בש"פ 4998/13 עבדאללה מוחמד נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' טובי וכב' השופט ר' שפירא ) במ"ת 15890-02-13, אשר בגדרן הוחלט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים כנגדו, ונדחתה בקשתו לעיון חוזר.

2.

למקרא כתב האישום, עולה המסגרת העובדתית הבאה: ביום 26.01.2013 סמוך לשעה 00:30, נסע המתלונן יחד עם ארבעה אחרים בכביש בכפר יאסיף. בזמן שרכבם חלף בסמוך לבית הקפה שבניהולו של העורר, שמעו נוסעי הרכב צעקות הקוראות להם לעצור. כך הם נהגו וירדו מהרכב. המתלונן אשר הכיר את העורר ואדם נוסף שהיה איתו, פנה לעברם ולחץ את ידם. בהמשך, לאחר דין ודברים ביניהם, תקף העורר את המתלונן ונתן לו מכת אגרוף לפניו. בסמוך לאחר מכן, החלה תגרה בין מספר אנשים שהגיעו למקום לבין נוסעי הרכב. במהלך הקטטה, על פי הנטען, דקר העורר את המתלונן באמצעות סכין במותן שמאל וכתוצאה מכך נגרם למתלונן קרע בכליה השמאלית המלווה בהמטומה סביב הכליה. המתלונן הובהל לבית חולים, שם אושפז למשך חמישה ימים. בגין מעשיו מיוחסות לעורר עבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן החוק), תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק והחזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. כב' השופט א' טובי אשר דן בבקשה, קבע כי קיימות ראיות לכאורה המבססות סיכוי להרשעת העורר. כפועל יוצא, לנוכח החזקה הסטטוטורית, נקבע כי קיימת עילת מסוכנות. עוד נמצא כי נסיבות העניין לא מצדיקות מתן אמון בעורר ושחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט קמא הורה על מעצרו עד תום ההליכים.

בא כוח העורר ציין כי לאחר מתן ההחלטה האמורה, המשטרה והמשיבה נענו לבקשתו לפתוח בחקירה מכיוון שהעורר טען כי הוא יודע את זהות הדוקר אך נמנע עד כה מלחשוף את שמו. לנוכח התפתחות זו, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר, ובה טען כי חל כרסום משמעותי בראיות וכי לא קיים עוד חשש להשפעה על עדים. הבקשה נדחתה. על רקע זה הוגש הערר שלפניי. עניינו למעשה הוא ההחלטה להורות על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים. להשלמת התמונה יצוין כי בית משפט זה (כב' הרשמת ל' בנמלך , בש"פ 4803/13) קיבל את בקשתו של העורר להארכת מועד להגשת ערר על החלטתו המקורית של בית המשפט המחוזי.

3.

העורר טוען כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו הראשונה משביסס את מסקנתו בדבר קיומן של ראיות לכאורה למעצרו על עדותו היחידה של המתלונן במשטרה, ומשקבע שהיא עקבית ולצידה קיימות עדויות רבות התומכות בה. במסגרת עדותו, טען המתלונן כי זיהה את העורר כשהוא מחזיק בדבר חד לאחר שנדקר, אך לא ראה את מעשה הדקירה והסיק כי העורר הוא הדוקר. מסקנה זו לדידו של העורר אינה מבוססת, בייחוד לנוכח העובדה שבמקום התגודדו אנשים רבים וההמולה הייתה רבה. עוד נטען כי קיימות ראיות נוספות המעמידות בספק את גרסת המתלונן, ואשר מהן ניתן ללמוד כי המתלונן לא יודע את זהותו של הדוקר ואף ספק אם ראה את העורר אוחז בידו דבר מה, אם בכלל הבחין בו בין ההמון. בא כוח העורר סבור כי יש לתת משקל מכריע לגרסה שמסר המתלונן לקצין המשטרה שגבה את עדותו בבית החולים שהיא לדבריו הגרסה הראשונה והמהימנה. לפי גרסה זו המתלונן מסר כי הוא וחבריו נסעו בכביש בכפר יאסיף וכי 70-50 אנשים התנפלו עליהם, הכו ודקרו אותם. משנשאל המתלונן אם הוא יודע מי דקר אותם לא סיפק תשובה. עוד נטען כי יותר מכך, המתלונן אמר לחבריו ברכב כי אינו יודע מי דקר אותו. הסניגור אף סבור כי שגה בית המשפט משלא בחן את חלופת המעצר הקונקרטית שהוצעה על ידי העורר וזאת רק משום שתלויים ועומדים כנגדו שני כתבי אישום.

בכל הנוגע למצב הראיות בתיק נכון להיום, סבור בא כוח העורר כי חל כרסום דרמטי בראיות התביעה, דבר אשר מוביל להפיכת הקערה על פיה עד כדי הטיית הכף לזכות העורר באופן שהסיכויים לזיכויו עולים על הסיכויים להרשעתו. למשל גרסת קצין החקירות אינה נחשבת עוד לראיה לכאורה או ראיה גולמית, אלא ראיה שהוגשה בהסכמה ולפיה המתלונן לא ידע או חשד מי דקר אותו בשלב הראשון ועד לשינוי גרסתו. כך גם לגבי עדותו של אוסאמה שנדקר אף הוא והעיד בבית המשפט כי המתלונן הודה שלא ידע מי דקר אותו. העורר טוען כי יש להביא בחשבון גם את חלוף הזמן (חמישה חודשים מתחילת מעצרו עד היום) וכן כי מרבית עדי התביעה המהותיים כבר העידו, ומכאן שלא קיים חשש לשיבוש הליכים.

המשיבה מצידה סבורה כי קיימות בתיק ראיות לכאורה המבססות את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בנוסף, גורסת היא כי השינויים עליהם מצביע בא כוח העורר אינם מצדיקים שחרורו של העורר לחלופה בשלב כה מתקדם של ההליך. לדבריה, גרסתו של המתלונן לא השתנתה. באשר לעד התביעה אוסאמה, ציינה באת כוח המשיבה כי הוא הוכרז כעד עוין ושהוא סיפר פרטים אשר המתלונן בעצמו לא סיפר, כגון העובדה שהעורר לקח את המתלונן לאחר האירוע.

4.

באשר לזיהוי העורר יש לזכור כי בהודעותיו במשטרה, ובעימות שנערך לו עם המתלונן, חזר המתלונן מספר פעמים על גרסתו לפיה העורר תקף אותו, נתן לו אגרוף בפנים ודקר אותו. משהתכופף המתלונן כדי לסייע לחברו, שנדקר גם כן, לקום מהרצפה, הרגיש כי נדקר מאחור באזור המותן השמאלי. מיד לאחר מכן, הסתובב המתלונן וראה את העורר כשהוא מחזיק בידו סכין. אז, רץ העורר לכיוון העסק שבניהולו, נכנס פנימה וכיבה את האורות במקום. אמנם עדות זו חלקה עדות ישירה וחלקה ראיה נסיבתית. ברם, התשתית הישירה ואופייה של המסקנה הנסיבתית חזקות דיין כדי לעמוד בנטל הראייתי המוטל על התביעה בשלב זה. יתרה מכך הפללת העורר נשענת גם על ראיות נוספות. המתלונן הודיע לאביו כבר בבית החולים בסמוך מאוד לאירוע כי הדוקר הוא העורר. לנוכח זיהוי זה ישנה פחות חשיבות ראייתית, ודאי בשלב הזה, לכך שהמתלונן סיפר לחבריו כי הוא אינו יודע מי דקר אותו. כמו כן, שני מעורבים העידו כי העורר אישר בפניהם שנתן למתלונן אגרוף בפנים אך הכחיש שדקר אותו. עוד נמצאה תמיכה לגרסת המתלונן באשר לנסיבות העצירה ליד עסקו של העורר ותחילת הקטטה, גם בעדותם של עדים נוספים. מכאן שכפי שקבע בית המשפט קמא, אין בהגשת התלונה במועד שבו הוגשה (יום לאחר שחרורו מבית החולים וחמישה ימים לאחר ההתרחשויות עצמן), כדי להכריע בענייננו. זאת ועוד, הקצין אשר הגיע לבדיקת המקרה בבית החולים, מסר למתלונן כי יוכל להגיע להגיש תלונה כאשר ישתחרר. לנוכח האמור לעיל, המכלול הראייתי הקיים בתיק, מבסס קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר כפי שקבע בית המשפט קמא.

באשר לעיון חוזר, בבקשה למעצר עד לסיום הליכים, הלכה היא לצורך שחרור ממעצר בעקבות בקשה לעיון חוזר, יש להראות שינוי קיצוני ודרמטי בראיות התביעה, כזה ההופך את הקערה על פיה (בש"פ 4572/11 יוסי מרלשווילי נ' מדינת ישראל,

(07.07.2011); בש"פ 8093/09 פלוני נ' מדינת ישראל, (22.10.09)). בענייננו, תמים דעים אני עם השופט קמא אשר קבע כי במבחני המעצר, לא חל כרסום בראיות ההופך את הקערה על פיה, על אף התמורות שחלו בהליך העיקרי. המתלונן העיד ונותר בעמדתו לפיה עולה שהעורר הוא אשר דקר אותו. כאמור, הוא אף סיפר לאביו את זהותו של הדוקר בסמוך לאירוע. הראיות בתיק החקירה לרבות עדות המתלונן ועדות אביו עוברות את רף הראיות לכאורה אשר נדרש מהתביעה להוכיח בשלב זה.

ההתנהגות לכאורה של העורר לרבות השימוש בנשק קר ודקירת הנפגע במותנו ליד הכליה מקימה עילת מסוכנות. לא מצאתי גם להתערב בהחלטת בית המשפט בדבר היעדר חלופת מעצר מתאימה. עוד התייחס בית המשפט קמא בהחלטותיו לכך שאת המעשים המיוחסים לו לכאורה, ביצע העורר כשתלויים ועומדים כנגדו שני כתבי אישום. כתב אישום אחד מייחס לעורר לכאורה ביצוע עבירות אלימות חמורות, אשר במסגרתו הוגשה כנגדו בקשה למעצר עד לתום הליכים, אולם בית המשפט הורה על שחרורו למעצר בית. כתב האישום השני, מייחס לעורר הפרת הוראה חוקית בשל הפרת תנאי מעצר הבית שלו. ביישום לענייננו יש לזכור את הכלל לפיו שחרור לחלופת מעצר מוענק לנאשם על בסיס האמון והרושם שהוא מותיר על המותב הדן בעניינו

(ראו: בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385).

5.

המסקנה היא כי לא נפלה טעות בהחלטה הראשונה של בית המשפט המחוזי לפיה נעצר העורר עד לסיום ההליכים ואף אין לקבל את הבקשה לעיון חוזר. לכך יש להוסיף כי שלב ההוכחות בתיק העיקרי הסתיים וקבוע מועד לסיכומים בחודש אוגוסט.

6.

הערר נדחה.