בש"פ 8568/13 אחמד מוגרבי נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר א' כהן ) במ"ת 17300-11-13 מיום 28.11.2013, במסגרתו הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) .

העובדות לפי כתב האישום

1.

בין משפחתו של העורר לבין משפחתו של המתלונן קיים סכסוך הנוגע לשימוש בדרך בכפר מגוריהם של המעורבים סמוך לירושלים. ביום 27.10.2013, עובר לשעה 19:11, נהג המתלונן ברכבו יחד עם אדם נוסף מכיוון תלפיות לעבר הכפר. בשלב כלשהו, הגיע העורר יחד עם אחרים אשר זהותם אינה ידועה כשהם נוסעים ברכב לעבר רכבו של המתלונן. כאשר הגיע המתלונן לדרך חברון בשעה 19:11 עקף אותו רכבו של העורר וחסם את נתיב נסיעתו. מרכבו של העורר ירדו העורר ושלושה אחרים, כאשר נהג הרכב נותר במושב הנהג. העורר והאחרים רצו אל עבר רכבו של המתלונן, כאשר העורר אוחז באקדח והאחרים באלה ובקופיץ. האחרים החלו להכות בשמשת רכבו של המתלונן והעורר ירה מספר יריות מטווח קצר לעבר המתלונן במטרה להורגו ופגע בצד השמאלי של חזהו ובזרועו הימנית. המתלונן הצליח לחלץ עצמו מהמקום והגיע לבית החולים.

אשר על כן הואשם העורר בעבירה של ניסיון רצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); וכן בעבירה של חבלה במזיד לרכב לפי סעיף 413ה לחוק.

הליכי המעצר

2.

בבד בבד עם הגשת כתב אישום כנגד העורר עתרה המשיבה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים בטענה שקיימות נגדו ראיות לכאורה ובשל היעדרה של חלופת מעצר שתאיין את מסוכנותו. בא כוח העורר לא חלק על כך שהאירוע אכן התרחש, אך טען כי לא העורר הוא זה שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

3.

בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות די ראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשים המיוחסים לו. בית המשפט הדגיש כי אין מחלוקת בדבר קיומו של סכסוך קודם בין משפחת העורר לבין משפחת המתלונן, במסגרתו נשרפו שתי משאיות ומערבל בטון השייכים למשפחת העורר. בית המשפט ציין כי בהודעתו הראשונה של המתלונן בבית החולים, סמוך למועד האירוע, טען כי הוא מזהה בוודאות את העורר, וכך גם מסר בהודעות נוספות ובעימות שנערך בינו לבין העורר ביום 5.11.2013. עוד הדגיש בית המשפט כי הרכב בו נסע העורר זוהה כשייך לאביו וכי האחרון לא ידע למסור בחקירתו מי נהג ברכב בעת האירוע. עוד ציין בית המשפט כי טענת האליבי של העורר, לפיה שהה באזור עטרות בזמן האירוע, נסתרה על ידי מספר עדים ועל ידי איכון מכשיר הטלפון הנייד שלו. בית המשפט הפנה גם להודעתו של מדובב לפיה העורר קושר את עצמו לאירוע. לאור כל האמור, קבע בית המשפט כי קמה עילת מעצר סטטוטורית מכוח חוק המעצרים וכי לפי פסיקת בית משפט זה המעשים המיוחסים לעורר הופכים את האפשרות לאיין את מסוכנותו לכמעט בלתי אפשרית. לכן, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

תמצית נימוקי הערר

4.

במסגרת הערר מלין העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד יוסי זילברברג – על כך שבית המשפט המחוזי לא שם לנגד עיניו את העובדה כי המתלונן זיהה את העורר כמי שלבש חולצת טריקו שחורה באת האירוע, על אף עדות אובייקטיבית לפיה היורה היה לבוש בחולצה בעלת "קפוצ'ון" בצבע אפור, כאשר הקפוצ'ון מונח על ראשו. העורר טוען כי עניין זה פוגע באמינותו של המתלונן, ובשים לב לכך שגרסתו אינה נתמכת בזיהוי מצד האדם שישב לצידו ברכב הרי שקיים כרסום משמעותי בראיות. בדיון לפני, טען העורר גם כי המתלונן מאשר כי בינו לבין משפחת מוגרבי קיים סכסוך, דבר העשוי לפגוע במידת מה במהימנותו. העורר מוסיף כי שגה בית המשפט כשלא נתן משקל מספיק לעובדה שמהשיחות המוקלטות שניהל המדובב עימו עולה כי הוא מכחיש מכל וכל את המיוחס לו וכי הודעת המדובב לפיה העורר מפליל עצמו לא גובתה בהקלטה ולא הוצג הסכם בין המדובב לבין המשטרה. העורר טוען גם כי בסמוך למקום האירוע נמצאה "שברייה" עם טביעות אצבע של אחר כאשר המשיבה לא נתנה הסבר מניח את הדעת מדוע אותו אחר שוחרר לאחר שנחקר. עוד טוען העורר כי על פי איכון הטלפון הנייד שלו הוא כלל לא היה במקום האירוע בזמן ביצוע העבירה. לטענתו, גם אם גרסתו באשר למקום הימצאו בזמן האירוע אינה מדויקת, אין בה כדי להעיד על כך שהוא אכן היה במקום בניגוד לאיכון שנערך. בדיון לפני, הוסיף העורר כי אביו של העורר, אשר הרכב שייך לו, סיפר בהודעתו למשטרה כי באותו יום מסר את הרכב לשימושו של אדם אחר שאינו העורר. לבסוף, טוען העורר כי שגה בית המשפט כשלא בחן חלופת מעצר בעניינו, וזאת בעיקר לנוכח עברו הנקי ולאור גילו הצעיר.

תמצית תגובת המשיבה

5.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד סיון רוסו – טוענת ראשית כי באשר לאותה "שברייה" שנמצאה בזירה, לא נמצאה ראיה נוספת הקושרת את האדם האחר לאירוע ולכן שוחרר. בעניינו של העורר, טוענת המשיבה כי אין בינו לבין המתלונן כל סכסוך ישיר שהיה יכול להוביל לתלונת שווא. לטענתה, הסכסוך שעומד ברקע הוא בין המתלונן לבין בן משפחתו של העורר. המשיבה מפנה לכך שהמתלונן מסר פרטים נרחבים אודות האירוע כבר בבית החולים בסמוך לקרות האירוע, ובאותה העת ציין את שמו של העורר כמי שירה בו וזיהה אותו כמי שלבש חולצה שחורה. המשיבה מוסיפה כי עדי ראיה נוספים, על אף שאינם מזהים את העורר כמי שירה במתלונן, מתארים את האירוע בצורה דומה עד מאוד לתיאורו של המתלונן באופן המחזק את הודעתו. המשיבה טוענת כי מספר עדויות ראייה מצביעות על כך שהיורה לבש חולצה שחורה, כאשר איש אינו מדבר על חולצת "טריקו" ועד אחד מדבר על חולצה מסוג קפוצ'ון. לטענתה, עד הראייה ד', איש כוחות הביטחון, שמסר כי היורה לבש חולצת קפוצ'ון אפורה היה מרוחק יחסית מהאירוע ולכן אין בכך משום סתירה של דברי המתלונן. עוד מדגישה המשיבה כי העורר מסר אליבי אשר נסתר הן על ידי איכון הטלפון הנייד שלו והן על ידי הודעתו של אחד העובדים במפעל בעטרות בו טען העורר ששהה בזמן האירוע. המשיבה מדגישה כי במסגרת האיכון ניתן לראות כי העורר היה בדרום העיר בזמן האירוע ולא בצפונה, כטענתו. באשר לעדות המדובב, טוענת המשיבה כי גם במנותק ממנה, הרי שבתמלול השיחות שבין המדובב לבין העורר ניתן לראות עיסוק מתמשך של העורר באפשרות שייגזרו עליו עבודות שירות ואף אמרות נוספות מפלילות ומנגד קשה להבחין בהכחשה גורפת מצידו. באשר לעילת המסוכנות, טוענת המשיבה כי זו נלמדת היטב מהמעשים המיוחסים לעורר אשר באמצע רחוב ראשי בשעת ערב מוקדמת ניסה להמית אדם ביריות בשל סכסוך עסקי.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני ועיינתי בתיק החקירה שהועבר לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות, כפי שאפרט להלן.

7.

כידוע, בשלב הבחינה של הראיות לכאורה בוחן בית המשפט האם יש בכוחו של חומר הראיות הגולמי המצוי בידי התביעה להצביע על סיכוי סביר להרשעה [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)], כאשר משקלן של הראיות עתיד להיקבע בהליך העיקרי ולא בשלב המעצר עד תום ההליכים [ראו, למשל: בש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל (4.6.2009), פסקה 18 להחלטתי (להלן: עניין

אבו ואסל )]. חריג לכלל זה חל כאשר נמצאות סתירות מהותיות ופירכות גלויות על פני הדברים, המחלישות את הראיות לכאורה עד כי אין הצדקה למעצר מאחורי סורג ובריח [ראו, למשל: בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל (20.6.2006), פסקה 8 להחלטתה של השופטת א' חיות ].

8.

במקרה שלפני, אין מחלוקת כי קיימת עדות זיהוי ישירה המפלילה את העורר. כוונתי היא להודעותיו של המתלונן, כאשר בראשונה מביניהן, שניתנה בעודו מאושפז בבית החולים בערב האירוע, מסר את הדברים הבאים:

"היום בסביבות השעה 19:00 נסעתי ברכב שלי... מכיוון העיר העתיקה לכיוון הבית שלי בגבל מוקבר אחרי שעברנו את בריכה הסולטן היה פקק תנועה ולפני שהגענו לגשר של הסינמטק הגיע מאחורינו גיפ בצבע כסף... עקף את כולם וחסם את האוטו שלי. מתוך הגיפ ירדו ארבע אנשים חוץ מהנהג שנשאר ברכב, אני זיהיתי רק אחד מהם שירד מהדלת הימנית אחורית ששמו אחמד נאצר מוגרבי [העורר – י. ד.] הוא לבש חולצה שחורה ארוכה ומכנס גינס ביד היה לו אקדח... הוא כיוון עלי ממרחק של פחות ממטר עמד ליד הדלת של הנהג... אחמד נאצר ירד עם האקדח שלו ביד ימין וירה עלי אני לא יודע כמה יריות הוא ירה אבל הוא פגע בי בשני כדורים..." (הודעת המתלונן מיום 27.10.2013, גיליון 1, שורות 16-2).

על גרסה זו חזר המתלונן גם בהודעתו מיום 4.11.2013 בא ציין כי:

"הג'יפ חסם אותי והדלת הימנית האחורית נפתחה ואז הוא בא מולי אין

מרווח זה כולה מטר או שניים... ישר איך שהוא ירד מהרכב התחיל לירות עלי, אני נפצעתי בחזה מצד שמאל וביד ימין שלי...

ש.מה אחמד היה לובש בעת שהוא ניגש אליך וירה עליך

ת.חולצה קפוצ'ון ומכנס גינס..." (הודעת המתלונן מיום 4.11.2013, שורות 55-34).

גרסתו של המתלונן נתמכת גם בהודעתו של עד הראייה ד' מיום האירוע אשר מסר את הדברים הבאים:

"זיהיתי רכב מסוג קאיה, ג'יפ בצבע כסף... אשר חסם רכב מסוג סקודה בצבע לבן... מג'יפ הקאיה ירדו שלושה או ארבעה גברים עם אלה, חפץ באורך מטר וחצי מבריק ועוד אחד עם חפץ כהה. הארבעה רצו לכיוון הסקודה, האדם עם האלה התחיל להלום על שמשות הרכב. האחרים עמדו בכל צד אחר של הרכב צמוד לדלת הנהג ודלת הנוסע. בשלב מסויים נשמעו שניים שלושה רעשים כמו של חזיז או ירי של אקדח... אני חושב שהאדם שהחזיק את האקדח היה בן 19-20 גובה 1.75 לבש קפוצ'ון אפור..." (הודעת עד הראייה ד' מיום 27.10.2013, גיליון 1, שורות 13-3).

דעתי היא שגרסתו זו של עד הראייה האובייקטיבי מחזקת לכאורה את גרסת המתלונן, הן בדבר השתלשלות האירוע והן לעניין זיהויו של העורר כמי שלבש חולצה ארוכה וכהה. אינני מקבל את טענת העורר לפי העובדה שהמתלונן דיבר על חולצה שחורה ואילו עד הראייה על קפוצ'ון אפור מהווה סתירה, שכן המתלונן עצמו, באחת מהודעותיו, מסר כי העורר לבש קפוצ'ון ולא "סתם" חולצה וכי ההבדל בין צבע שחור לבין צבע אפור בשעת ערב אינו מהותי באופן היכול לבסס סתירה משמעותית בגרסאות בשלב זה.

9.

די בכל האמור לעיל כדי לבסס חומר ראיות גולמי המקים סיכוי סביר להרשעה בעניינו של העורר, ובשל כך קיימות לדעתי די ראיות לכאורה לצורך מעצרו עד לתום ההליכים נגדו בשלב זה. לכן, אין צורך ממשי בבחינת ראיות מחזקות נוספות כגון האיכון של מכשיר הטלפון הנייד של העורר ביחס לטענת האליבי שלו או את הודעותיו של המדובב ואת תמלולי השיחה בינו לבין העורר. מבלי להביע עמדה בעניין, אומר רק כי ראיות אלה, אף אם אינן חד משמעיות לחובתו של העורר, אינן פוגעות בתשתית הראייתית לכאורה עליה עמדתי לעיל.

10.

באשר למסוכנותו של העורר, המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, הכוללים ניסיון רצח שנעשה לכאורה בקור רוח, ברחוב סואן בשעת ערב מוקדמת, מעידים על מסוכנות ברמה גבוהה ביותר. מסוכנות ברמה זו מטה את הכף בדרך כלל לעבר מעצר עד לתום ההליכים [ראו למשל: בש"פ 5789/13 מדינת ישראל נ' אבו עמאר (29.8.2013), פסקה 8 להחלטתי (להלן: עניין אבו עמאר )]. מסקנה זו אינה משתנה לאור העובדה שהעורר נעדר עבר פלילי, שכן חרף כך, ולכאורה, גמר אומר להביא למותו של אדם בשל סכסוך עסקי שאף אינו קשור בו אישית, וזאת בסביבה הומת אדם ובנסיבות בהן היו יכולים להיפגע גם עוברי אורח חפים מפשע [ראו: בש"פ 8481/13 מדינת ישראל נ' אבו לטיף (23.12.2013), פסקה 10 להחלטתי]. לכן, דעתי היא כי צדק בית המשפט המחוזי כשהורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, וזאת במיוחד לנוכח העובדה שמהחלטתו עולה כי העורר כלל לא הציע חלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.