בש"פ 5789/13 מדינת ישראל נ. ראמי אבו עמאר

לפני בקשה להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים החל מיום 4.9.2013 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 17847-09-12 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם מביניהם, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

העובדות לפי כתב האישום

1.

ביום 29.9.2010, בעקבות סכסוך בין משפחות, נורו בן דודו וגיסו של המשיב כאשר בן דודו נפטר וגיסו נפצע קשה. המשיב ובני משפחתו חשדו שזיד אלאסד (להלן: המנוח ) היה מעורב ברצח, חשד אשר גובה בסופו של יום בכתב אישום שייחס למנוח שותפות ברצח. לאחר שהמנוח שוחרר למעצר בית במסגרת ההליך שנפתח נגדו קשרו המשיב ואחרים קשר להביא למותו. לצורך קידום הקשר הצטיידו המשיב והאחרים באקדח, בכובע גרב ובטלפונים ניידים שלא ניתן יהיה לאתר את בעליהם, וביום 29.1.2011 נסע המשיב ללוד והגיע לביתו של בן משפחתו תושב העיר. עם הגיעם של המשיב והאחרים לבית, נכנסו לתוכו כדי להמתין לרדת החשכה. סמוך לשעה 18:46 באותו יום יצאו המשיב והאחרים לעבר המקום בו שהה המנוח, כאשר אחד מהאחרים נכנס למקום כשהוא רעול פנים ואוחז באקדח וירה לעבר המנוח חמש יריות. המשיב והאחרים נמלטו מהמקום. בעקבות פגיעתן של לפחות ארבע מהיריות במנוח הוא התמוטט ולאחר מכן נפטר מפצעיו.

בשל כך, הואשם המשיב בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: ה חוק ) ובעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק.

הליכים קודמים

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביום 6.9.2012, הגישה המבקשת בקשה למעצר המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. הדיון בבקשה נדחה חמש פעמים לבקשת המשיב, בין היתר בשל החלפת ייצוגו ובשל הסכמה לקיומו של "ניצוץ" ראייתי. ביום 28.1.2013, בהסכמת בא כוח המשיב הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו תוך שמירת זכותו של המשיב להגיש בקשה לעיון חוזר מבלי להצביע על שינוי נסיבות. מעצרו של המשיב הוארך פעם אחת על ידי בית משפט זה במסגרת בש"פ 3958/13 (השופטת ע' ארבל ) מיום 3.6.2013. בדיון שהתקיים ביום 6.11.2012 במסגרת התיק העיקרי נקבעו חמש ישיבות הוכחות לחודשים פברואר ומרץ 2013. ארבעה מדיונים אלו בוטלו בסופו של יום, שניים בשל אילוצי בית המשפט, אחד לבקשת המבקשת ואחד לבקשת המשיב. בדיון שהתקיים ביום 21.3.2013 הוצע שמועדי ההוכחות יקבעו לחודש אפריל 2013, אך לאור התנגדותו של בא כוח המשיב בשל אילוצי יומנו נקבעו שש ישיבות הוכחות לחודשים מאי ואוקטובר 2013. לבקשתו של בא כוח המשיב התבטל גם הדיון שנקבע לחודש מאי 2013 והמשך ההוכחות נקבע ליום 1.10.2013.

תמצית נימוקי הבקשה

4.

המבקשת – באמצעות באת כוחה, עו"ד עידית פרג'ון – טוענת כי מסוכנותו המופלגת של המשיב נלמדת מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום ובשל הסכסוך בין המשפחות שנמצא ברקע הדברים. המבקשת מדגישה את התכנון המדוקדק שליווה את המעשים ואת התעוזה הרבה בה נעשו. המבקשת מציינת כי קצב שמיעת ההליך העיקרי אינו משביע רצון, אך מדגישה כי הדבר נובע בעיקר בשל כך שבא כוח המשיב סרב לקביעת מועדי הוכחות מוקדמים יותר. לכן, מתבקשת הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים.

תמצית נימוקי התגובה

5.

המשיב – באמצעות בא כוחו, עו"ד משה שרמן – טוען כי המבקשת אינה מדייקת בתיאור הסיבות להתמשכות ההליכים. לטענתו, סיבה עיקרית להתמשכות היא העובדה שהמבקשת התעכבה בהעברת חומר החקירה המלא ותעודת חיסיון מתאימה לעיונו וזאת על אף שכתב האישום נגד המשיב הוגש כבר בחודש ספטמבר 2012, ועל אף שלפי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 6.11.2012 היה על המבקשת להמציא למשיב תעודת חיסיון עד ליום 6.12.2012. המשיב מציין כי לא יכול היה להסכים לקביעת מועדי הוכחות לחודש אפריל 2013 בהתראה קצרה במסגרת ישיבת התזכורת שהתקיימה ביום 21.3.2013, וזאת בשל יומנו העמוס של בא כוחו. המשיב מדגיש כי אין לו עבר פלילי משמעותי לרבות עבירה זניחה אחת, וכי נעצר רק כשנה וחצי לאחר מועד האירוע בו הוא מואשם כאשר במהלך תקופה זו לא ניסה להימלט מאימת הדין או לשבש את החקירה. לטענתו, המבקשת כלל לא הציגה מועד צפוי לסיום שמיעת התיק, וזאת כיוון שנותרו עוד 36 עדים שיש לחקור, ומלאכה זו לא תסתיים במסגרת חמשת מועדי ההוכחות שנקבעו לחודש אוקטובר הקרוב. המשיב מדגיש כי הארכת מעצרו בשלב זו לאחר שחל שינוי בנקודת האיזון משמעותה מספר לא מבוטל של הארכות מעצר שתבואנה בעקבותיה. המשיב מציין גם כי מאז מותו של המנוח לא אירעו עוד מקרי אלימות בין המשפחות המסוכסכות, דבר המלמד על הפחתה במסוכנות הנשקפת ממנו. לטענתו, הראיות הקיימות נגדו, שהינן נסיבתיות בלבד – שכן שני עדי הראיה הקיימים לא זיהו לטענתו איש וזיהויו שלו מתבסס אך על אישור בהנהון ראש של מדובב שהינו עבריין למראה צילום שהוצג לו – יכולות להוביל בסופו של יום להרשעה בסיוע לרצח ואולי רק בסיוע להריגה, ובכך יש כדי להעיד על מסוכנותו הנמוכה יחסית. לכן, מבקש המשיב להורות על הפנייתו לשירות המבחן כדי לבחון חלופת מעצר מרוחקת מהמשפחות המעורבות בפרשה מגובה במפקחים כפי שיידרש.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, והאזנתי להשלמת טיעון מטעם הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת מעצרו של המשיב להתקבל.

7.

סעיף

62 לחוק המעצרים מסמיך את בית משפט זה להאריך את מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים לתקופה מוגבלת של 90 ימים. כידוע, בבואו להאריך את מעצרו של נאשם כאמור על בית משפט זה לערוך איזון בין הפגיעה בחירות הנאשם, אשר נהנה מחזקת החפות, לבין הצורך בשמירה על שלום הציבור וניהול תקין של הליכי המשפט. אמות המידה שנקבעו בבית משפט זה להארכת מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים לוקחות בחשבון, בין היתר, את הימשכות מעצרו, את מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, את עברו הפלילי, את חומרת המעשים המיוחסים לו, את החשש מפני שיבוש הליכי המשפט ואת קצב התקדמות ההליך העיקרי [ראו למשל: בש"פ 1149/13 מדינת

ישראל נ' קארוט (18.2.2013), פסקה 6 והאסמכתאות המופיעות שם; בש"פ 3468/13 מדינת ישראל נ' טראוב (19.5.2013), פסקה 10].

8.

במקרה דנא, ניתן ללמוד על מסוכנותו של המשיב מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום – עבירת הרצח בכוונה תחילה. האפשרות לפיה חומר החקירה הקיים בעניינו של המשיב יוביל בסופו של יום להרשעה בעבירה של סיוע לרצח או סיוע להריגה מקומה להתברר בהליך העיקרי ואין בה כדי להשפיע על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו לאור עובדות כתב האישום [ראו למשל: בש"פ

2846/08 אדטו נ' מדינת ישראל (13.4.2008), פסקה 20 להחלטתי]. כמו כן, לא השתכנעתי כי קיימת בשלב זה חלופת מעצר מתאימה היכולה לאיין את מסוכנותו של המשיב, וממילא לא הוצעה על ידיו חלופה מפורטת בדיון לפני.

אכן, הימשכות ההליכים בתיק העיקרי מקורה לא רק בהתנהלות המשיב, אלא גם בהתנהלות המבקשת (אשר לא עמדה בסד הזמנים שהציב בית המשפט המחוזי למסירת חומר החקירה ותעודת החיסיון למשיב) ואף באילוצי בית המשפט המחוזי. ואולם, העובדה שבמועדי ההוכחות שנקבעו, ככל הנראה, לא תסתיים שמיעת התיק העיקרי, אין בה כדי להטות את הכף לשחרורו של המשיב, ובמיוחד בשים לב לעבירה החמורה בה הוא מואשם ולנוכח העובדה שמדובר בבקשה שנייה להארכת המעצר, כאשר במניין תקופת ההארכה הראשון באה גם פגרת הקיץ [ראו למשל: בש"פ 3517/13 מדינת ישראל נ' קשור (22.5.2013), בפסקה 11 להחלטתי].

9.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת.