בש"פ 2846/08 מנחם אדטו נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.3.08 בב"ש 90408/08 מיום 19.3.08 אשר הורה על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדם.

העובדות לפי כתב האישום

2.

ביום 14.2.08 הוגש לבית המשפט קמא כתב אישום כנגד העוררים (ת.פ. 40049/08) המייחס להם ביצוע בצוותא של עבירה הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

3.

על פי הנטען בכתב האישום, עובר ליום 4.2.08 נעלמה כלבתו של העורר 1, שהוא אביו של העורר 2. באותו המועד, בשעה 12:00 או בסמוך לכך, נאמר לעורר 1 כי כלבתו נמצאת במתחם ביתו של מר צבי זילברשפורן ז"ל, יליד שנת 1945 (להלן –

המנוח ), באיזור החממות של מושב רמות מאיר. העורר 1, שסבר כי המנוח גנב את כלבתו, ביקש את העורר 2 כי יתלווה אליו והשניים נסעו לביתו של המנוח במכוניתו של העורר 1.

כשהגיעו לשביל ביתו של המנוח, יצא אליהם המנוח והעוררים החלו להכותו באמצעות מקלות שהחזיקו בידיהם. המנוח, התגונן והיכה את העורר 1 באמצעות מקל. בהמשך, הרים העורר 2 אבן גדולה והיכה בה פעמיים בבית החזה השמאלי של המנוח, כך שגרם לשברים בשלוש מצלעותיו. כתוצאה מן השברים הללו, נקרע הטחול של המנוח, מה שגרם לדימום פנימי והביא למותו של המנוח בתוך דקות.

תסקירי המעצר

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד העוררים, הגישה המשיבה בקשה לעוצרם עד תום ההליכים נגדם. בדיון שהתקיים ביום 28.2.08, הורה בית המשפט קמא לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר בעניינם של העוררים, וקבע את המשך הדיון ליום 19.3.08, לאחר שיונחו בפניו התסקירים כאמור.

5.

ביום 19.3.08 הוגשו תסקירי המעצר בעניינם של שני העוררים.

מתסקיר המעצר בעניינו של העורר 1 עולה כי העורר 1 נעדר עבר פלילי, אינו מאופיין בדפוס התנהגות אלים והמעשה נשוא האישום מהווה עבורו "אירוע יוצא דופן אשר תוצאותיו טרגיות". שירות המבחן סבר כי מעצרו הממושך של העורר 1 ומצוקתו נוכח המעצר ונסיבותיו מהווים גורמים מרתיעים שיש בהם להפחית את המסוכנות הנשקפת מן העורר 1.

שירות המבחן בחן את אפשרות שחרורו של העורר 1 לחלופת מעצר מוצעת בבית זוגתו, אחות מוסמכת במקצועה, אשר ציינה כי במידה שישוחרר לחלופת המעצר תצא לחופשה ממקום עבודתה כדי שתוכל לפקח על העורר משך מרבית שעות היממה ואמה תסייע לה בפיקוח במידת הצורך. שירות המבחן התרשם כי זוגתו של העורר 1 הינה אישה רצינית, המבינה את האחריות הכרוכה בשחרור למעצר ומסוגלת לפקח עליו כנדרש וכן כי למרות גילה של אמה, 72, אף היא מסוגרת לפקח על העורר 1. לפיכך, המליץ שירות המבחן, נוכח רמת הסיכון הנשקפת מן העורר 1 ונוכח ההתרשמות החיובית מהמפקחות המוצעות, לשחררו לחלופת המעצר המוצעת.

מתסקיר המעצר בעניינו של העורר 2 עולה כי מדובר בבחור צעיר, כבן 20, נעדר עבר פלילי, ששירת ביחידה מובחרת (אך השתחרר משירות צבאי סדיר בשל בעיה רפואית) ואשר עד "לאירוע הטרגי" ניהל אורח חיים נורמטיבי שאינו מאופיין בדפוס התנהגות אלים. בנוסף, התרשם שירות המבחן כי העורר 2 התלווה לעורר 1 לאירוע נשוא האישום ולא תכנן אותו, אלא ביטא בכך את הקשר והמחוייבות שלו כלפיו. עוד התרשם שירות המבחן כי תוצאות האירוע והמעצר הממושך מהווים עבור העורר 2 גורמים מרתיעים, שיש בהם כדי להפחית את רמת הסיכון להישנות מעשיו.

שירות המבחן בחן את שחרורו של העורר 2 לחלופת מעצר בבית אימו, מורה כבת 54. בתסקיר המעצר צויין כי אימו של העורר 2 מודעת לנסיבות המעצר, מבינה את תפקידה כמפקחת עליו ובהעדרה, תפקח עליו אחותה, דודתו של העורר 2, שגם לגביה התרשם שירות המבחן כי היא מסוגלת לשמש כמפקחת. בנוסף, התרשם שירות המבחן כי גם אחותו של העורר 2, עורכת דין בת 30 המתגוררת ביחידת דיור בבית אימה, מסוגלת לשמש כמפקחת עליו. לפיכך, סבר שירות המבחן כי רמת הסיכון מן העורר 2 מאפשרת את שחרורו לחלופת מעצר ונוכח התרשמותו החיובית מן המפקחות המוצעות, המליץ על שחרורו לחלופת מעצר בבית אימו, כאמור.

החלטתו של בית המשפט קמא

6.

ביום 19.3.08, לאחר שהונחו בפניו תסקירי המעצר בעניינם של שני העוררים, הורה בית המשפט קמא על מעצר שניהם עד תום ההליכים נגדם.

7.

במסגרת החלטתו, ציין בית המשפט קמא כי העוררים הגיעו למקום האירוע, כשהם מצוידים במקלות והיכו את הקרבן למוות ללא שיג ושיח שקדם למכות. לפיכך, פסק בית המשפט קמא כי אין מקום להניח כי חלופת המעצר תוכל לאיין מסוכנות כה קשה וחמורה, הנובעת ממעשי אלימות שבוצעו על רקע עניין של מה בכך. בית המשפט קמא הדגיש בהקשר זה כי אין בעובדה שלאחר התמוטטותו של המנוח הזעיק העורר 1 עזרה, כדי להעלות או להוריד לעניין מסוכנותם של העוררים, בפרט נוכח העובדה שנסיבות המוות התבררו עם עריכתה של חוות הדעת הפתולוגית, מבלי שהעוררים מצאו לנכון "להתוודות" על מעשיהם במקום האירוע.

בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי הגם שאת "מכת המוות" הנחית בסופו של דבר העורר 2 לבדו, הרי שאין הבדל בין חלקו של כל אחד מן העוררים הואיל ועל פי ההלכה הפסוקה, כאשר שניים מבצעים מעשה הריגה בצוותא חדה, אין צורך שכל אחד מהם יחזיק את כלי הנשק בידו. עוד נקבע כי הואיל והעורר 1 הוא אביו של העורר 2, מוטלת עליו חובה גדולה מזו של העורר 2, משום שהיה עליו להפסיק את מעשיו של העורר 2.

8.

בנוגע לתסקירי המעצר, קבע בית המשפט קמא כי המעשים המיוחסים לעוררים ונסיבות ביצועם מעידים על רמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן העוררים, אשר לשיטתו, לא ניתן להפיגה באמצעות חלופת מעצר, וזאת למרות המלצותיו החיוביות של שירות המבחן. נקבע כי אין בתסקירי המעצר ביטוי לכך ששירות המבחן שקל את מסוכנותם הגבוהה של העוררים העולה מכתב האישום ולפיכך, אין מקום לשחרר את העוררים לחלופה כאמור.

9.

לאור האמור לעיל, הורה בית המשפט קמא על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם, תוך שהוא מדגיש כי נוכח מצבו הבריאותי הפיסי והנפשי, יוחזק העורר 1 בהשגחה ופיקוח, בהתאם לשיקול דעתו של רופא בית המעצר.

מכאן הערר שבפניי.

נימוקי הערר

10.

לטענת העוררים, באמצעות באי כוחם, עו"ד י' רזניק ור' סוויד, שגה בית המשפט קמא כשלא בחן בכובד ראש את שחרורם לחלופת המעצר המוצעת, בהתאם להמלצותיו של שירות המבחן, כמתחייב מסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 ומשלא נתן את המשקל הראוי לתסקירי המעצר מהם עולה כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית ובפיקוח מלא.

11.

לטענתם, תסקירי המעצר הניחו כי נוכח המעשים המיוחסים לעוררים, קיימת מסוכנות בעניינם. לפיכך, כוללים התסקירים התייחסות לכל אותם הגורמים שיש בהם כדי להפחית את רמת המסוכנות לכזו המאפשרת את שחרורם של העוררים לחלופת מעצר; זאת לאחר ששירות המבחן שקל, באופן יסודי, את נתוניהם האישיים של העוררים, עברם, התנהגותם לאורך השנים, עמדתם כלפי האירוע הטרגי בו היו מעורבים והעובדה שהזעיקו עזרה רפואית למנוח והגישו לו סיוע ראשוני במקום. לפיכך, טוענים העוררים כי שגה בית המשפט קמא בדחותו את המלצתו המנומקת והמקצועית של שירות המבחן, תוך שהוא מבסס את החלטתו אך ורק על עובדות כתב האישום ומתעלם מחובתו לבחון האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירות העוררים פחותה.

12.

מוסיפים העוררים וטוענים כי שגה בית המשפט קמא כשלא נתן משקל לעובדה כי משנוכחו הם לדעת כי המנוח חש ברע, עשו כל שאל ידם כדי להושיט לו עזרה ולטפל בו, תוך שהזעיקו למקום את כוחות מד"א ואף ביצעו במנוח החייאה. לטענתם, הושטת עזרה כאמור מבטאת את התייחסותם לאירוע ונסיבותיו וכן לערך שהם מעניקים לחיי אדם. יצויין כי במסגרת הדיון שבפניי העלה בא כוח העוררים, עו"ד רזניק, השערה לפיה יתכן כי המכות בחזהו של המנוח נגרמו כתוצאה מן ההחייאה.

13.

טוענים העוררים כי ניתוח נכון של מכלול הנסיבות, תוך התייחסות להמלצותיו החיוביות של שירות המבחן, צריך היה להוביל את בית המשפט קמא למסקנה לפיה חרף חומרתן של העבירות בהן מואשמים העוררים, ניתן להסיר את החשש למסוכנות מצידם באמצעות שחרורם לחלופת מעצר של מעצר בית מלא בפיקוח, כאשר לתימוכין בטענתם זו, צירפו העוררים מספר אסמכתאות מהן עולה, לטענתם, כי במקרים דומים הורה בית משפט זה על שחרור נאשמים לחלופת מעצר. בנוסף, במסגרת הדיון שבפניי טען בא כוח העוררים, לראשונה, כי הגם שלא הייתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה, הרי שהראיות הקיימות כנגד העוררים הינן דלות ביותר וכי חלק מקביעותיו של בית המשפט קמא אינן מעוגנות בחומר הראיות, כגון הקביעה כי העוררים תכננו להכות את המנוח למוות.

14.

לאור כל האמור לעיל, מבקשים העוררים להורות על שחרורם לחלופת מעצר כאמור.

טענות המשיבה

15.

לטענת המשיבה, באמצעות בא כוחה, עו"ד א' וסטרמן, מחומר הראיות הקיים בעניינם של העוררים עולה כי המעשים המיוחסים להם מגלים פרץ אלימות קשה, כאשר עד למועד הדיון בפניי כלל לא עלתה טענה כלשהי מצד העוררים באשר לחומר הראיות. המשיבה מדגישה כי במסגרת שיחזור שביצע עד ראיה שנכח במקום האירוע, שיחזר אותו עד ראיה מכה באבן על חזהו של המנוח, וטוענת כי מעדויות נוספות שהצטברו, עולה כי העוררים ביצעו את המעשה המיוחס להם בכתב האישום.

16.

מוסיפה המשיבה וטוענת כי הגם שהעוררים הינם לכאורה אנשים נורמטיביים ונעדרי עבר פלילי ולמרות האמור בתסקירי המבחן, הרי שנוכח המעשה המיוחס להם אין יכולת לצפות את מעשיהם של העוררים. לטענתה, הסיוע שאותו העניקו העוררים למנוח לאחר מעשה אינו מפחית את המסוכנות הנשקפת מהם, הנלמדת מן המעשה ומנסיבות ביצועו, כאשר העוררים תקפו את המנוח על עניין של מה בכך, לכאורה מבלי שניסו לשוחח עימו ולשמוע את גרסתו בהתייחס לטענותיהם. יתרה מכך, טוענת המשיבה כי גם בזמן אמת, כשהגיעו צוותי ההצלה למקום, לא סיפרו להם העוררים כי הם תקפו את המנוח, ובהעדר חבלות חיצוניות סברו צוותי ההצלה כי מדובר בהתקף לב או אירוע רפואי דומה, ואילו סיבת המוות האמיתית נלמדה רק לאחר קבלת חוות הדעת הפתולוגית שהכין פרופ' יהודה היס.

17.

לאור האמור לעיל, טוענת המשיבה כי לא ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העוררים במסגרת חלופות המעצר המוצעות בעניינו של כל אחד מהם, וכי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

18.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק החקירה ובאסמכתאות שהוגשו לעיוני במסגרת הדיון שהתקיים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

19.

העוררים מואשמים במעשה הריגה, שהיא אחת העבירות החמורות ביותר בספר החוקים. המעשה המיוחס לעוררים מקים את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996. כידוע, על מנת להפריך את חזקת המסוכנות הנובעת ממעורבות במעשה הריגה לצורך החלתה של חלופת מעצר, נדרשות נסיבות מיוחדות, שתצדקנה את שחרורו של נאשם בתנאים שיאיינו או יפיגו באופן ממשי את החשש לשלום הציבור הצפוי משחרורו [ראו למשל: בש"פ 982/07 מדינת ישראל נ' אביסדריס

(לא פורסם, 20.2.07)], אולם איני סבור כי עברם הנקי של העוררים לבדו

מהווה נסיבות מיוחדות המצדיקות את שחרורם לחלופת מעצר כאמור [השוו: בש"פ 8303/07 בדראן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.10.07)].

יתרה מכך, סבורני כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי תסקירי המעצר של העוררים אינם כוללים התייחסות ממשית למסוכנות הנובעת מהעבירה נשוא כתב האישום ולנסיבות ביצועה. אכן, מעיון בתסקירי המעצר עולה כי אין התייחסות פרטנית של שירות המבחן לעבירות נשוא האישום, למעט התייחסות כללית לפיה "מדובר באירוע יוצא דופן שתוצאותיו טרגיות".

20.

בנוסף, הגם שבמסגרת הדיון שבפניי טען בא כוח העוררים באשר לעוצמתן החלשה של הראיות לכאורה, הרי שאין לטענה זו זכר בכתב הערר ובא כוח העוררים עצמו טען בפניי כי לא הייתה מחלוקת בנוגע לעצם קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמם של מרשיו. בנוסף, מעיון בתיק החקירה התרשמתי כי אכן קיימות ראיות לכאורה כאמור, שעיקרן עדויות של עדי ראיה שנכחו במקום בשעת האירוע. יתר על כן, מקומן של הטענות שאותן מעלה בא כוח העוררים באשר למידת התכנון של המעשה ומידת המעורבות של כל אחד מן העוררים באירוע, הינו במסגרת ההליך העיקרי ולא בשלב המעצר [השוו: בש"פ 4487/04 יוסף נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 7.6.04)].

21.

זאת ועוד, גם אם צודקים העוררים בטענתם לפיה אין ראיות חד משמעיות המצביעות על תכנון המעשה נשוא כתב האישום, ואיני מכריע בשאלה זו, הרי שהמעשה עצמו, תקיפה אלימה של אדם על סכסוך של מה בכך, כאשר פרץ האלימות היה קשה ובלתי צפוי, מעיד על המסוכנות הרבה והחמורה הנשקפת מן העוררים. לדידי, העובדה כי העוררים הזעיקו את כוחות ההצלה לאחר מעשה ואף ניסו לסייע במאמצי ההחייאה של המנוח (וטוב שעשו כך), אינה מפחיתה ממסוכנות זו.

22.

נוכח כל האמור לעיל, סבורני כי צדק בית המשפט קמא בקביעתו לפיה נוכח המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן העוררים, אין מקום לשחררם לחלופת מעצר. לפיכך, הערר נדחה.