בש"פ 8484/13 מדינת ישראל נ. פארג' סלבו

לפני בקשה להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים החל מיום 21.12.2013, או עד למתן פסק דין בת"פ 13755-02-13 בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם מביניהם, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

העובדות לפי כתב האישום

1.

אישום ראשון ; ביום 27.1.2013 בסמוך לשעה 19:40, הגיע המשיב לחנות ברחוב הנורית בירושלים, כאשר באותה העת עמד בקופת החנות אנדריי קוזמין (להלן: אנדריי ). המשיב נכנס לחנות ולקח בקבוק ממדף השתייה החריפה. בהמשך, רץ אל אנדריי כשבקבוק הזכוכית בידו וחבט בו באמצעותו בראשו כשהוא צועק לעברו שעליו לזכור את זה וכי עליו להביא לו כסף. המשיב לקח שני בקבוקים נוספים מהמדף וחזר אל אנדריי תוך שהוא מנסה לפגוע בראשו בשנית. אנדריי התגונן באמצעות ידו השמאלית ונפגע בה, וכשניסה להתרחק מאזור הקופה זרק לעברו המשיב את אחד הבקבוקים. אנדריי הלך לכיוון היציאה מהחנות וזמן קצר לאחר מכן יצא המשיב מהחנות, וכשחלף על פני אנדריי פגע בצווארו באמצעות חפץ כלשהו וברח מהמקום. לאנדריי נגרם חתך של כשבעה סנטימטרים בראשו וכך שלושה חתכים בצווארו.

בשל כך, הואשם המשיב בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ).

אישום שני ; ביום 28.1.2013 בסמוך לשעה 20:00 הגיע המשיב לחנות אחרת בעיר ירושלים כאשר באותה העת עמדה בקופתה זוהר כהן (להלן: זוהר ) ואחראי המשמרת היה אביחי אלקלעי (להלן: אביחי ). המשיב עמד בסמוך לקופה וכשפתחה זוהר את הקופה חטף המשיב שטרות ממנה. המשיב הלך לכיוון היציאה מהחנות ואביחי רץ אחריו וניסה למנוע ממנו לברוח כשהוא תופס את ידו. המשיב משך את אביחי לכיוון שולחן שהיה במקום ואביחי נפל לרצפה. לאחר מכן, נתן המשיב לאביחי מכת אגרוף לפניו ובעט פעמיים בבטנו. המשיב נמלט מן המקום.

בשל כך, הואשם המשיב בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק.

אישום שלישי ; ביום 30.1.2013 בסמוך לשעה 02:00 הגיע המשיב לחנות שבטיילת החוף באילת, כאשר באותה העת עבד בקופתה מתן דהן (להלן: מתן). המשיב הוציא ממקרר המשקאות שני בקבוקי זכוכית, ניגש לעבר מתן, שבר את בקבוקי הזכוכית על הרצפה וכיוון את שברי הבקבוקים אליו כשהוא דורש ממנו להוציא את הכסף מהקופה. מתן הוציא סכום של 420 ₪ מהקופה ומסר אותו למשיב שברח מהמקום לאחר מכן.

בשל כך, הואשם המשיב בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק.

הליכים קודמים

2.

לבית המשפט המחוזי הוגשה, בד בבד עם הגשת כתב האישום, בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 18.2.2013 הסכים המשיב לקיומן של ראיות לכאורה נגדו וכן לקיומה של עילת מעצר, אך לבקשתו הופנה לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית לצורך בחינת כשירותו לעמוד לדין. ביום 3.3.2013 הודיעה המבקשת לבית המשפט כי ביום 27.2.2013 ברח המשיב מבית החולים בו שהה לצורך עריכת חוות הדעת בעניינו, וכי הוא נעצר מספר שעות לאחר מכן. ביום 4.11.2013 הוארך מעצרו של המשיב ב-45 ימים בהסכמתו.

במסגרת התיק העיקרי, ביום 6.3.2013 התקבלה חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של המשיב לפיה הוא אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין. ביום 2.7.2013 הצהיר המשיב כי המחלוקת בין הצדדים איננה במישור הראייתי אלא במישור המשפטי בלבד ולכן לא יהיה צורך בשמיעת ראיות בתיק מלבד עדויות המומחים בעניין הנפשי. ביום 9.9.2013 נשמעו פרשות התביעה וההגנה וביום 9.10.2013 הוגשו סיכומי המבקשת. ביום 28.10.2013 הוגשו סיכומי המשיב וביום 20.11.2013 החליט בית המשפט המחוזי כי למשיב לא עומדת הגנת "אי שפיות הדעת". התיק נדחה ליום 15.1.2014 לבקשת המשיב. במועד זה אמורים להישמע טיעונים משפטיים.

תמצית נימוקי הבקשה

3.

המבקשת – באמצעות באת כוחה, עו"ד מאיה חדד – טוענת כי המעשים המיוחסים למשיב מלמדים על מסוכנותו הרבה באופן שאינו משתמע לשתי פנים. המבקשת מדגישה גם את היסוד הסביר לחשש מפני התחמקות של המשיב מאימת הדין לאור העובדה שברח מבית החולים בו היה מאושפז מכוח צו שיפוטי. בשים לב להתקדמות ההליכים בתיק העיקרי אשר יסתיימו ככל הנראה בפרק הזמן המבוקש להארכת המעצר, טוענת המבקשת כי יש להיעתר לבקשתה. עוד יצויין כי למשיב עבר פלילי, הגם שלא בעבירות אלימות.

תמצית תשובת המשיב

4.

בדיון שלפני, טען המשיב – באמצעות בא כוחו, עו"ד ארז בר צבי – כי בשלב הנוכחי לא ניתן להעריך מתי יסתיימו ההליכים בתיק העיקרי, ובשל כך יש מקום להורות על בחינתה של חלופת מעצר ועל עריכת תסקיר משלים בעניינו שיבחן את אפשרות שחרורו, בין היתר, לחלופת מעצר מוסדית. המשיב מדגיש כי עברו הפלילי הוא מתקופת היותו קטין וכי לא ניתן להתעלם מהבעיות הנפשיות המורכבות מהן הוא סובל. המשיב חזר על טיעונו כפי שעלה בבקשה שהגיש ביום 20.12.2013 לפיה בית משפט זה לא היה רשאי להאריך באופן ארעי את מעצרו, שהיה צריך לפקוע ביום 22.12.2013 בשעה 00:00, וזאת מבלי לקיים דיון בנוכחותו.

5.

בתגובה לטענות המשיב – בעניין הארכת מעצרו מבלי לקיים דיון בנוכחותו –

טענה המבקשת כי בקשתו של המשיב בעניין זה נדחתה כבר ביום 20.12.2013 וממילא קיימת לבית משפט זה "סמכות עזר" או "סמכות נגזרת" להורות על הארכת מעצר ארעית עד לקיום דיון בנוכחות העציר, וזאת במיוחד כאשר הארכת המעצר הארעית נמשכה שמונה וחצי שעות שכן הדיון בענייני של המשיב נקבע ליום 22.12.2013 בשעה 08:30. לבסוף, טענה המבקשת כי גם אם התקיים פגם כלשהו בהארכת המעצר הארעית, הרי שאין בכך כדי להשפיע על שאלת הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים לאור מסוכנותו הרבה, אי היכולת ליתן בו אמון והשלב המתקדם של ההליך העיקרי.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, והאזנתי להשלמת טיעון מטעם הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת מעצרו של המשיב להתקבל.

7.

סעיף 62 לחוק המעצרים מסמיך את בית משפט זה להאריך את מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים לתקופה מוגבלת של 90 ימים. כידוע, בבואו להאריך את מעצרו של נאשם כאמור על בית משפט זה לערוך איזון בין הפגיעה בחירות הנאשם, אשר נהנה מחזקת החפות, לבין הצורך בשמירה על שלום הציבור וניהול תקין של הליכי המשפט. אמות המידה שנקבעו בבית משפט זה להארכת מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים לוקחות בחשבון, בין היתר, את הימשכות מעצרו, את מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, את עברו הפלילי, את חומרת המעשים המיוחסים לו, את החשש מפני שיבוש הליכי המשפט ואת קצב התקדמות ההליך העיקרי [ראו למשל: בש"פ 1149/13 מדינת

ישראל נ' קארוט (18.2.2013), פסקה 6 והאסמכתאות המופיעות שם; בש"פ 3468/13 מדינת ישראל נ' טראוב (19.5.2013), פסקה 10].

8.

במקרה דנא, מסוכנותו הרבה של המשיב נלמדת מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום – שלושה מקרי שוד נפרדים במסגרתם הפעיל לכאורה אלימות רבה כלפי חפים מפשע כאשר לחלקם גרם לפגיעות ניכרות. משדחה בית המשפט המחוזי את טענתו של המשיב להגנה בשל מצבו הנפשי, נראה כי אין עוד מחלוקת ראייתית בין הצדדים וכי המחלוקת המשפטית ביניהם, הנוגעת לעבירות אותן ניתן לגזור מהמעשים המיוחסים לו תתברר במסגרת ההליך העיקרי ואין בה כדי להשפיע על בחינת מסוכנותו בהליך המעצר [ראו למשל: בש"פ 2846/08 אדטו נ' מדינת ישראל (13.4.2008), פסקה 20 להחלטתי]. כמו כן, לא השתכנעתי כי יש לבחון בשלב זה חלופת מעצר בעניינו של המשיב, וזאת בשל המסוכנות הרבה הנלמדת מהמעשים המיוחסים לו וכן בשל העובדה שכבר ברח בעבר ממשמורת בה היה נתון מכוח צו שיפוטי והדבר מקשה עד מאוד על מתן אמון בו.

9.

התקדמות ההליכים בתיק העיקרי משביעה רצון ומטה את הכף גם היא לעבר המשך מעצרו של המשיב, שכן התיק נקבע לדיון ביום 15.1.2014 במטרה להביא לסיום ההליך. מכל מקום, גם אם במועד שנקבע לא תסתיים שמיעת התיק העיקרי, אין בכך כדי להטות את הכף לעבר שחרורו של המשיב, בשים לב לעבירות המיוחסות לו ולנוכח העובדה שמדובר בבקשה שנייה להארכת המעצר [ראו למשל: בש"פ 3517/13 מדינת ישראל נ' קשור (22.5.2013), בפסקה 11 להחלטתי].

10.

בטרם סיום, ולמעלה מן הצורך, אדרש בקצרה לטענות המשיב הנוגעות להארכת מעצרו הארעית שניתנה שלא בנוכחותו. בית משפט זה דן בעבר בשאלת סמכותו להורות על "מעצר ביניים" כסמכות נגזרת מסמכותו להורות על מעצר נאשם עד לתום ההליכים נגדו [ראו למשל: בש"פ 3133/05 אוקסנקרוג נ' מדינת ישראל (29.3.2005), פסקה 8 והאסמכתאות המופיעות שם]. טענתו של המשיב מתמקדת בשאלה האם ניתן להפעיל סמכות זו שלא בנוכחותו. בית משפט זה מקפיד הקפדה יתרה על זכויות נאשמים, וביניהן זכות הטיעון המהותית אותה יש לאפשר לכל נאשם בטרם יושם במעצר, הן מכוח זכויות היסוד שלו והן מכוח הוראות חוק המעצרים [ראו למשל: בש"פ 8015/09 קוניוף נ' מדינת ישראל (20.10.2009) פסקאות 27-21 להחלטתי והאסמכתאות המופיעות שם]. יחד עם זאת, יש לזכור כי זכות הטיעון, גם בהקשר זה וככל זכות, אינה מוחלטת [ראו למשל: עניין קוניוף , בפסקה 24 להחלטתי]. בשים לב לכך, קבע בית משפט זה במספר מקרים כי המשך מעצרו של נאשם, על אף שלא הובא לפני שופט, הינו אפשרי, ולכל הפחות אינו פוגע באפשרות להורות על המשך מעצרו לאחר שנערך דיון בנוכחותו [ראו למשל: בש"פ 8896/06 בוסקילה נ' מדינת ישראל (15.11.2006), פסקה ו(2), במסגרתו נקבע כי מעצר בלתי חוקי של נאשם למשך 24 ימים נרפא בכך שבסופו של יום נקבע כי יש לעצרו עד לתום ההליכים נגדו; ובש"פ 5886/10 מדינת ישראל נ' אלטורי (16.8.2010), פסקה כ"א, במסגרתו הובעה העמדה לפי ניתן להאריך מעצרו של נאשם למשך לילה עד לקיום דיון בנוכחותו]. במקרה שלפני, יש להדגיש כי נקבע שקיימות ראיות לכאורה בעניינו של המשיב ואף קיימת עילת מעצר בעניינו, וכבר נקבע כי יש לעצרו עד לתום ההליכים נגדו. בשלב הנוכחי, מדובר בשאלת הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים, כאשר הוא כבר נתון במעצר. בשים לב לכל האמור לעיל, ובשים לב לעובדה שמעצרו של המשיב הוארך באופן ארעי למשך שמונה וחצי שעות בלבד, דעתי היא כי אין בכך כדי להשפיע על שאלת המשך מעצרו כפי שפורט לעיל, וזה גם היה הטעם שבעטיו דחיתי את בקשת המשיב מיום 20.12.2013.

11.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה מתקבלת.