאים יותר לרקע של הקשר בין המתלוננת לבין המשיב ולא התיישב עם גרסה שעלתה בעבר כי הטלפונים אל המתלוננת נעשים על ידי נושים מהשוק האפור. בנוסף לכך המשיב התבקש ליתן דגימת קול כדי שניתן יהיה להשוות את קולו לקול הנשמע בקלטת. המשיב סירב לעשות כן, תוך שבא כוחו נתן הסבר לכך בדיון. בית המשפט המחוזי קבע כי סירובו של המשיב ליתן דגימת קול מחזק את טענת העוררת כי הקול בהקלטה הוא קולו של המשיב. מעבר לכך, לשיחות הנ"ל בוצעו איכונים המצביעים על כך שהטלפון הנייד ממנו בוצעו השיחות במהלך חודש יולי 2009 נמצא באיזור המרוחק 10 דקות נסיעה בלבד מהמקום בו שוהה המשיב בחלופת מעצר. אף על פי כן, קבע בית המשפט המחוזי ש "לא ניתן לקבוע כי למתלוננת נגרמה סכנה (להבדיל מטרדה) ולא ניתן לומר כי שחרורו של המשיב ממעצר מסכן את שלום הציבור בכללותו". לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי ניתן להחזיר את המשיב לחלופת מעצר הבית בה הוא שהה תוך הכבדת תנאי השחרור באופן שהמשיב יפקיד סכום נוסף של 20,000 ש"ח, כך שסך כל הבטוחות המופקדות בפועל יעמוד על 50,000 ש"ח. בנוסף לכך קבע בית המשפט המחוזי כי על המשיב יהיה להמציא ערב צד ג' נוסף העומד בקריטריונים מסוימים של הכנסה ובעלות ברכוש והלה יחתום על ערבות בסך של 75,000 ש"ח. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

טענות העוררת

11.

לטענת העוררת – באמצעות באת כוחה, עו"ד ירין שגב –

טעה בית המשפט המחוזי כאשר שיחרר את המשיב לחלופת מעצר ולא הורה על מעצרו עד תום ההליכים כנגדו, שכן הוכח כי חלופת המעצר אינה אפקטיבית בעניינו, שכן למרות שנאסר עליו ליצור כל קשר ישיר או עקיף עם המתלוננת ובני משפחתה, העורר ממשיך להתקשר אליה באופן אובססיבי ומאיים עליה. זאת ועוד, בנסיבות העניין מצטברת עילת מעצר נוספת והיא הפרת התנאים המגבילים על ידי המשיב אשר כאמור לא מקיים את האיסור שהוטל עליו ליצור כל קשר עם המתלוננת ובני משפחתה. לטענת העוררת, המעשים של המשיב והראיות שעומדות כנגדו בתיק העיקרי מצביעות על נכונותו להמשיך ולפגוע במתלוננת ובני משפחתה, ואף מעבר לכך לאור האמצעים שנקט. מסוכנותו של המשיב אינה מאפשרת לשחררו לחלופת מעצר, כפי שניתן ללמוד מהתנהלותו האובססיבית

בזמן ששוחרר בתנאים מגבילים ובמיוחד מהקלטת השיחה שיזם לכאורה מיום 20.9.2009, ממנה עולה כי העורר לא הסתפק באיומים והטרדה אלא גם עקב אחרי המתלוננת ובני משפחתה. לטענת העוררת, ההפרות החוזרות ונישנות של המשיב מקימות עילת מעצר סטטוטורית עצמאית מכוח סעיף 21(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ובשלה היה על בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים כנגדו. העוררת מדגישה כי ההפרות אינן עולות אך כדי "טרדה" כפי שקבע בית המשפט המחוזי אלא הן פוגעות בפרטיותה של המתלוננת לאורך חודשים רבים והופכות את חייה ואת חיי בני משפחתה לחיים בצל איום מתמשך שאינו מרפה. עוד טוענת העוררת כי ההפרות של המשיב מלמדות על המשך קיומו של קשר אובססיבי ביחס למתלוננת המעלה חשש של ממש גם לביטחונה. לטענת העוררת התנהגותו של המשיב שהונחו לה ראיות של ממש עשויה להסתיים גם במעשה נמהר, ולכן אין ליטול סיכון בדמות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. לבסוף, טוענת העוררת כי במעשיו הוכיח המשיב כי אינו ראוי לאמון הנדרש לשחרור לחלופת מעצר, ולאור הזלזול שהפגין כלפיי בית המשפט, ישנה עדיפות מובהקת לאינטרס של ביטחון הציבור וביטחונה של המתלוננת.

תגובת המשיב

12.

לטענת המשיב – באמצעות בא כוחו, עו"ד אבי סגל – העוררת לא הצליחה לבסס תשתית של ראיות לכאורה להפרות הנטענות. ראשית, טוען בא כוח המשיב כי מעולם לא הוצגה בפניו הקלטת שבנדון ומעולם הוא לא שמע אותה ולא ראה כי העוררת הביאה את הקלטת או התמלול שלה לפני בית המשפט המחוזי, ולכן טוען בא כוח המשיב כי הראיה הטובה ביותר לא הונחה לפני בית המשפט המחוזי. מעבר לכך, טוען המשיב כי העוררת ניסחה את הערר באופן מטעה שכן האיכונים הקיימים לגבי מכשיר הטלפון הסלולארי הם מחודש יולי 2009 וכלל אינם מתייחסים לשיחה שבקלטת. בנוסף לכך, טוען המשיב כי האיכונים הקיימים אינם רלוונטיים שכן הטלפון הסלולארי לו בוצעו האיכונים כלל אינו משויך אליו, מה גם שבחיפוש שנערך אצלו לא נמצא כל מכשיר סלולארי. עוד טוען המשיב כי האיכונים מצביעים על כך שהשיחות בחודש יולי 2009 בוצעו מאיזור התעשייה "תפן" שנמצא במרחק של עשר דקות נסיעה ממקום חלופת המעצר, אולם הוא אינו יכול לצאת אף לחצר ביתו שכן הוא נתון באיזוק אלקטרוני. לטענת המשיב, העוררת כלל לא טרחה להציג לפני בית המשפט המחוזי ואף לא לפני בית משפט זה את דו"ח הפרות האיזוק האלקטרוני בכדי לברר האם בשעה בה בוצעה השיחה המוקלטת נרשמה הפרה. בהמשך לכך טוען המשיב כי כלל אין וודאות לכך שהקול בקלטת הוא הקול שלו. קלטת דומה כבר הובאה בעבר לפני בית המשפט המחוזי ונקבע כי לא ניתן לזהות בה את קולו של המשיב. מעבר לכך, טוען המשיב כי מי שזיהה את קולו בקלטת שבנדון הם המתלוננת והחוקר אמל. באשר למתלוננת, טוען המשיב כי מדובר בעדה בעלת עניין ולכן לא ניתן ליתן משקל לזיהויה. כך גם תוקף המשיב את מהימנותו של החוקר אמל, שכן לטענתו אותו חוקר הגיש מזכר מוטעה לבית המשפט לפיו איזור התעשייה תפן נמצא במרחק של כחצי קילומטר בלבד ממקום חלופת המעצר, בעוד שמדובר במרחק של עשרה קילומטרים לפחות, מה שמצביע על היעדר דיוק בדבריו ועל כך שלא ניתן להסתמך על הצהרותיו של החוקר.

13.

כמו כן, טוען המשיב כי יש להטיל ספק במהימנותה של המתלוננת, שכן תלונותיה בגין השיחות הטלפוניות שהוא יוזם כביכול, מועלות על ידה בדרך כלל יום לאחר שהמשיב מגיש בקשות לבית המשפט לאפשר לו לצאת לעבודה, וזאת במטרה לסכל את האפשרות כי בית המשפט יתיר לו לעשות כן. כך טוען המשיב כי כאדם רציונאלי אין לו כל טעם לבצע שיחות טלפוניות למתלוננת שעה שבקשותיו נדונות על ידי בית המשפט, שכן אין זה סביר כי אדם יסכל במו ידיו את הסיכוי שבקשותיו תתקבלנה. עוד מוסיף המשיב כי המתלוננת טוענת שבשיחה המוקלטת הוא ציין את שמות שתי חברותיה עמן שהתה בטבריה. משמעות הדבר היא כי המשיב היה צריך לצאת ממקום חלופת המעצר ולעקוב אחרי המתלוננת וחברותיה לטבריה, והרי זה בלתי אפשרי נוכח האיזוק האלקטרוני בו הוא נתון. המשיב מסביר את סירובו המאוחר ליתן דגימת קול בכך שאיבד את האמון בחוקר אמל כיוון שהאחרון לא אישר לפניו ביום 30.9.2009,

במהלך חקירתו של המשיב, כי כך הציע המשיב לעשות כבר ביום הראשון למעצרו בגין ההפרות מחודש ספטמבר 2009.

דיון והכרעה

14.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי ועיינתי בחומרי החקירה שהובאו לפני בית המשפט המחוזי ואף האזנתי לשיחה המוקלטת, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל ויש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים כנגדו.

15.

בדין קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להפרת התנאים המגבילים על ידי המשיב. לאחר שהאזנתי לקלטת שבנדון, מצאתי כי המתלוננת פנתה מספר פעמים לבן שיחתה מצדו השני של קו הטלפון בשם "חגי", שמו של המשיב, והלה לא התכחש לפניות אלה. מעבר לכך, מהאזנה לקלטת ניתן להתרשם כי השותפים לשיחה מכירים זו את זה היטב וכי השיחה נסבה על מערכת היחסים ביניהם, כאשר המתלוננת מביעה את דרישתה כי בן שיחה יעזוב אותה לנפשה ויניח לה לחיות את חייה בנפרד ממנו. לעומת זאת, בן שיחה של המתלוננת דורש ממנה להיפגש עמו ואף מפציר בה לשוחח עמו בטלפון ציבורי. מדברי המתלוננת עולה כי המשיב איים לפגוע בה ואמר לה ש"לאחר שיסיים איתה היא לא תוכל להביט על עצמה במראה". בשיחה מובעות רמיזות על ידי בן שיחה של המתלוננת מהן ניתן להבין לכאורה כי הוא או מי מטעמו עקב אחרי המתלוננת וחברותיה שנסעו לטבריה בסמוך למועד השיחה המוקלטת, נתון המאמת לכאורה את המועד בו התרחשה השיחה הנטענת.

16.

בשל קונטקסט השיחה, הנושא בה התמקדה השיחה, טיבם של הדברים שנאמרו במסגרתה ובשל אי התכחשותו של בן השיח מעברו השני של הקו לפניה אליו בשם "חגי", המסקנה המתבקשת היא שבחודש ספטמבר 2009, שעה שבמסגרת התנאים המגבילים שהוטלו על המשיב ובמסגרתם נאסר עליו ליצור קשר ישיר או עקיף עם המתלוננת ובני משפחתה, המשיב התקשר לכאורה למתלוננת.

17.

טענותיו של המשיב לעניין היעדר איכון לשיחה המוקלטת ואי הגשת דוח הפרות של מערכת האיזוק האלקטרוני, כמו גם הטלת דופי במהימנותה של הקלטת ובמהימנותם של המתלוננת ושל החוקר אמל שזיהו את קולו של המשיב בקלטת, הן טענות שאינן מונעות את קבילותה של הקלטת כראיה לכאורה, אך לכאורה יש בהן כדי לכרסם במיהמנות הראיות ובמשקל שיש ליחס להן. ואולם, הלכה היא כי בשלב בחינת קיומן של ראיות לכאורה בית המשפט אינו דן בשאלת מהימנות הראיות ואינו צריך להכריע בנושא זה, אלא די לו להשתכנע כי הראיות שהובאו לפניו מעידות לכאורה על ביצוע המעשים המיוחסים לנאשם, אלא אם כן מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין [ראו למשל: החלטתו של השופט ע' פוגלמן בבש"פ 8476/07 דואהדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.10.2007); החלטתה של השופטת א' חיות בבש"פ 7908/08 אבו סאלח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2008); בש"פ 4306/09 אבו וסל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.2009)].

18.

מן הקלטת עולה לכאורה כי המשיב יזם שיחה טלפונית עם המתלוננת. השאלה האם השיחה יכולה הייתה להתבצע על ידי המשיב נוכח איזוקו האלקטרוני ובשים לב להיעדר איכון עדכני וכן השאלה בדבר מהימנותה של הקלטת ומהימנותם של המתלוננת והחוקר, הן כולן שאלות חשובות ורלוונטית אך לא לשלב דנן, בו די בראיות לכאורה ואין מקום להידרש לשאלות של משקל ומהימנות. לא מצאתי סיבה בגינה ניתן לקבוע כי הראיות שהציגה העוררת הן בבחינת "פירכה" כאמור, ולפיכך די בהן לבסס ראיות לכאורה לביצוע ההפרות על ידי המשיב.

מעבר לכך, לא ניתן להתעלם מכך שהמשיב סירב למסור דגימת קול כשנדרש לעשות כן. הלכה פסוקה היא כי סירוב לשתף פעולה בחקירה, כאשר המדובר בהליך בדיקה שבכוחו לתרום להוכחת חפותו של חשוד, יש בו משום גילוי של התנהגות מפלילה המבטאת תחושה של אשם, ובתור שכזה הינו בעל כוח ראייתי עצמאי, כראיה נסיבתית, לחובתו של המסרב [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט י' קדמי

בע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 441, 453 (1989); פסק דינו של כבוד השופט ת' אור בע"פ 1688/99 הוכברג נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(4) 356, 380-379 (2002)]. בשל כל אלה אני מאשר את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה ישנן ראיות לכאורה להפרת התנאים המגבילים על ידי העורר.

19.

בית המשפט המחוזי קבע כי הגם שהמשיב הפר את התנאים המגבילים והמשיך להתקשר למתלוננת מעשיו הגיעו אך לכדי טרדה ולא לכדי פגיעה ממשית. ודוק, במקרים כגון דא בהם הוגש כנגד המשיב כתב אישום בין היתר בגין איומים,

סחיטה באיומים וניסיון לתקיפה בנסיבות מחמירות כנגד בת זוגו, אין צורך לעמוד מנגד ולהמתין להתרחשותה של פגיעה ממשית. בהתנהגותו האובססיבית לכאורה של המשיב, כפי שעולה מהעובדה שאף שהוטלו עליו תנאים מגבילים המשיך המשיב להתקשר למתלוננת, ניתן ללמוד כי חלופת המעצר לא מאיינת את מסוכנותו, ובשל כך סבור אני כי לא היה מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. זאת ועוד, גם אם המשיב כלל לא איים בשיחה האמורה על המתלוננת, עצם העובדה כי הוא התקשר אליה והפר את התנאים המגבילים מעידה על כך שלא ניתן לתת בו אמון, והרי זהו תנאי בסיסי והכרחי לשחרורו של נאשם לחלופת מאסר. הואיל וכך, הנני מורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו. בערר שהוגש לבית משפט זה בנוגע למעצרו של המשיב עד תום ההליכים כנגדו, הורה השופט א' רובינשטיין בסופו של יום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, אולם הדגיש כי הוא עושה זאת "לא בלי התלבטות" שעה שהמקרה "מעורר פרפרים בבטן" [בש"פ 2476/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 20.3.2009). בעת זו, משהוצגו ראיות לכאורה לביצוע ההפרות הנטענות, נקודת האיזון השתנתה. אותם "פרפרים בבטן" אליהם התייחס השופט רובינשטיין הפכו לחשש ממשי לאפשרות פגיעה במתלוננת, אותה ניתן ואף נדרש למנוע מבעוד מועד באמצעות החזרתו של המשיב למעצר מאחורי סורג ובריח.

20.

אשר על כן, הערר מתקבל.