בש"פ 8015/09 גיורגי קוניוף נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת מ' ברנט ) מיום 7.10.2009 בב.ש. 21886/09, בה נדחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום באשקלון (כבוד השופטת ס' כהן ) מיום 29.9.2009 בב.ש. 2227/09 (ת.פ. 1325/09), במסגרתה נקבע כי מעיון ראשוני בראיות לכאורה שהציגה המשיבה, לאחר שהוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו, עולה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכן קיימת עילת מעצר כנגדו, ולפיכך הורה בית משפט השלום על מעצר ביניים של העורר ושחרורו בתנאים מגבילים.

העובדות לפי כתב האישום

1.

לפי כתב האישום, חברת סולבר תעשיות בע"מ (להלן: החברה ), בה עבד העורר בתקופה נשוא כתב האישום, עוסקת בפיתוח, ייצור ושיווק של מזון שמיועד להזנת בעלי חיים (להלן:

כוספה ), ואשר מחירו הוא 615$ לטון. במהלך החודשים יוני-אוגוסט 2009 קשרו העורר והנאשמים 2-1 קשר עם נתשה מונזר (להלן:

מונזר ), במסגרתו תכננו לגנוב מהחברה מאות טון של כוספה, למכור אותה ולגרוף לכיסם את תמורתה במזומן. נאשם 1, שפוטר מהחברה בשנת 2007, פנה למונזר וביקש ממנו שימצא קונה לכוספה הגנובה. לאחר שמונזר מצא קונה הוא התקשר לנאשם 1 ודיווח לו על כך. בד בבד פנה הנאשם 1 לעורר ולנאשם 2, אשר עובדים בחברה בתפעול עמדת ההעמסה של הכוספה, וביקש מהם להעמיס את הכוספה על משאיתו של מונזר כשזו תגיע לחברה. בהתאם להנחייתו של הנאשם 1, אשר פנה למונזר 23 פעמים בתאריכים שונים המפורטים בכתב האישום, הגיע מונזר עם משאיתו לחברה וזו הועמסה בכל פעם בכ-40 טון כוספה על ידי הנאשם 2 והעורר. בהמשך מכר מונזר את הכוספה הגנובה ברמאללה ולאחר מכן התחלקו הארבעה בתמורה שהתקבלה בגינה.

2.

בגין מעשים אלו הואשם העורר בקשירת קשר לביצוע פשע – עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:

חוק העונשין ), וכן ב-23 עבירות של גניבה בידי עובד – עבירה לפי סעיף 391 בצירוף סעיף 34ב בצירוף סעיף 29(ב) לחוק העונשין.

הליכים קודמים

3.

כנגד העורר והנאשמים האחרים הוגשה בקשה להארכת מעצר לצורכי חקירה. בהחלטתו מיום 18.9.2009 קבע בית משפט השלום באשדוד (כבוד השופטת ג' שלו ) בת.מ. 1456/09 כי בניגוד לנאשמים האחרים, בעניינו של העורר יש כרסום מסוים בחומר הראיות ולכן ניתן להסתפק בעניינו בחלופת מעצר. לפיכך, הורה בית משפט השלום על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים.

4.

ביום 23.9.2009 הוגשה לבית משפט השלום באשדוד הצהרת תובע, במסגרתה הודע כי בכוונת המשיבה להגיש כתב אישום כנגד העורר והנאשמים האחרים, ולפיכך התבקשה הארכת מעצרם עד להגשת כתב האישום כנגדם. בהחלטתו מאותו יום דחה בית משפט השלום את הבקשה להאריך את מעצרו של העורר מכוח סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן:

חוק המעצרים ), שעניינו "מעצר על פי הצהרת תובע", בנימוק כי הסעיף נועד לטפל במקרה של אדם שנעצר וחקירתו הסתיימה, על מנת לאפשר למאשימה להגיש כתב אישום תוך כדי המעצר, ולא למקרה של אדם אשר כבר שוחרר והגיע משוחרר לבית המשפט. לפיכך, הורה בית משפט השלום על שחרורו של העורר והבהיר לו כי הוא מתבקש להתייצב בבית המשפט ביום בו תודיע לו המאשימה כי היא מתעתדת להגיש כנגדו כתב אישום.

5.

ביום 29.9.2009 הוגש לבית משפט השלום באשקלון כתב אישום כנגד העורר וכנגד הנאשמים האחרים, בד בבד עם הגשת בקשה לעצרם עד תום ההליכים. בא כוח העורר ביקש לדחות את הדיון בנוגע למעצר מרשו עד תום ההליכים, שכן לטענתו רק ביום הדיון הוא נחשף לראשונה לכתב האישום ולבקשה למעצר עד תום ההליכים, ולכן הוא מבקש לעמוד על זכות מרשו לפי סעיף 21 לחוק המעצרים, באופן שיתאפשר לו תחילה להעתיק את חומר החקירה הרב, לעיין בו וללמוד אותו ורק לאחר מכן לקיים את הדיון בשאלת המעצר. עוד טען בא כוח העורר כי מעצרו של מרשו עד תום ההליכים נגדו או שחרורו לחלופת מעצר, משנים לרעה את הסטאטוס הקודם שלו, כיוון שמרשו כבר שוחרר בלי תנאים על ידי בית משפט השלום באשדוד ביום 23.9.2009, ולכן זכותו ללמוד את חומר הראיות עובר לדיון בשאלת מעצרו מקבלת משנה תוקף ויש לכבדה. לטענת בא כוח העורר, יש להבחין לעניין מתן שהות לעיון בחומר הראיות ולימודו, עובר לדיון בשאלת המעצר, בין מי ששוחרר עובר להגשת הבקשה למעצרו עד תום ההליכים לבין מי ששהה במעצר קודם לכן, שכן המשך מעצרו של מי שהיה עצור קודם לכן רק מקפיא מצב קיים ולא משנה את הסטאטוס שלו לרעה. בנוסף לכך, טען בא כוח העורר כי המשיבה לא הגישה ערר על החלטת בית משפט השלום בשלב מעצר הימים, ולכן אין לאפשר לה לתקן את מחדלה באמצעות מחטף שמשמעותו דיון בזק בבקשת המעצר עד תום ההליכים מבלי שלעורר ניתנה קודם לכן הזכות להעתיק את חומר הראיות וללמוד אותו. בא כוח העורר תמך את עמדתו בהחלטתה של השופטת

ע' ארבל

בבש"פ

6038/05 בתגדי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 23.6.2005), ממנה עולה כי בית משפט לא יוכל להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים אלא אם קיים תחילה דיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, וכי לעניין מעצר ביניים יש הבדל בין מצב בו הנאשם היה עצור לבין מקרה בו התהלך חופשי.

6.

לעומת זאת, טענה המשיבה כי בית המשפט רשאי לקיים דיון בשאלת מעצר עד תום ההליכים בטרם צולם חומר החקירה על ידי הנאשם ובטרם עיין בו, כפי שעושה זאת בית המשפט כעניין שבשגרה לאחר שחומר הראיות נמסר לבחינתו. לבסוף, טענה המשיבה כי העובדה שהעורר היה משוחרר ללא תנאים מגבילים עובר להגשת הבקשה למעצרו עד תום ההליכים, כלל אינה משפיעה על סמכותו של בית המשפט להורות על מעצר הביניים או על שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר.

7.

בית משפט השלום דחה את הפרשנות שבא כוח העורר ביקש לייחס לסעיף 21(ד) לחוק המעצרים, עיין בחומר החקירה שהועבר אליו וקיים דיון ראשוני בשאלת מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית משפט השלום קבע כי הפרשנות

של בא כוח העורר לסעיף 21(ד) הנ"ל אינה עולה מלשון החוק, שכן המחוקק אינו מבחין בין נאשם שהיה משוחרר עובר להגשת הבקשה למעצרו עד תום ההליכים נגדו לבין נאשם שהיה עצור, ולכן בית המשפט רשאי להורות בשני המקרים על מעצר ביניים על סמך עיון ראשוני בחומר הראיות, וזאת במטרה לאפשר לנאשם או לבא כוחו לעיין בחומר החקירה ולטעון את טענותיו בשלב מאוחר יותר. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי.

8.

בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע העלה בא כוח העורר טענות דומות לאלה שהעלה בפני בית משפט השלום בעניין "שינוי סטאטוס לרעה", בשלן סבור היה כי לא ניתן להורות על מעצר ביניים של מי שלא היה עצור עובר להגשת הבקשה למעצר עד תום ההליכים נגדו, וכי דווקא בנסיבות אלה היה על בית משפט השלום ליתן לעורר זמן סביר להעתיק וללמוד את חומר הראיות העומד כנגדו לפני קיום הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. בנוסף לכך, טען בא כוח העורר כי ממילא אין מקום לדון בשאלת מעצר מרשו עד תום ההליכים נגדו, שכן יש להורות על ביטול כתב האישום נוכח העובדה כי המשיבה הפרה הן את חובתה ליידע את העורר על העברת חומר החקירה לרשותה, והן את חובתה ליידע את העורר על זכותו לטעון בתוך שלושים ימים מיום מסירת ההודעה כנגד העמדתו לדין, זכויות המוקנות למרשו מכוח סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן:

חוק סדר הדין הפלילי ). כך, טען בא כוח העורר כי רק ביום הגשת כתב האישום, במהלך הדיון בבית משפט השלום באשקלון ביום 29.9.2009, נמסרה לו "באופן ידני" ובחטף הודעה עבור מרשו בעניין הגשת כתב אישום, מבלי שהודעה זו נשלחה למרשו מבעוד מועד, וממילא מבלי שעמדה למרשו זכות טיעון אפקטיבית. בא כוח העורר אישר אמנם כי מרשו ידע על העברת חומר החקירה למשיבה עוד ביום 23.9.2009, עת הוגשה לבית משפט השלום באשדוד הצהרת תובע בדבר הכוונה להגיש נגד העורר כתב אישום, אך אין בעצם הידיעה של מרשו כדי לרפא את הפגם שנפל בהתנהלותה של המשיבה בשל הפרת חובתה להודיע לעורר מבעוד מועד על זכות הטיעון העומדת לו.

9.

בית המשפט המחוזי דחה את הערר, תוך שהוא מאשר את קביעת בית משפט השלום לפיה סעיף 21 אינו עורך אבחנה בין נאשם שהיה מצוי קודם לכן במעצר לבין נאשם אשר שוחרר. באשר להפרת חובת הידוע לפי סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, קבע בית המשפט המחוזי כי הטענה לא הועלתה בפני בית משפט השלום. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי על פי סעיף 60א(ה) רשאי פרקליט מחוז או ראש יחידת תביעות, מטעמים שירשמו אם הנסיבות מצדיקות זאת, לאשר הגשת כתב אישום אף בטרם חלפו שלושים הימים המיועדים לשימוע ואף בטרם פנה החשוד בבקשה מנומקת להימנע מהגשת כתב אישום בעניינו. בנסיבות העניין, ניתן אישור הממונה ומשכך לא הופרה חובת השימוע של העורר. מטעמים אלו נדחה הערר. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

הטענות בערר

10.

העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד שרון נהרי – שב ומעלה לעניין פרשנות סעיף 21(ד) לחוק המעצרים את טענתו בעניין "שינוי מצב לרעה" כפי שנטענה בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי. כך, טוען העורר כי לא ניתן להורות על מעצר ביניים של נאשם שהיה משוחרר עובר להגשת כתב האישום כנגדו, אלא לאחר שניתנה לו או לבא כוחו שהות מספקת להעתיק את חומר החקירה וללמוד את חומר הראיות, זאת בשונה מנסיבות בהן מעצר הביניים מהווה המשך מעצרו של נאשם שכן אז מדובר בהקפאת מצב קיים.

11.

בנוסף לכך, טוען העורר כי אכן לפי סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי ניתן להגיש כתב אישום תוך זמן קצר יותר משלושים הימים הנתונים לנאשם לשם מיצוי זכות הטיעון, אולם אין בכך כדי לפטור את המשיבה מלשלוח על כך הודעה מסודרת לעורר. העורר טוען כי ההודעה על הגשת כתב אישום כנגדו כלל לא נשלחה אליו אלא נמסרה לבא כוחו בחטף באולם בית המשפט ביום הדיון בבקשה לעצרו עד תום ההליכים נגדו. מעבר לכך, טוען העורר כי סעיף 60א מאפשר הגשת כתב אישום בתוך פחות משלושים יום רק אם הנסיבות מצדיקות זאת תוך פירוט הנימוקים לכך. לטענת העורר, הנסיבות בעניינו כלל לא הצדיקו הגשת כתב אישום באופן בהול ללא שניתנה לו האפשרות למצות את זכות הטיעון שלו. לטענת העורר, הנימוקים הרשומים בהודעתה של המשיבה, והמצדיקים לטענתה הגשת כתב אישום כנגדו למרות שטרם חלפו שלושים הימים הנתונים לו למיצוי זכות הטיעון כאמור, הם רצונה להגיש כתב אישום מאוחד כנגדו וכנגד יתר הנאשמים אשר נמצאים במעצר וכן רצונה להגיש בעניינו בקשה למעצר עד תום ההליכים. לטענת העורר אלה אינם נימוקים הולמים אשר יש בהם להצדיק את שלילת זכות הטיעון שלו, שכן ככל שהמשיבה ביקשה לעצרו היה עליה להגיש ערר עוד בשלב מעצר הימים, ומשלא עשתה כן אין לאפשר לה להביא למעצרו בדרך עקיפה באמצעות הגשת כתב אישום תוך קיפוח זכות הטיעון שלו. בהקשר זה מוסיף העורר כי ניתן היה לאפשר לו את מימוש זכות הטיעון באמצעות הגשת בקשה להפרדת משפטו ממשפטם של הנאשמים האחרים. משכך, טוען העורר, קיימת הצדקה לביטול כתב האישום שהוגש נגדו. לבסוף, טוען העורר כי לבית משפט זה, במסגרת דיון בשאלת המעצר, נתונה הסמכות לדון גם בטענת קיפוח זכות הטיעון שלו וביטול כתב האישום שהוגש נגדו בהפנותו להחלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה ברע"פ 3904/96

מזרחי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 8.5.1997).

תגובת המשיבה

12.

לטענת המשיבה – באמצעות עו"ד דותן רוסו – טענת העורר לפיה בית המשפט אינו מוסמך להורות על מעצר על פי סעיף 21(ד) לחוק המעצרים טרם עיין הנאשם או בא כוחו בחומר הראיות הינה טענה משוללת כל יסוד, היא אינה עולה מלשון החוק ועומדת בניגוד לפרקטיקה השיפוטית. לטענת המשיבה, בדיוק לסיטואציה כזו נועד סעיף 21(ד) לחוק המעצרים, על מנת שבית המשפט יוכל להורות על מעצרו של נאשם אשר טרם הספיק לעיין בחומר הראיות ומבקש ללמוד אותו על מנת לטעון בשלב מאוחר יותר בשאלת מעצרו. מדובר בסיטואציה שכיחה אשר מתרחשת מדי יום ביומו בבתי המשפט, במסגרתה חומר הראיות מועבר לעיונו של בית המשפט והלה מחליט על סמך עיון ראשוני האם להורות על מעצר ביניים לצורך דיון מאוחר יותר בשאלת המעצר עד תום ההליכים. לטענת המשיבה, אין להבחין לעניין סעיף 21(ד) לחוק המעצרים בין מי שהיה עצור עובר להגשת כתב אישום לבין מי שהיה משוחרר בתנאים מגבילים או התהלך חופשי. משכך, טוענת המשיבה, אין כל רלוונטיות לעובדת היותו של נאשם משוחרר בשלב מעצר הימים, ואין לכך כל השפעה על סמכותו של בית המשפט להורות על מעצר ביניים לפי סעיף 21(ד) לחוק המעצרים, שכן קיים חיץ ברור ומוגדר בין שלב מעצר הימים ובין שלב המעצר עד תום ההליכים. יש הבדל בתכליות המונחות בבסיס שני סוגי המעצרים וברף הראייתי הדרוש על מנת להורות עליהם, ולכן לא יכולה להישמע טענת שינוי מצב לרעה. כך, טוענת המשיבה כי בשלב מעצר עד תום ההליכים, עת מוגש כתב האישום, המסד הראייתי בעניינו של נאשם הוא מחוזק יותר ובעל מאפיינים שונים לעומת שלב מעצר הימים, ולכן לעורר לא יכולה להיות כל הסתמכות על מצב בו היה משוחרר בשלב מעצר הימים.

13 .

כמו כן טוענת המשיבה, כי משמעות אימוץ הפרשנות של העורר לסעיף 21(ד) לחוק המעצרים היא שאם המשטרה שגתה ושחררה חשוד בשלב מעצר הימים, הרי שהמשיבה לא תוכל לעצרו לאחר שחומר הראיות הועבר לרשותה והתברר לה כי נשקפת ממנו מסוכנות או חשש לשיבוש מהלכי משפט וכדומה. לטענת המשיבה, מצב דומה יתרחש כאשר חשוד שוחרר בשלב מעצר הימים אך לאחר מכן התגלתה ראייה משמעותית שמצדיקה את מעצרו בשלב בו מוגש כנגדו כתב אישום, אולם ידיה של המשיבה יהיו כבולות נוכח הפרשנות שמבקש העורר לייחס לסעיף 21(ד) לחוק המעצרים. זאת ועוד, לטענת המשיבה מדובר בפרשנות בעייתית שתוביל לתוצאות קשות. ודוק, לטענת המשיבה ניתן לאזן את הפגיעה בנאשם שטרם ראה את חומר הראיות באמצעות העברת חומר החקירה לעיונו הראשוני של בית המשפט, כפי שנעשה מדי יום ביומו, אשר נכנס לפרק זמן מסוים בנעלי הסנגור ובודק את קיומה של הצדקה לכאורית למעצר עד תום ההליכים. עוד מוסיפה המשיבה וטוענת כי אין באפשרותה להתייחס להחלטתה של השופטת ארבל בבש"פ 6038/05 הנ"ל, שכן היא אינה מכירה את נסיבות המקרה הספציפי, ומעבר לכך גם שם בסופו של יום העורר לא יצא לחופשי אלא שוחרר בתנאים מגבילים. מעבר לכך, טוענת המשיבה כי הגשת ערר על שחרורו של נאשם בשלב מעצר הימים, כאשר ברור לה על פי חומר הראיות המצוי בידה כי בתוך ימים ספורים ניתן להגיש כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים, תחייב אותה בנקיטת מהלך סרק שיגרור עומס ודיון מיותר וגם בשל כך מדובר בפרשנות בלתי רצויה.

14.

לעניין סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, טוענת המשיבה כי גם אם ההודעה על העברת חומר החקירה לרשויות התביעה וההחלטה להעמיד את העורר לדין לא נשלחה לו מראש, הרי שממילא תכלית ההודעה הושגה, שכן עם הגשת הצהרת תובע ביום 23.9.2009 העורר כבר ידע כי חומר החקירה בעניינו הועבר לרשות המשיבה וכי יוגש כנגדו כתב אישום. מעבר לכך, טוענת המשיבה כי סעיף 60א(ה) לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר הגשת כתב אישום בפרק זמן קצר יותר משלושים הימים כאמור, זאת אם נרשמו לכך נימוקים. לטענת המשיבה, נימוקים כאמור נרשמו במסגרת סעיפים 1 ו- 3 להודעת המשיבה מיום 27.9.2009 שנמסרה לבא כוחו של העורר ביום 29.9.2009, עליה חתומה עו"ד חן עסיס לביא, סגנית בכירה לפרקליטת מחוז דרום, ומשכך המשיבה עמדה בנטל בו היא מחויבת על פי חוק. אכן, קיימת סמיכות זמנים בין מועד מסירת ההודעה לבא כוח העורר לבין מועד הגשת כתב האישום, אולם ניתן להסביר סמיכות זמנים זו בעובדה כי חומר החקירה הועבר למשיבה על ידי המשטרה רק ביום 24.9.2009, אך המשטרה נאלצה לקחת את חומר החקירה חזרה עוד באותו יום שכן הוגש ערר על ידי שותפיו של העורר, ורק ביום 25.9.2009 העבירה המשטרה את חומר החקירה לפרקליטה המטפלת, אשר במהלך סוף השבוע למדה את התשתית הראייתית. כך, ביום 27.9.2009 הוגש כתב האישום. לטענת המשיבה, בנסיבות המקרה אי מתן הודעה מראש מוצדקת בשל אילוצי זמן אובייקטיביים ואין מדובר במחדל הנובע מרשלנות. לבסוף, טוענת המשיבה כי גם אם נפל פגם לעניין מסירת ההודעה על העברת חומר החקירה וההחלטה להעמיד את העורר לדין, הרי שהפסיקה נוקטת במקרים כגון דא בדוקטרינת הבטלות היחסית שלאורה יש לבחון את עוצמת הפגם שנפל בהליכים לעומת הנזק שיגרם לאינטרס הציבורי עקב ביטול כתב האישום. בנסיבות העניין, טוענת המשיבה, הפגם אינו כה חמור, שכן ממילא ידע העורר על העברת חומר החקירה למשיבה ועל ההחלטה להעמידו לדין ומשכך יש לדחות את טענותיו של העורר בהקשר לקיפוח זכויותיו לפי סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי.

15.

בתשובה לתגובת המשיבה, טען העורר כי הפתרון לפיו בית המשפט יכנס בנעלי הסנגור בשלב העיון הראשוני בחומר הראיות אינו פתרון הולם, שכן בית המשפט אינו "אביהם של הנאשמים". לטענתו, לכל נאשם צריכה להינתן זכות הטיעון האפקטיבית וזו אפשרית רק מקום בו הנאשם מיוצג וניתנה לבא כוחו שהות מספקת ללימוד החומר, כפי שאף מורה סעיף 21 לחוק המעצרים המחייב את בית המשפט להחליט בשאלת המעצר רק לאחר ששמע את הצדדים לעניין קיומן של ראיות לכאורה [סעיף 21(ב) רישא] ורק אם הנאשם יוצג בדיון [סעיף 21(ב)(2)]. כמו כן טוען העורר, כי ככל שהמשיבה מעוניינת במעצרו של מי שהיה משוחרר בשלב מעצר הימים, הרי שהדרך לעשות כן היא לא להמתין להגשת כתב האישום ולצרף לו בקשה למעצר עד תום ההליכים, אלא הדרך שבה ראוי לפעול היא באמצעות הגשת ערר בשלב מעצר הימים. לטענת העורר, אין מדובר בהליך סרק, שכן רק בדרך זו מובטחת זכות הטיעון לחשוד כשבמסגרת הערר נתונה לו או לבא כוחו הזכות לחקור את רשויות החקירה ולהבטיח מניעת מעצר שרירותי, בעוד שזכות זו נשללת ממנו כאשר בית המשפט מעיין לבדו בחומר החקירה ועל סמך עיון זה בלבד מורה על מעצר ביניים.

דיון והכרעה

16.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובנספחים לה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפניי ועיינתי, בין היתר, גם באסמכתאות אליהן הפנה בא כוח העורר, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל, באופן שהעורר ישוחרר ללא תנאים מגבילים, זאת עד לאחר שיתאפשר לבא כוחו לעיין בחומר החקירה, ללמוד אותו ולטעון את טענותיו בדיון שיתקיים לפני בית משפט השלום.

מעצר ביניים – המסגרת הנורמטיבית

17.

לאחר שהוגשו כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים, בית המשפט רשאי על פי בקשת הנאשם או בא כוחו לדחות את הדיון בבקשה כדי לאפשר לנאשם או לבא כוחו לעיין בחומר החקירה ורשאי הוא לצוות לצורך כך על מעצרו של הנאשם לתקופה שלא תעלה על שלושים ימים [ראו: סעיף 21(ד) לחוק המעצרים]. מעצר זה מכונה "מעצר ארעי" או "מעצר מוקדם" והוא אינו מותנה בקיומן של ראיות לכאורה או בקיומה של עילת מעצר. מעצר זה אפשרי אך ורק על פי בקשת הנאשם או בא כוחו. מצב דברים זה הוא שכיח כאשר חומר החקירה הוא בעל היקף ניכר ומגיע לידי בא כוח הנאשם סמוך למועד הדיון בבקשת המאשימה למעצר עד תום ההליכים.

משהחל הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, רשאי בית המשפט לדחות את המשכו ולהורות על מעצר המכונה "מעצר ביניים" עד למתן החלטה אחרת. בית המשפט רשאי להורות על מעצר ביניים רק מקום בו המאשימה הציגה בפניו בקווים כלליים את התשתית הראייתית הלכאורית העומדת כנגד הנאשם, ורק לאחר שהשתכנע כי בנסיבות העניין מתחייב מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נגדו. הסמכות להורות על החזקה במעצר ביניים אינה מותנית בבקשתו או בהסכמתו של הנאשם [ראו: משה שלגי וצבי כהן סדר הדין הפלילי 156-155 (מהדורה שנייה, 2000) (להלן: שלגי וכהן )]. גישה רווחת היא כי לבית המשפט מוקנית סמכות טבועה להורות על מעצר ביניים עד לתחילת הדיון בבקשת התביעה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו, זאת על בסיס נימוקי הבקשה ולאחר שמצא כי בידי המאשימה תשתית ראייתית לכאורית הגם שתשתית זו טרם נבדקה על ידי בא כוח הנאשם [ראו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק ראשון 204 (מהדורה מעודכנת, 2003) (להלן: קדמי )].

ההבחנה בין עצור לבין מי ששוחרר ממעצר או התהלך חופשי

18.

השאלה העומדת על הפרק היא האם העובדה שנאשם לא היה עצור עובר להגשת הבקשה לעצרו עד תום ההליכים, או שהיה עצור אך שוחרר, מונעת מבית המשפט את הסמכות להורות בעניינו על מעצר ביניים או לחילופין על שחרורו לחלופת מעצר טרם עיינו הנאשם או בא כוחו בתשתית הראיות לכאורה, להבדיל מנאשם שהגיע לדיון בבקשת מעצרו עד תום ההליכים כשהוא כבר עצור. סעיף 21 לחוק המעצרים אינו מבחין במפורש בין נאשם שהיה עצור לבין נאשם שהתהלך חופשי עובר להגשת הבקשה לעצרו עד תום ההליכים. ואולם, סבור אני כי הבחנה זו נדרשת על דרך הפרשנות מהטעמים שיפורטו להלן.

19.

לגישתו של קדמי הסמכות להורות על מעצר ביניים מופעלת בדרך כלל לשם שימור מצב דברים קיים, בכדי "להקפיא" את המעצר בו נתון הנאשם עד להחלטה אחרת [ קדמי , בעמוד 204, הערת שוליים 85]. דהיינו, כאשר מגיע נאשם לדיון בשאלת מעצרו עד תום ההליכים כשהוא עצור, מוקנית לבית המשפט הסמכות להורות על הקפאת המצב בכדי לאפשר לנאשם או לבא כוחו ללמוד את חומר הראיות מבלי לפגוע באינטרס הציבורי. במקרה זה מעצר הביניים אינו משנה מצב דברים קיים אלא הוא המשך ישיר לסטאטוס בו מצוי הנאשם. בנסיבות אלה עצם העובדה שלא ניתנה לנאשם או לבא כוחו שהות מספקת לעיין בחומר החקירה עובר להחלטה בדבר מעצרו, אינה משנה את מצבו של הנאשם לרעה,

שכן עוד בשלב מעצר הימים ניתנה לו זכות הטיעון וההזדמנות לחקור את נציגי המשטרה באולם בית המשפט.

20.

ואולם, רציונאל זה של הקפאת מצב קיים אינו מתקיים בעניינו של נאשם שלא נעצר בשלב מעצר הימים או בעניינו של נאשם שנעצר אך שוחרר. במצב דברים זה, משמעותה של החלטה על מעצר ביניים או שחרור לחלופת מעצר היא שינוי מצב דברים קיים ופגיעה בסטאטוס של הנאשם. כאשר בית המשפט מורה על מעצר ביניים של נאשם שלא היה עצור קודם לכן, על סמך עיון ראשוני בלבד בתשתית הראיות לכאורה, ובלא שניתנה לנאשם או לבא כוחו הזדמנות נאותה לעיין בחומר החקירה, להעתיקו וללמוד אותו, בית המשפט משנה לרעה את מצבו של הנאשם.

זכות הטיעון בהליכי מעצר

21.

כידוע, כללי הצדק הטבעי מחייבים ליתן לאדם זכות טיעון בטרם נטילת זכות ממנו ועובר לפגיעה בזכותו או גריעה ממנה תוך שינוי מצבו לרעה. עקרון יסוד מושרש בשיטתנו המשפטית הינו כי יש להימנע מהחלטה הפוגעת בזכויותיו ובמעמדו של אדם, אלא לאחר שניתנה לו הזדמנות הוגנת ונאותה להביא טענותיו בעניין [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט

י'

אולשן (כתוארו אז) בבג"ץ 113/52

זקס נ' שר המסחר והתעשייה , פ"ד ו(1) 696, 703 (1952); פסק דינו של כבוד השופט מ'

זילברג

(כתוארו אז)

בבג"ץ

3/58

ברמן נ' שר הפנים , פ"ד יב(2) 1493, 1508 (1958); פסק דינו של כבוד השופט י' זוסמן

(כתוארו אז)

בג"ץ 185/64

פלוני נ' שר הבריאות , פ"ד יט(1) 122, 126 (1965)]. תכליתה של זכות הטיעון להבטיח כי הרשות תתייחס בהגינות לעניינו של האזרח, ותקבל החלטותיה על בסיס תשתית עובדתית נאותה ותוך התחשבות במכלול העובדות והשיקולים הרלוונטיים לעניין [ראו למשל: דברי השופט

י' זמיר

בבג"ץ 3486/94

מסאלחה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, עירון , פ"ד מח(5) 291, 304-303 (1994); עוד ראו: י' זמיר

הסמכות המינהלית

ב 795-794 (1996)].

22.

יישומה הקונקרטי של זכות הטיעון בפני ערכאות משפטיות בא לידי ביטוי בהבטחת זכותו של כל בעל דין שינתן לו יומו בבית המשפט ושעניינו לא יוכרע בטרם התאפשר לו להעלות בצורה סדורה את כל טענותיו בפני בית המשפט. חובתם של בתי המשפט לשמור מכל משמר על זכות הטיעון של הנאשם, נגזרת אף מזכותו להליך הוגן, זכות אשר הוכרה על ידי בית משפט זה כזכות עקרונית בעלת חשיבות מיוחדת [ראו: פסק דינה של השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 4.5.2006) (להלן: עניין יששכרוב )].

23.

למעלה מכך, זכות הטיעון עוגנה מפורשות במסגרת סעיף 21 לחוק המעצרים, שכן סעיף 21(ב) מורה כי בית המשפט יורה על מעצר רק לאחר ששמע את טיעוני הצדדים בעניין קיומן של ראיות לכאורה ורק לאחר שווידא כי הנאשם מיוצג. גם השופטת ארבל בבש"פ 6038/05 הנ"ל עמדה על החשיבות של זכות הטיעון בהקשר למעצר עד תום ההליכים בהפנותה לסעיף 21(ב) לחוק המעצרים, תוך שהטעימה כי לעניין מעצר ביניים ישנה חשיבות לשאלה האם הנאשם היה עצור או שמא התהלך חופשי:

"...מצוות המחוקק מחייבת אותנו. הוראת סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן- החוק ) הנה ברורה וחד משמעית, לפיה לא יתן בית המשפט צו מעצר לפי סעיף 21(א) לחוק, אלא אם כן נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, כי קיימת ראיה לכאורה להוכחת האשמה, ובכפוף ליתר התנאים שבסעיף. משמע, סמכות המעצר, משהוגש כתב האישום, מותנית בבחינה מקדמית של התשתית הראייתית...

...קיים לדעתי הבדל בין מעצר ביניים לצורך ערר כאשר החשוד או הנאשם עצור, לעומת מקרה בו התהלך חופשי כבמקרה שלפנינו והוא נעצר לפני דיון".

24.

אכן, ככל זכות אחרת גם זכות הטיעון אינה זכות מוחלטת (ראו למשל: בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל , פ"ד נט(2) 481, 720 (2005)]. מדובר בזכות יחסית שהיקפה ודרכי הגשמתה נגזרים מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בהקשר זה יש לבחון את מכלול הנסיבות הרלוונטיות ובהן: מהותה של הסמכות המופעלת בידי הרשות; השלב בהליך בו ניתנת לאזרח זכות טיעון; עוצמת הפגיעה לה צפוי האזרח עקב החלטת הרשות וכן מידת הסופיות של ההחלטה הנדונה. במקרים כאלו, ייקבעו היקפה ודרכי הגשמתה של זכות הטיעון – כמו גם היקפה של זכות העיון הנלוות לה – תוך איזון בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים לעניין בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו (ראו למשל: פסק-דינו של השופט י' עדיאל בבג"ץ 10271/02 פריד נ' משטרת ישראל-מחוז ירושלים (לא פורסם, 30.7.2006); פסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה בבג"ץ 7805/00 אלוני נ' מבקרת עירית ירושלים , פ"ד נז(4) 577, 602-598 (2003); פסק דינו של השופט א' גולדברג בג"ץ 4914/94 טרנר נ' מבקרת המדינה , פ"ד מט(3) 771, 791-790 (1995)].

25.

כאשר עסקינן באדם שלא היה עצור קודם לכן ובית המשפט מורה על מעצרו במסגרת מעצר הביניים, אין מדובר בעניין של מה בכך אלא בנטילת חירותו של אדם שהינה זכות יסוד מהמעלה הראשונה. אמנם אין מדובר בהחלטה סופית, שכן לאחר לימוד חומר הראיות נשמרת לבא כוח הנאשם הזכות לטעון בסוגיית המעצר, אולם הפגיעה בנאשם במקרה זה היא פגיעה קשה משום שכאמור חירותו ניטלת ממנו. לטעמי, יש לאפשר לאדם שלא היה עצור קודם לכן זכות טיעון אפקטיבית, והוא יוכל לממש זכות זו רק לאחר שיתאפשר לו לעיין בחומר החקירה וללמוד אותו באמצעות בא כוחו.

26.

אכן, יש טעם בטענותיה של המשיבה כי לעיתים, במהלך פרק הזמן בו התהלך החשוד חופשי או לאחר ששוחרר ממעצר הימים, מבוצעות פעולות חקירה נוספות המביאות לגילויה של ראיה חדשה המצדיקה את מעצרו בטרם ניתנה לו זכות טיעון. כמו כן, כאשר ניסיונותיו של אדם לשבש הליכי משפט או להימלט מאימת הדין מתגלים בשלב מאוחר יותר, כי אז קיימת דחיפות לעצרו בטרם ניתנה לו זכות הטיעון שכן הנזק לאינטרס הציבורי אם לא ייעצר יהיה קשה ובלתי הפיך. מוכן אני להסכים כי תהיינה נסיבות שבהן האיזון בין האינטרסים המתנגשים כאמור יצדיק לעיתים את הפגיעה בזכות הטיעון של הנאשם. בנסיבות יוצאות דופן כאמור ברור הוא מאליו כי מעצרו של הנאשם יהיה מוצדק על אף שקודם לכן התהלך חופשי [ שלגי וכהן , בעמוד 153]. במקרים אלו, אשר אינם מהווים רשימה סגורה וממצה, יוכל בית המשפט על סמך עיון ראשוני בחומר הראיות להורות על מעצרו של הנאשם אשר התהלך חופשי קודם לכן, אולם כעניין שבמדיניות שיפוטית יהיו מקרים אלו החריג ולא הכלל. ודוק, תתכנה נסיבות מיוחדות נוספות בהן יהיה רשאי בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם או שחרורו לחלופת מעצר גם אם בא כוחו טרם הספיק לעיין בחומר החקירה ולטעון טענותיו, אולם כל מקרה יבחן לאור נסיבותיו, כאשר דרך כלל יש להעדיף את קיומה של זכות הטיעון וזכות העיון הנלווית לה כאמור.

ואולם, איני סבור כי המקרה דנן נמנה על אותם חריגים, שכן המשיבה לא הצביעה על מסוכנות מוגברת או על ניסיונותיו של העורר לברוח מאימת הדין או לשבש מהלכי משפט. יתר על כן, בית משפט השלום בשלב מעצר הימים קבע כי קיים כרסום ראייתי בעניינו של העורר לעומת הנאשמים האחרים. כל אלה לא הצדיקו דיון בזק בשאלת מעצרו של העורר על פי סעיף 21 לחוק המעצרים, והיה מקום ליתן שהות לבא כוחו לעיין בחומר החקירה וללמוד אותו ולאפשר לו לטעון לפני בית המשפט בטרם הורה האחרון על מעצרו של העורר. עיכוב כזה לא היה מסב נזק לאינטרס הציבורי ומשכך איני סבור כי הייתה הצדקה לקפח את זכויותיו של העורר.

27.

יובהר, כי מקום בו נסיבות חריגות כאמור מתגלות לרשויות אכיפת החוק עובר להגשת כתב האישום, כי אז מקובלת עליי עמדת בא כוח העורר, לפיה דרך המלך להביא למעצרו של החשוד היא להגיש בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק המעצרים, ולא להמתין להגשת כתב האישום ולצרף לו את הבקשה למעצר עד תום ההליכים. במסגרת הבקשה לעיון חוזר הייתה נשמרת זכות הטיעון של העורר ובא כוחו על דרך חקירת נציגי המשטרה באולם בית המשפט, באופן הממזער את אפשרות הפגיעה בזכויות החשוד. אכן, לעיתים החלטתה של המאשימה בשלב מעצר הימים שלא להגיש ערר על החלטה לשחרר את החשוד או לא להגיש בקשה לעצרו, אלא להמתין עד להגשת כתב האישום ועמו גם להגיש בקשה למעצר עד תום ההליכים, עשויה להביא לייעול ופישוט הליכי המעצר והפחתת העומס על בתי המשפט. ואולם, משעוסקים אנו בהליך הפלילי נדמה כי הקפדה על שמירת זכויותיו של העורר עדיפה על פני שיקולי נוחות ויעילות.

28.

אימוץ הפרשנות המוצעת על ידי בא כוח העורר אף עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה לא בנקל יורה בית המשפט על מעצרו של נאשם שכבר שוחרר ממעצר [ראו למשל: בש"פ 2327/08 ליפשיץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.3.2008) סעיף 16]. ככלל, מי ששוחרר ממעצר יוחזר אליו רק אם הפר את תנאי השחרור, או אם נתחדשו נסיבות המחייבות את החזרתו למעצר וחריגה מכלל זה עשויה להיות מוצדקת רק במקרים חריגים ועל יסוד נימוקים כבדי משקל [ראו למשל: החלטתו של השופט ס' ג'ובראן בבש"פ 1237/04 מדינת ישראל נ' גיאסוב (לא פורסם, 11.2.2004)]. שני רציונאלים מרכזיים מונחים בבסיסה של הלכה זו: הראשון,

אם נאשם התהלך חופשי עובר למעצרו עד תום ההליכים או שוחרר בשלב מעצר הימים, כי אז ככל הנראה המסוכנות הנשקפת ממנו אינה כה גבוהה והחשש כי ישבש מהלכי משפט ויימלט מאימת הדין הוא קטן ומשכך אין הצדקה להשיבו למעצר. השני, אינטרס ההסתמכות של מי ששוחרר ממעצר שלא להיעצר שוב, כל עוד הוא לא גורם במעשיו לשינוי נסיבות. בהינתן שני רציונאלים אלו, התקפים הן לגבי מי ששוחרר ממעצר ועל אחת כמה וכמה לגבי מי שלא נעצר עובר להגשת כתב אישום נגדו, אין כל הצדקה להורות על מעצרו או על שחרורו לחלופת מעצר תוך קיפוח זכות הטיעון האפקטיבית לה הוא זכאי.

סבור אני כי כל עוד נקודת האיזון מאפשרת את הגשמת האינטרס הציבורי ללא שיקופחו זכויות הנאשם, שומה על המאשימה ועל בתי המשפט להקפיד על כיבוד זכויות אלה על מנת לאפשר קיומו של הליך הוגן.

29.

בנסיבות העניין, שעה שמדובר בעורר שלא היה עצור עובר לדיון בשאלת מעצרו עד תום ההליכים וכאשר המשיבה לא טענה כי נתקיימו לגביו נסיבות מיוחדות כגון מסוכנות מוגברת או חשש לשיבוש מהלכי משפט או הימלטות מאימת הדין, הרי שקיום דיון בשאלת מעצרו מבלי שניתנה לבא כוחו הזדמנות נאותה לעיין בחומר החקירה ולמצות לאחר מכן את זכות הטיעון של מרשו, הרע את מצבו וקיפח את זכויותיו. משכך, לא נותר לי אלא לקבוע כי יש להורות על ביטול החלטתו של בית משפט השלום ולהורות על שחרורו של העורר.

יובהר, אין בהחלטה זו כדי להביע עמדה כלשהי בשאלת מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו או שחרורו לחלופת מעצר, שכן שאלה זו תוכרע בדיון שיתקיים בבית משפט השלום לאחר שבא כוחו של העורר יעיין בחומר החקירה ולאחר שיתנהל דיון בפניו.

30.

משסוגיית מעצרו של העורר באה על פתרונה מתייתר הצורך להמשיך ולדון בשאלה האם המשיבה הפרה את חובת היידוע וזכות השימוע המוקנית לעורר מכוח סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, ונפקותה של ההפרה כאמור, ככל שהיא קיימת.

31.

אשר על כן, דין הערר להתקבל בכפוף לאמור בסעיף 29 לעיל.