בש"פ 7051/10 אלי עמר נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט ד' מגד ) מיום 21.9.2010 במ"ת 25288-08-10 במסגרתו הוחלט לעצור את אלי עמר (להלן: העורר ) עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

העובדות לפי כתב האישום

1.

ביום 15.8.2010 הוגש לבית משפט השלום בבאר-שבע כתב אישום כנגד העורר הכולל שלושה אישומים בהם מיוחסות לו עבירות שונות. לפי האישום הראשון, מיוחסות לעורר עבירת ייצוא, ייבוא, מסחר והספקה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים ), ו-15 עבירות לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון ). לפי האישום השני מיוחסות לעורר עבירת קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ועבירת ייצוא, ייבוא, מסחר והספקה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים. בנוסף, לפי האישום השלישי מיוחסות לעורר 18 עבירות לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון וסעיף 23 לחוק העונשין.

2.

ביחס לאישום הראשון נטען בכתב האישום כי בתאריך כלשהו, שאינו ידוע למשיבה, אך לפני יום 22.8.2007, קשר העורר קשר עם יורם טהל (להלן: יורם ) במטרה לייבא סמים מסוכנים מסוג קוקאין מארגנטינה לישראל. במסגרת הקשר, העביר העורר סכומי כסף מישראל לאדם הנמצא בארגנטינה, שזהותו אינה ידועה, שתפקידו היה לספק את הסמים ליורם. במהלך החודשים מאי, יוני ויולי בשנת 2007 ביקש יורם מאחיו, גיל טהל (להלן: גיל ), לתת לו צ'קים חתומים על ידו ללא סכום וללא תאריך. תמורת צ'קים אלו, לרבות צ'קים נוספים שהעביר גיל ישירות לעורר, יורם והעורר נתנו לגיל כסף מזומן. מכתב האישום עולה כי הצ'קים נפרעו מחשבונו של גיל על ידי העורר, על מנת להלבין כסף מזומן שנצבר כתוצאה מעבירות הסם ולהסתיר את מקור הכסף שהתקבל. לפי הנטען בכתב האישום ביום 22.8.2007 טס יורם מהארץ לברזיל. במהלך שהותו בברזיל קיבל גיל מהעורר סך של 700$, על מנת להעבירו ליורם לצורך מימוש עסקת ייבוא הסם, וסכום זה הועבר ליורם באמצעות "ווסטרן יוניון". כמו כן נטען כי במהלך שהותו מחוץ לארץ העביר יורם לגיל מסרים שונים באמצעות דואר אלקטרוני בנוגע להתקדמות העסקה. לפי כתב האישום, מסרים אלו הועברו לעורר לפי הוראותיו של יורם. כן נטען כי במסגרת הקשר טס יורם ביום 24.8.2007 מברזיל לבוליביה וביום 16.9.2007 המשיך לארגנטינה. בכתב האישום נטען כי ביום 29.9.2007 יצא יורם מארגנטינה, כאשר במזוודתו 2,308 גר'

של סם מסוכן מסוג קוקאין. ביום 30.9.2007 הוא נחת בישראל ונעצר כאשר הסם במזוודתו. על בסיס עובדות אלו הואשם העורר בעבירות המיוחסות לו באישום הראשון.

לפי האישום השני, בתאריך שאינו ידוע בתחילת שנת 2006 קשרו העורר ויורם קשר לייבא ולהפיק סמים מסוכנים מסוג קוקאין מארגנטינה לישראל. במסגרת הקשר העביר העורר סכומי כסף לאזרח בוליביאני שנמצא בארגנטינה המכונה "מרקו", שתפקידו היה לספק ולהפיק את הסמים המסוכנים. בהמשך, צירף יורם אדם אחר בשם נחמיה אברהם (להלן: נחמיה ) לצורך ייבוא הסמים. נחמיה, יורם והעורר שכרו בית במושב נבטים במטרה להקים בו מעבדה להפקת הקוקאין שהומס בבקבוקי יין ויורם הטיס את "מרקו" לארץ על מנת שיכין את המעבדה. ביום 9.5.2006 טס נחמיה במימונו של יורם לארגנטינה במטרה להבריח לארץ את הסם שהומס בשישה בקבוקי יין שהכין מרקו. ביום 16.5.2006 עזב נחמיה את ארגנטינה כשברשותו ששת הבקבוקים, ביום 17.5.2006 הוא נחת נחיתת ביניים בפריס בדרכו לישראל, ושם נעצר. נחמיה נשפט ונדון בצרפת לשלוש וחצי שנות מאסר.

לפי האישום השלישי, בשנים 2010-2008 העורר היה בעלים ומנהל של שתי חברות ישראליות: דנאור בנגב בע"מ וגולדן הדרום בע"מ (להלן: החברות ). מכתב האישום עולה כי החברות עסקו בניכיון צ'קים כנגד עמלות ניכיון. העורר הואשם כי ביצע באמצעות החברות 19 עסקאות ניכיון צ'קים החייבות בדיווח ומסר מידע כוזב לרשות לאיסור הלבנת הון.

יש לציין כי האישום השני הוגש כנגד העורר ויורם, ואילו האישומים הראשון והשלישי הוגשו כנגד העורר בלבד, זאת לאחר שיורם נשפט בגין חלקו בפרשה במסגרת ת"פ 40319/07.

הליכים קודמים

3.

במקביל להגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגד העורר ויורם. בבקשה נטען כי ישנן ראיות לכאורה כי השניים ביצעו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום וכי קיימת לגביהם חזקת מסוכנות שעליהם הנטל להפריכה לפי סעיף 21(א)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), שכן מדובר בעבירות סמים. כן נטען כי כנגד העורר ויורם קמה עילת מעצר של שיבוש והתחמקות מהליכי משפט לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים שכן מחומר הראיות עולה כי השניים קבעו לתאם ביניהם עדויות והעורר ניסה לשבש ראיות, כפי שעולה מדברי אחד העדים. כמו כן, נטען כי כמות הסם הגדולה שלכאורה ייבאו השניים, סוג הסם והתחכום הרב בביצוע העבירות מחזקים את המסוכנות הנובעת מהם. בנוסף, צויין כי לעורר עבר פלילי רב הכולל עבירות סמים, רכוש והונאה וכי באמתחתו 28 הרשעות שונות.

4.

ביום 21.9.2010 דן בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט ד' מגד ) בבקשת המעצר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי סקר את הראיות לכאורה וציין כי לגבי הראיות הלכאוריות המתייחסות לאישום השלישי אין כל מחלוקת. בית המשפט המחוזי ציין כי גיל ואחיו נשפטו בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. באשר לגיל, בית המשפט ציין כי הוא גולל באמירתו מיום 10.10.2007 מספר מקרים של הברחות סמים לישראל וטען כי הברחות אלו מומנו על ידי יורם, העורר ואדם נוסף. לטענת גיל, נחמיה טס שלוש פעמים לחוץ לארץ במטרה להבריח סמים, וכאשר נתפס בפריס בפעם השלישית, סיפר לו אחיו יורם כי היה זה העורר שמימן עבור נחמיה עורך דין. בית המשפט המחוזי קבע כי גיל הגדיר את יורם כ"בוס" ואת העורר כ"מממן ונותן חסות כספית". בית המשפט המחוזי קבע כי גיל טען בחקירתו שהעביר ליורם מספר פעמים צ'קים חתומים בשמו שנמסרו לעורר, והאחרון היה משלם לו תמורתם כסף מזומן. כמו כן, גיל טען כי פעם אחרת נפגש עם העורר על מנת לקבל ממנו כסף למחייה עבור שהותו של אחיו יורם מחוץ לארץ.

בית המשפט המחוזי אף התייחס לשיחה שהוקלטה בין נחמיה לשוטרים ביום 28.7.2010. בשיחה זו ציין נחמיה כי לא עבד ישירות מול העורר, כי את הכסף לעסקאות הסמים קיבל מיורם, וכי הסמים היו אמורים להגיע בסופו של דבר לעורר. נחמיה גם נשאל על מכתב שנמצא בביתו שמורה לכאורה לאשתו לגשת לעורר ולקבל ממנו סכום של 35,000$ תמורת התקופה שישב בכלא ולא סיפר על ההברחות שביצע עם יורם והעורר. נחמיה השיב כי "ביקשתי מאשתי שהיא תפנה דרך יורם לאלי עמר שישלם כסף, כי הבנתי מיורם שאלי קשור לסמים שאני נתפסתי איתם". אשתו של נחמיה מסרה בהודעתה במשטרה כי לא פנתה לעורר בנושא מפני שגיסה שכנע אותה להניח לעניין מהטעם שמסוכן לפנות ליורם ולעורר.

בית המשפט המחוזי התייחס גם לחומר חקירה שהתקבל לאחרונה באמצעות שרון זינו (להלן: שרון ), שמתגורר בשכנות לעורר. זאת, לאחר שהמשטרה הודיעה לעורר כי היא סוגרת את התיק נגדו מהעדר ראיות. לדברי שרון, הוא היה נוהג לפגוש את העורר במהלך ריצות בשכונה. מתמליל שיחה שניהל שרון עם מדובב בשם יניב בובליל עולה כי שרון אמר: "אלי הוא מבין היחידים בארץ באמת הוא עושה הכל. מביא בתמונות מביא בקופסאות שימורים, מביא ביין" (מ.ט 179/10 בעמוד 6). בשיחה אחרת ביניהם שהוקלטה אמר: "יש ראיות, יש העברות של כספים, אלי סיפר לי את כל הסיפור" (מ.ט 188/10 בעמוד 5). ביום 10.8.2010 נחקר שרון משטרה וכאשר נשאל על הברחות הסמים סיפר שהעורר אמר לו כי: "בסיפור עם יורם טהל היה למשטרה הכל אני עשיתי איתו משהו דרך אח שלו ועשינו ביחד העברות של כספים והיה חסר רק שיורם יגיד זה אני והייתי הולך לבית סוהר".

בית המשפט המחוזי ציין כי ביום 14.10.2007 נחקר העורר לראשונה במשטרה. העורר, ששירת בעבר במשטרה, סיפר כי הוא מנהל את החברות לניכיון צ'קים ביחד עם שני שותפים וכי החברות קיבלו את כל האישורים הנדרשים. העורר טען כי בעת ששירת כבלש הכיר את יורם שהיה עצור. כן טען כי יורם הגיע למשרדו על מנת לנכות צ'קים דחויים מספר פעמים, והודה שהצ'קים שנתפסו ברכבו בעת שנעצר היו של גיל. עוד טען העורר כי ידע שיורם טס לחוץ לארץ, אך לא ידע את מטרת הנסיעה. כמו כן, העורר הכחיש כי הוא מכיר את נחמיה. בחקירותיו הבאות הכחיש העורר כל קשר להברחות הסמים ולגבי הלבנות ההון אמר כי "יש דברים מסוימים שהם נכונים". כאשר יורם נחקר הוא אישר שהוא מכיר את העורר מילדות וכי בינו לבין העורר בוצעו העברות כספים וצ'קים, כן הודה כי תמך במידה מועטה במשפחתו של נחמיה על בסיס חברות.

5.

בא כוח המבקשת טען בפני בית המשפט המחוזי כי האמרות של חלק מהעדים קבילות כנגד העורר ויורם, וכי בנסיבות העולות מן הראיות הלכאוריות טמונה כוונה פלילית המיוחסת לעורר, שהחל להלבין כספים כבר בתקופה נשוא האישום הראשון. כן טען כי קיימת זיקה ברורה בין עבירות הסמים לעבירות הלבנת ההון. באי כוחו של העורר טענו כי כתב האישום מתבסס ברובו על עדויות שמיעה, ובפרט ציינו כי עדותו של גיל היא עדות כבושה מפי השמועה, וכי עדותו של שרון הושפעה מלחץ המעצר. כמו כן טענו כי העורר הכיר את שרון במסגרת פעילותו העסקית ומעולם לא סיפר לו על מעורבותו בעסקאות סמים. באי כוח העורר הוסיפו וטענו כי העורר נחקר כבר לפני שלוש שנים בגין חומר חקירה כמעט זהה ובהעדר ראיות לכאורה יש לשחררו בערבות מינימאלית.

6.

בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בתיק נסיבתי, וכי הלכה היא כי תשתית ראייתית לכאורה, אף שהיא מורכבת ממסכת של ראיות נסיבתיות, עשויה להספיק לצורך מעצר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קבע כי הפסיקה קובעת שעדות או הצהרה הניתנות על ידי אחד הקושרים משמשת כנגד האחרים, בתנאי שמדובר בראיה קבילה וכן שהמעשה הנדון בוצע בזמן קיום הקשר ולשם קידומו. במקרה זה, בית המשפט ציין כי הקושרים הם גיל ונחמיה. בית המשפט המחוזי קבע כי גיל מסר במשטרה "גרסה מפורטת, ברורה וקוהרנטית" וכי חיזוק לגרסתו נמצא בכך שכל 17 הצ'קים עליהם סיפר נתפסו. כן נקבע כי נחמיה אימת את גרסתו של גיל לגבי השיטה בה נקטו יורם והעורר, וכי המכתב, לפיו היה אמור לקבל נחמיה כספים מהעורר תמורת שתיקתו, מחזק את הזיקה ביניהם. באשר לדברים שמסר העורר לשרון קבע בית המשפט המחוזי כי הם מהווים "ראשית הודיה". בית המשפט המחוזי קבע כי התנהלות העורר וגלגול הכספים שפורט באישום הראשון משליכים על המיוחס לו באישום השלישי. בית המשפט המחוזי קבע כי אין חולק כי לגבי האישום השלישי קיימות ראיות לכאורה, ולפיכך מתקיים היסוד הנפשי העומד בבסיס הוראת סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון.

לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי די בראיות הלכאוריות כדי לבסס את הרשעת העורר ויורם בסופו של יום. בית המשפט המחוזי ציין את עברו הפלילי של העורר הכולל הרשעות רבות ביניהן גם הרשעות בגין עבירות סמים ואת העובדה שריצה במהלך השנים עונשי מאסר בפועל. בנוסף, בית המשפט קבע כי לכאורה העורר היה חלק מרשת מבריחי סמים, בכמויות גדולות, ובשיטות מתוחכמות. מימון הברחות הסמים התבצע לכאורה באמצעות הלבנת הון בעסקים שניהל העורר. בית המשפט ציין כי אין בעובדה כי העורר לא עבר עבירה נוספת בשלוש השנים שחלפו מביצוע המעשים המיוחסים לו כדי להפחית ממסוכנותו, וכי ניסיון החיים מלמד כי יש קושי ליתן אמון בסוחרי ומפיצי הסמים כי לא ישובו לסורם גם אם יהיו במעצר בית. לאור כל זאת, קיבל בית המשפט את בקשת המשיבה וקבע כי העורר ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

7.

העורר טוען באמצעות באי כוחו - עו"ד י' הלוי ועו"ד ק' סודרי - כי שגה בית המשפט המחוזי משום שכמעט כל הראיות לכאורה כמו הודעות נחמיה, אשתו של נחמיה וגיל הן עדויות שמיעה בלתי קבילות בכל הנוגע לעורר. לגבי גרסת שרון, שמהווה לכאורה ראשית הודיה מטעם העורר, טוען האחרון כי היא יכולה להוות רק חיזוק לראיה עיקרית אחרת, אולם זו כלל אינה קיימת. בפרט טוען העורר כי כל הראיות לגבי האישום הראשון, מלבד דברי שרון, וכל הראיות לגבי האישום השני הן עדויות שמיעה בלתי קבילות. לטענת העורר, בית המשפט שגה בהחלטתו כאשר התעלם מכך שנחמיה וגיל סיפרו בהודעותיהם כי יורם הוא שאמר להם כביכול כי הוא שותפו, ואילו יורם עצמו שלל זאת בחקירתו.

עוד טוען העורר כי אין להסתמך על עדויות השמיעה לגביו, זאת משום שעל פי הפסיקה אפילו כאשר נאשם פלוני מפליל באמרתו שלא מפי השמועה את נאשם אלמוני, המואשם עימו באותו כתב אישום, הרי שיהיה קשה להתבסס על האמרה המפלילה לצורך מעצרו עד תום ההליכים של אלמוני. לטענת העורר, מכאן שמקל וחומר יש להתעלם מעדויות השמיעה של גיל ונחמיה לפיהן יורם אמר להם כל מיני דברים. כן טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן דעתו למשקל הנמוך של יתרת גרסתו של גיל, שאינה מהווה עדות שמיעה לגביו, ולכך שאינה מפלילה אותו.

8.

העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי שירת בעברו במשטרה. לטענתו, היה זה יורם ששירת במשטרה, והעובדה שבית המשפט המחוזי התבלבל ביניהם רק תומכת בטענתו כי בית המשפט המחוזי סבר בטעות על בסיס עדויות השמיעה כי יורם והעורר "חד הם".

9.

כן טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הסביר בהחלטתו מהיכן הוא מסיק את קיומה לכאורה של העבירה באישום הראשון. ביחס לאישום זה טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התעלם מכך שהעורר פרט ליורם סכומי כסף קטנים ולא משמעותיים. יתרה מכך, הפעולות שבוצעו בצ'קים התרחשו לטענת העורר לפני שבוצעה עבירת המקור ולא אחריה, כפי שדורשת הגדרת העבירה.

לגבי האישום השני, העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שנתן למכתב של אשתו של נחמיה משקל רב, מאחר שכולו פרי עדות שמיעה כפולה, וכן מדובר במסר שהבין נחמיה מיורם ולא מהעורר. לטענת העורר, בית המשפט המחוזי הכתיר את המכתב כ"ראייה אובייקטיבית" ובכך יש כדי לחזק את טענתו כי בית המשפט המחוזי שגה בהערכת הראיות לכאורה.

באשר לאישום השלישי, העורר טוען כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי הוא לא הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אלא רק לעובדה כי ביחס ל-18 מקרים שפורטו בכתב האישום, בוצעו חלק מהמעשים הפסולים שפורטו בהמשכו, זאת תוך כדי הדגשה כי קיימת מחלוקת לקיומן של ראיות לכאורה ליסוד הנפשי של כוונה הנדרש בעבירה. כן נטען כי המשיבה העבירה לבית המשפט המחוזי השלמה עובדתית לאחר הדיון בראיות לכאורה, והנטען בהשלמה זו חורג מן המיוחס לעורר בכתב האישום. עוד טוען העורר כי לא היה מקום להסיק מהנטען לגבי "גלגול כספים" באישום הראשון, ביחס ליסוד הנפשי הנדרש באישום השלישי. זאת, מפאת חוסר זיקה בין התחרשויות האישומים ונוכח פערי הזמן הניכרים בין האישומים. כן נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מהעובדה שהעורר נטל על עצמו את האחריות לכשלים בניהול משרדו, חרף העובדה שחלק מהמעשים בוצעו על ידי עובדת משרדו.

10.

מוסיף העורר וטוען כי המשיבה מנעה מהעורר שלושה סוגי חומרי חקירה שנאספו בקשר לאישומים שהוגשו נגדו: חומר חקירה שלגביו היא מתכוונת להוציא צו חיסיון (תעודת החסיון, שנחתמה ביום 11.10.2010 נמסרה לבאי כוח העורר לפני תחילת הדיון שהתקיים לפניי ביום 12.10.2010); חומר חקירה שנאסף בימ"ר תל-אביב וכלל לא הועבר למשיבה; וחומר חקירה שנאסף ברשויות חקירה זרות כגון צרפת (לגבי חקירת נחמיה). לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התייחס בהחלטתו לפגיעה המתקיימת בעקבות כך בזכות היסוד של העורר להליך ראוי שמצדיקה את שחרורו במקרה זה.

11.

לסיכום, טוען העורר כי כבר נחקר בשנת 2007 בנושא האישומים ושוחרר, כי מסוכנותו נמוכה וכי בית המשפט המחוזי התעלם מנפקות השיהוי הגדול במעצרו. כן ציינו באי כוח העורר בדיון שנערך בפנינו כי אכן לעורר עבר פלילי והוא אף ריצה עונש מאסר בפועל, אולם בשנים האחרונות השתקם ולא ביצע שום עבירה. בשל כל האמור לעיל מבקש העורר כי בית המשפט יקבל את בקשתו ויורה על שחרורו בערבויות המתאימות.

תגובת המשיבה

12.

המשיבה טוענת, באמצעות באת כוחה - עו"ד א' קדוש -­ כי החלטתו המפורטת של בית המשפט המחוזי מעידה על כך שהעמיק בחומר החקירה. המשיבה טוענת כי מהחלטת בית המשפט המחוזי מתגבש מארג של ראיות אשר בחיבורן יוצרות פוטנציאל להרשעת העורר, ומארג זה מקיים את דרישת הראיות לכאורה. לטענת המשיבה, הראיות לכאורה מתבססות על שני נדבכים. הנדבך הראשון הוא חומר החקירה משנת 2007 המושתת בעיקרו על הודעותיו של גיל במשטרה. לטענתה, בית המשפט המחוזי התייחס להודעות אלה כקוהרנטיות, יש בהן אמרות ישירות שמעידות על ידיעה ברורה והן נאמרו על ידי מי שהיה חלק מהחוליה שביצעה את העבירות המיוחסות, שאף נפגש פיסית עם העורר. כן נטען כי ככל שיש מחלוקת באשר לשאלה איזו פרשנות יש להעניק לדברים שאמר גיל בהודעותיו, יש לבררה בהליך העיקרי בפני הערכאה הדיונית ולא בפני ערכאת הערעור. המשיבה טוענת כי הנדבך השני הינן הראיות החדשות משנת 2010 והן הודעותיו של שרון במשטרה, דבריו למדובב יניב בובליל שהוקלטו ואמירתו של יורם בחקירתו על העורר מיום 22.6.2010 לפיה "אי אפשר להרשיע אותו בחיים בלי מילה שלי, בגלל זה הוא היה עצור" (מ.ט 189/10 בשעה 01:49). המשיבה טוענת כי קיימת התאמה בין דבריו של שרון בחקירה לגבי שיחותיו עם העורר לבין אמירתו של יורם בחקירתו, וכי משתיהן עולה כי אילו יורם היה מספר את שידוע לו על העורר, האחרון היה מורשע.

ביחס לאישום השני, המשיבה טוענת כי גם אם מרבית עדותו של נחמיה הינה עדות שמיעה מפי יורם הרי שהיא מחזקת את עדותו של גיל. המשיבה גם מתייחסת למכתב שכתבה אשתו של נחמיה וטוענת שהוא מעיד על "דמי השתיקה" שאותם חייב לשלם לו לכאורה העורר. ביחס לאישום השלישי, טוענת המשיבה כי ייתכן שישנה בעייתיות כלשהי בניסוחו של סעיף 5 לכתב האישום, אולם מהעובדות הבאות עולה כי העבירות המיוחסות לעורר לפי חוק איסור הלבנת הון אכן בוצעו: תעודת עובד ציבור המעידה על עבירות הלבנת ההון; העורר הוא המנהל והבעלים של החברות לניכיון צ'קים; והעסקאות השונות שנעשו באמצעות החברות אשר נפלו בהן פגמים שונים כגון פגמים בחתימות ובמספרי תעודות הזהות. כמו כן, המשיבה מפנה להלכה שנקבעה בע"פ 8325/05 בלס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.1.2007) (להלן: עניין בלס ) ובהתבסס עליה טוענת כי לא חייב להיות נתק מוחלט בין עבירת המקור לבין עבירת ההלבנה.

לאור האמור לעיל טוענת המשיבה כי מחיבורם של דברים אלו מתגבשת תמונה ברורה שמבססת את הראיות לכאורה באישומים המיוחסים לעורר.

13.

כן טוענת המשיבה כי חומר החקירה שהועבר לבאי כוח העורר מכיל את כל החומר שנאסף בעניינו, ומציינת כי ביחס לחומר חקירה שנאסף ברשויות חקירה זרות תוגש פניה לגורמים המתאימים על מנת לקבלו במידת האפשר. לעניין השיהוי טוענת המשיבה כי כתב האישום הוגש כעת וזאת מאחר שהתגלו לאחרונה ראיות נוספות. לאור חומרת העבירות המיוחסות לעורר מתנגדת באת כוח המשיבה לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

14.

לאחר שקראתי את הבקשה והתגובה לה, שמעתי את טענות הצדדים ועיינתי לעומק בחומר החקירה ובהחלטת בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

15.

בשלב המעצר עד תום ההליכים לא נדרשת המשיבה להראות כי קיימות ראיות לפיהן ניתן לקבוע כי יהיה אפשרי להוכיח את אשמת העורר ברמת ודאות של מעל ספק סביר. טיב ההוכחה הנדרש בשלב המעצר עד תום ההליכים לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים הוא "ראיות לכאורה להוכחת האשמה". באשר לפרשנות מונח זה קבע בית משפט זה בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 149-148 (1996) (להלן: עניין זאדה ):

"אין בית המשפט בוחן אך את השאלה אם קיימת ראיה גולמית העשויה להתפתח כעניין שבדדוקציה לוגית לראיה מרשיעה. בית המשפט בוחן את השאלה אם מתוך מכלול חומר החקירה ניתן יהיה לשלוף בסוף ההליך השיפוטי תשתית עובדתית מרשיעה. בית המשפט בוחן אפוא את הגיונם הפנימי של הדברים, את מידת הפירוט או ההכללה בהן, את נקודות האחיזה שבהם, את השתלבותם של הדברים אלה באלה. מכל אלה יוצר לעצמו בית המשפט תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם".

מכאן, שבחינת הראיות לכאורה בשלב המעצר עד תום ההליכים אינה כבחינת הראיות בהליך העיקרי בו נקבעת חפותו או אשמתו של אדם. מדובר בשלב ביניים בו מוצג חומר ראייתי גולמי שטרם עבר את כור ההיתוך של ההליך הפלילי והחקירה הנגדית. משכך, בחינת הראיות בשלב זה אינה בחינה פרטנית של מהימנות העדים וקבילות הראיות, אלא אם מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין [ראו: עניין זאדה בעמוד 148; בש"פ 8476/07 דואהדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.10.2007) בפסקה 7; בש"פ 7908/08 אבו סאלח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2008) בפסקה 6; בש"פ 8303/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.10.2007) בפסקה 5]. יתרה מכך, אילו נדרשנו כבר בשלב זה לבחון בקפדנות את מהימנות העדים היה מתייתר קיומו של ההליך העיקרי.

16.

בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בתיק נסיבתי, אולם אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לשלול מעצר עד תום ההליכים כאשר הראיות הנסיבתיות מצטרפות לכדי מסכת של ראיות לכאורה. הלכה היא כי אם הראיות הנסיבתיות על פניהן בעלות עוצמה מספקת לקשירת ביצוע העבירות המיוחסות לנאשם, בדרך שיש בה משום סיכוי משמעותי להרשעתו, הרי שניתן להורות על מעצרו עד תום ההליכים [ראו: בש"פ 846/08 אבו סרחאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.2008) בפסקה 5; בש"פ 1369/07 פחימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.2.2007) בפסקה 4; בש"פ 2911/08 שוקרון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2008) בפסקה 13].

17.

כמו כן, העורר מואשם בעבירה לפי פקודת הסמים אשר מקימה עילת מעצר סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים. כאשר לנאשם מיוחסות עבירות מסוג זה בהן קיימת מסוכנות אינהרנטית חלה מדיניות שיפוטית לפיה אין לשחררו לחלופת מעצר אלא אם מדובר במקרה יוצאי דופן, ומדיניות זו חלה ביתר שאת כאשר מדובר בנאשם לו מיוחסות מספר עבירות של סחר בסמים [ראו: בש"פ 294/06 בלעום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.2.2006) בפסקה 7; בש"פ 4540/09 אבו גריבה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.6.2009) בפסקה 18]. על הצורך במדיניות זו ועל חשיבותה עמד כבוד השופט י' זמיר ב בש"פ 3899/95 מדינת ישראל

נ' ג'מאל , פ"ד מט(3) 164, 169 (1995):

"אכן, הסחר בסם הוא ראש וראשון לעבירות: דומה כי אין עבירה חמורה ממנו מבחינת הנזק לחברה. ניתן לומר עליו שהוא שורש פורה ראש ולענה, שהוא הורס חיים רבים ומצמיח עבירות קשות. כגודל הנזק שמקורו בסמים כך צריכה להיות גם עוצמת המלחמה בסמים. מלחמה זאת, כמו כל מלחמה, גורמת לחברה, לא פעם, להקשיח את מידותיה. כך ניתן להסביר ולהצדיק את המדיניות הנוהגת בנוגע למעצר של נאשמים בעבירה זאת עד תום ההליכים".

ובהמשך ( שם , בעמוד 170-169):

"בנסיבות מיוחדות אין להוציא מכלל חשבון את האפשרות שנאשם בסחר סמים, ואפילו מדובר בסם קשה ובכמות גדולה, ישוחרר מן המעצר בתנאים מגבילים, אך זה יהיה מקרה נדיר ביותר...

חלופת מעצר בנויה גם על אמון. אכן, לא פעם אין לבית המשפט יסוד לומר כי נאשם מסוים אינו ראוי לאמון. אך במקרה הרגיל, כיוון שנאשם בעבירת סמים

חשוד בסטייה חמורה מן הנורמות המקובלות, וכיוון שנשקפת

ממנו סכנה גדולה, קשה להניח שהוא ראוי לאמון במידה שתצדיק את השחרור מן המעצר".

18.

בנוסף, יש לציין כי מקובלת עליי טענת המשיבה לפיה לא חייב להיות נתק בין עבירת המקור לבין עבירת ההלבנה, וכן אין לקבל את טענת העורר לפיה הגדרת העבירה דורשת כי עבירת הלבנת ההון תתבצע לאחר עבירת המקור. זאת, מפני שסדר העבירות ומועד ביצוען אינו מהותי, כפי שנקבע בעניין בלס :

"שום דבר בלשון החוק או בתכליתו, איננו מצביע על כך כי צריך להיות נתק מוחלט בין השניים. אין ספק כי רכוש איננו מוגדר כרכוש אסור ללא קיומה של עבירת מקור, אלא שאין כל פסול בכך שתהיה זיקה בין עבירת המקור לבין עבירת ההלבנה. במילים אחרות: האירוע העברייני יכול להיות אירוע שחוליותיו שזורות זו בזו. כפי שיובהר להלן, אין גם צורך בהפרדה בין החוליות במישור הזמן, דהיינו, אין צורך כי הפעולה ההופכת את הרכוש לרכוש אסור תושלם לפני שתתבצע הפעולה המהווה את פעולת ההלבנה" (פסקה 21 לפסק הדין).

19.

לאחר שעיינתי בחומרי החקירה אליהם התייחס בית המשפט המחוזי הגעתי לכלל מסקנה כי אכן מתגבשת תשתית של ראיות לכאורה. מהודעותיהם של גיל, יורם, נחמיה ושרון השלובות זו בזו, מצטיירת תמונה כוללת המשקפת את מעורבותו של העורר בעבירות המיוחסות לו, וכל ראיה נסיבתית בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של העורר יותר מאשר על חפותו. כמו כן, עסקאות ניכיון הצ'קים, בהן "גולגלו" סכומי כסף גדולים שלא דווחו לרשויות ואשר נפלו בהן פגמים טכניים רבים, תורמות אף הן למסכת הראייתית ומחזקות אותה בצורה משמעותית. למסכת ראייתית זו מצטרפים מספר דברים, כגון: המכתב של אשתו של נחמיה; חקירתו של העורר לגבי הלבנות ההון, בה אמר כי "יש דברים מסוימים שהם נכונים"; ותפיסת הצ'קים עליהם סיפר גיל, אשר ניתן למצוא בהם חיזוק נוסף לראיות לכאורה. לאור כל זאת מקובלת עליי החלטת בית המשפט המחוזי כי חומר החקירה מבסס ראיות לכאורה לביצוע המיוחס לעורר בכתב האישום, אשר יש בהן די כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו.

20.

ביני לביני אציין כי לא נראה שנגרם לעורר עיוות דין בעקבות השיהוי הנטען בהגשת כתב האישום נגדו, זאת בהתחשב בכך שחלק מהראיות נתגלו רק לאחרונה ולאור כך שנראה כי רשויות האכיפה לא קפאו על שמריהן ולא נמנעו במכוון מהגשת כתב האישום בשלב מוקדם יותר.

21.

העורר לא הרים את הנטל שהוטל עליו להפריך את חזקת המסוכנות הנובעת מהעבירות החמורות המיוחסות לו. העורר מואשם בביצוע שתי עבירות ייבוא וסחר בסמים לפי הפקודה, לכאורה בכמויות גדולות ובתחכום רב, ועל כן אינני סבור כי מקרה זה הינו מקרה חריג המצדיק סטייה מן המדיניות השיפוטית הנוהגת שפורטה לעיל. כמו כן, המשיבה מציינת כי קיים חשש שהעורר ישבש הליכי משפט, כפי שעולה מדברי אחד העדים. בנוסף, לעורר עבר פלילי מכביד הכולל עבירות סמים, רכוש והונאה. לאור כל אלו הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר על ידי חלופת מעצר. על כן אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לפיה העורר יוותר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

22.

לנוכח כל האמור לעיל, דין הערר להידחות.