בש"פ 5653/11 עמאר בעראני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' כרמל ) מיום 28.7.11 במ"ת 27084-07-11, בגדרה נעצרו העוררים עד לתום ההליכים.

1.

כנגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב)לחוק; והחזקת סכין לפי סעיף 186 לחוק. העורר בבש"פ 5628/11 הואשם בנוסף גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק.

כתב האישום שלפנינו כולל חמישה נאשמים, ולשם הנוחות, נכנה אותם בשמותיהם: חמזה, וחיד, עאדל, נסים ועמאר (נאשמים 1-5 בהתאמה). כל החמישה הם קרובי משפחה - נסים ווחיד הם אחים ועמאר הוא גיסו של נסים (נשוי לאחותו) וחמזה ועאדל הם אחים.

על פי המתואר בכתב האישום, בין משפחת סלים לבין משפחתו של טלאל נמר (להלן: המתלונן ), קיים סכסוך ממושך שהביא למעשי אלימות קשים בין שתי המשפחות, ובין היתר, אירוע בו דקרו בניו של המתלונן את עאדל כשבועיים לפני האירוע מושא כתב האישום. בבוקר יום 26.6.11, המתין המתלונן ועמו אנשים נוספים בצומת שועפט להסעה שתיקח אותם לעבודתם בעיריית הרצליה. בשלב זה הגיעו כל חמשת הנאשמים למקום, כאשר חמזה, וחיד ועאדל מצוידים בסכינים ונסים ועמאר מצוידים באקדחים. בהגיעם למקום, תקף חמזה את המתלונן ודקר אותו באמרו לוחיד "תהרוג אותו" ואז דקר אותו וחיד בצווארו ובפניו, בעוד נסים יורה באקדחו מספר יריות באוויר ועמאר מכוון את אקדחו לעבר המתלונן. מיד לאחר מכן נמלטו העוררים מהמקום באמצעות כלי רכב שהמתינו להם במקום. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חתכים וחבלות והוא אושפז למשך שלושה ימים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים. בדיון שהתקיים ב בית המשפט

המחוזי ביום 25.7.11, הצדדים טענו בפירוט במישור הראיות לכאורה, כמו גם לשאלת קיומה של חלופת מעצר.

בהחלטתו מיום 28.7.11 סקר בית המשפט

המחוזי בהרחבה את חומר הראיות לכאורה, תוך שהוא מתייחס לטענות העוררים לקיומן של סתירות, קשיים ראייתיים ולטענות האליבי של העוררים, והסיק כי קיימות ראיות לכאורה נגדם. נקבע כי יש עילת מעצר, ואף בהתעלם מעברם הפלילי של העוררים, הרי שנסיבות האירוע –התארגנות קבוצתית, תוך שימוש בכלי נשק חמים וקרים לאור היום, אף מבלי לנסות להסוות את זהותם של התוקפים – מצביעות על קיומה של מסוכנות ועל חוסר יכולת ליתן אמון בעוררים ונשללת האפשרות לשחררם לחלופת מעצר.

3.

טרם אפנה לטענות הצדדים, אייחד מספר מילים לעניינו של עאדל, השונה במעט מעניינם של יתר העוררים.

עאדל היה בעת האירוע מושא כתב האישום, "אסיר ברישיון", לאחר ששוחרר ממאסר ביום 25.5.11. במסגרת תנאי שחרורו נדרש עאדל, בין יתר התנאים, להימצא במעצר בית בין השעות 20:00 עד 06:00, ולפיכך הואשם כאמור גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית.

למחרת האירוע מושא כתב האישום נעצר עאדל לחקירה בחשד למעורבות באירוע. משנסתיימה חקירתו, שוחרר מבלי שהובא להארכת מעצר. לאחר כ-10 ימים, ביום 7.7.11, נעצר עאדל לחקירה בשנית, והפעם מעצרו הוארך עד ליום 11.7.11 (החלטת בית משפט השלום, כב' השופטת מ' אביב). ביום 11.7.11 ביקשה המשטרה להאריך את מעצרו של עאדל, אך בית המשפט (כב' השופטת ע' כהן) הורה על שחרורו בתנאים מגבילים עד ליום 13.7.11.

בבקשת המשטרה להארכת מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, צוין כי עקב תקלה של המשטרה לא הוגש ערר על שחרורו של עאדל ודבר שחרורו לא הובא לידיעת הפרקליטות. אי לכך, בעת הגשת הבקשה למעצר העוררים עד תום ההליכים לא היה עאדל עצור. בית המשפט המחוזי הורה, כאמור, על מעצר העוררים עד תום ההליכים, אולם לבקשתו של בא כוח עאדל, וחרף התנגדות המשיבה, עיכב את ביצוע ההחלטה עד ליום 31.7.11, ובהחלטתי מיום 1.8.11 הוריתי על הארכת עיכוב הביצוע עד למתן החלטה אחרת.

קיצורו של דבר, נכון להיום, כל העוררים, למעט עאדל, נמצאים במעצר.

ומכאן לעיקר טענות הצדדים.

4.

עאדל – בהתייחסו לחומר הראיות לכאורה, עאדל טען כי המתלונן כלל לא הזכירו, וכאשר נשאל לגביו אמר שלא ראה אותו במהלך האירוע. עאדל הפנה לסתירות בין גרסאות העדים אשר העידו כי ראו אותו באירוע לבין גרסתם של המתלונן ושל שני עדים נוספים אשר לא ראו אותו בזירה. לטענתו, שני העדים שטענו כי ראו אותו בזירה, מסוכסכים עם משפחתו והם בעלי אינטרס להפלילו. עוד נטען למחדלי חקירה, ביניהם אי עריכת מסדר זיהוי ואי בדיקת טענת האליבי שלו כראוי. לבסוף מבקש עאדל להדגיש כי כתב האישום לא מייחס לו מעשה תקיפה אלא נוכחות בזירה בלבד, כי לא נשקפת ממנו מסוכנות, וכי החזרתו למעצר לאחר ששוחרר לחלופת מעצר אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת.

עמאר – עמאר חזר והעלה טענת אליבי לפיה בעת האירוע היה בביתו. לטענתו, אשתו יכולה לאשר טענה זו, אלא שהיא נסעה בשעתו לסעודיה, ומשחזרה, כלל לא נחקרה. משכך, הגיש עאדל ל בית המשפט תצהיר של אשתו המאמת את טענת האליבי שלו.

עמאר הצביע על כך שלא הואשם בתקיפה פיזית של המתלונן, אלא בכך שכיוון אקדח לעברו. לטענתו, מאיכוני מכשיר הטלפון הסלולארי שלו עולה כי השיחה הראשונה בבוקר האירוע היתה בשעה 05:20 והשיחה אוכנה בהר הזיתים. הדבר לא מתיישב עם הטענה כי השתתף באירוע הדקירה שהתרחש, על פי מצלמות האבטחה, בשעה 05:16 בצומת קוקה-קולה שבכניסה למחנה הפליטים שועפט, מאחר שלא ייתכן כי יכול היה להגיע לאיזור מלון הר הזיתים בתוך כ-4 דקות. בנוסף, מדובר בשיחה נכנסת לטלפון הסלולרי שלו, מה שמחזק את טענתו כי באותה עת ישן בביתו. עוד נטען, כי איכוני המכשיר לא מתיישבים עם טענות המשיבה ביחס לאיכוני מכשיר הטלפון של עאדל – אשר נטען כי החזיק במכשיר הטלפון של אחיו חמזה - בשעה 05:22 ליד מלון נובוטל.

עמאר הפנה להודעות שוטרי מג"ב שהגיעו לזירה לאחר האירוע ותשאלו אנשים שהיו במקום האירוע, ואלו מסרו להם כי היו רק שני תוקפים לבושים שחור שברחו ברכב מאזדה לבן, וכי קליע אקדח נמצא רחוק ממקום האירוע. הדברים אינם מתיישבים עם הטענה שהיו חמישה תוקפים שברחו ברכב אחד, וכי התוקפים ירו רק בעת מנוסתם ולא במהלך האירוע הנטען.

לטענת עמאר, עדי התביעה המרכזיים הם בני משפחה אחת בעלת אינטרס לנקום בו ובמשפחתו, ויש סתירות בעדויותיהם. הקלטה סמויה שנערכה בינו לבין חמזה כאשר שהו בניידת, מעידה על חפותו, באשר הוא נשמע שם נותן ביטוי לתסכולו על כך שנעצר לשווא על משהו שלא ביצע. כך, לדוגמה, אמר "נשבע לך אם אני הייתי ועשיתי, לא הייתי כועס...נראה שהרבה אנשים עצורים חפים מפשע, הם רק רוצים לתפוס ולעצור". בחקירתו במשטרה אף הפציר במשטרה לבדוק את מצלמות האבטחה במקום האירוע ובשכונה בה הוא מתגורר.

בנוסף ולחלופין, עתר עמאר עתר לבחינת חלופת מעצר בהיותו אב לשבעה, העובד לפרנסתו בעבודת כפיים, כך שמעצרו פוגע במשפחתו באופן מיידי; עברו הפלילי דל ובלתי רלוונטי; חלקו בפרשה שולי; והוא שיתף פעולה עם חוקריו.

חמזה – חמזה הפנה לסתירות בין הודעתו הראשונה של המתלונן לבין הודעותיו המאוחרות, וטען כי שגה בית המשפט

המחוזי בקבעו כי גביית ההודעה הראשונה בסמוך לפציעתו של המתלונן מסבירה קיומן של סתירות אלה. לדבריו, דווקא החלטתו של המתלונן להפליל את העוררים, החלטה אשר טרם נתגבשה בזמן אמת, היא המסבירה את קיומן של סתירות אלה. חמזה הפנה אף הוא לדיווח של שוטרי מג"ב.

נסים

– הצטרף אף הוא לטענות חמזה והוסיף וטען כי אין ראיות לכך שהחזיק אקדח אמיתי, להבדיל מאקדח צעצוע המשמיע קולות ירי.

וחיד – בדומה ליתר העוררים, וחיד טען אף הוא כי חומר הראיות מבוסס בעיקר על עדותם של המתלונן ושני אחייניו אשר היו עדים לאירוע, והם בעלי אינטרס להפלילו נוכח הסכסוך בין שתי המשפחות. נטען כי יש סתירה בעדותם של שני אחייניו של המתלונן, שכן רק אחד מהם טען כי ראה אותו דוקר את המתלונן וכי אין כל ראיה נוספת המבססת את מעורבותו. עוד נטען לקיומם של מחדלי חקירה, ביניהם אי גביית עדות מהאנשים שהיו במקום האירוע ואי עריכת מחקרי תקשורת ביחס אליו, להבדיל מיתר העוררים. לטענתו, עומדת לו טענת אליבי לפיה שהה בביתו בשעת האירוע, ושגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי אליבי זה לא אושר על ידי אשתו.

לחלופין, טען וחיד כי לאור המצב הראייתי בתיק, עברו הפלילי הרחוק ומצבו המשפחתי (בנו הנכה נפטר לפני כארבע שנים והוא מטופל כיום בילד נכה), ניתן לאיין את המסוכנות המיוחסת לו באמצעות חלופת מעצר, ושגה בית המשפט בכך שלא הורה על עריכת תסקיר.

מנגד, סמכה עצמה המשיבה על החלטת בית משפט קמא.

5.

לאחר שעיינתי בחומר החקירה, הגעתי למסקנה כי הראיות עולות כדי הרף של ראיות לכאורה, כנדרש לצורך שלב זה של מעצר עד תום ההליכים.

אקדים ואומר כי התזה לפיה המתלונן מסר גרסה שקרית על מנת להעליל על העוררים היא מוקשית ונוגדת הגיונם של דברים. קשה להלום כי המתלונן ומשפחתו יבקשו להסוות את זהותו של מי שבאמת דקר את המתלונן ויעדיפו לטפול שקר על העוררים. אף קשה להלום כי כבר בעת חקירתו בחדר המיון בבית החולים, סמוך לאחר שנדקר, המתלונן בדה מליבו את זהות תוקפיו. יש לזכור כי המדובר באירוע דקירה וירי שהתרחשו בשעות הבוקר לנגד עיניהם של העוברים ושבים, ולא באירוע שהתרחש באישון ליל הרחק מעין אדם.

זאת ועוד. המתלונן "נתן בהם סימנים" והקפיד להבחין בין חמזה ווחיד שדקרו אותו לבין נסים ועמאר שהחזיקו באקדחים, ובין עמאר שלדבריו "היה מפחיד את האנשים שם עם האקדח לא ראיתי אותו יורה" לבין נסים שירה באקדח "שש פעמים לשמיים". אילו ביקש להעליל על כולם, מן הסתם היה מעצים חלקו של כל אחד מהעוררים ומזכיר גם את עאדל, לגביו נשאל במפורש והשיב "את האמת יש אלוהים אותו אני לא ראיתי אולי הוא ישב באוטו אבל ממה שאני זוכר אני לא ראיתי".

6.

העוררים ביקשו להיבנות מסתירות בין הודעותיו השונות של המתלונן. נבחן אפוא את ההודעות שנמסרו על ידי המתלונן:

בהודעתו הראשונה, אשר נגבתה בשעה 07:50, כשלוש שעות לאחר האירוע:

"נסים חסן סלים וואחיד חסן סלים וחמזה ואליד סלים והנהג היה עמאר בעראנה זה מה שראיתי. אני הייתי רוצה לעבודה ופתאום נסים הוציא אקדח וליד הפועלים, יותר מעשרים פועלים, הוא ירה עלי ועל השמיים ופועלים של העירייה ברחו...

פתאום ואחיד וחמזה באו אלי והוציאו סכינים זה היה ביד שלהם אחרי הגוף שלהם הם שניהם באו ודקרו אותי בסכינים... בצוואר דקר אותי חמזה וברגל דקר אותי וואחיד.

עאמר בעראנה ונסים היו עם אקדח וירו באויר והשניים באו ודקרו אותי והם היו באוטו של עמאר בעראנה..."

ובהודעתו השניה מיום 29.6.11, שלושה ימים לאחר האירוע:

"והיו פועלים שם שקונים אוכל לעבודה ושמענו אקדח יריות שש פעמים אז כולם פחדו ואז אני ראיתי בחור בשם חמזה ווליד סלים הוא ירד מאוטו מאזדה אני חושב צהוב וגם מאותו האוטו ירד גם בחור בשם וואחיד חסן סלים אני הסתכלתי לכיוון מי שיורה עם האקדח ראיתי את נאסים וואחיד סלים הוא הרים את האקדח וכמו שאמרתי הוא ירה שש פעמים... ואז בא אלי חמזה מאחורה אני ראיתי שהוא בא אלי זה היה ליד תחנת האוטובוס ואז הוא דקר אותי ברגליים מאחורה אני ראיתי סכין ביד שלו הוא אמר לוואחיד תהרוג אותו ואז וואחיד בא אלי עם סכין קומנדו התחיל להשתולל עם הסכין ואני לא יכולתי לעמוד על הרגליים בגלל שחמזה דקר אותי ברגליים ואז נפלתי באתי לתפוס את הסכין ביד שלי שלא יבוא על הפרצוף שלי ואז נדקרתי ביד... ואז נפלתי על הרצפה ואז הוא דקר אותי גם בצוואר... אז נפלתי..

[...]

שאלה :

מה עשה באותו יום עמאר בעראני?

תשובה : הוא היה שם היה לו אקדח ביד הוא היה מפחיד את האנשים שם עם האקדח לא ראיתי אותו יורה מי שירה רק נאסים"

[...]

שאלה : מה עשה וואחיד חסן סלים?

תשובה : וואחיד הוא דקר אותי עם סכין קומנדו בפנים שלי ובסנטר גם יחד.

שאלה : מה עשה לך חמזה ווליד סלים?

תשובה : הוא דקר אותי מאחורה ברגליים היה לו סכין שחור היה גדול.

[...]

שאלה : לפני שדקרו אותך באותו היום היה ויכוח או מכות?

תשובה : באותו הבוקר עמאר בא אלי ואמר לי אם לא לקחנו את הבית אני הורג את המשפחה שלך אמרתי לו יש משטרה אז הוא דיבר איתי והצביע על משמר הגבול ואמר לי מה הם יכולים לעשות ואז התחיל הבלאגן.

ובהודעתו השלישית מיום 7.7.11:

"נתחיל עם סלים נסים זה הרים אקדח וירה לכוון השמיים איזה 5 או 6 כדורים והפחיד את האנשים וכולם ברחו. השני עמאר בערני גם לו היה אקדח והוא הרים את האקדח שלו וכוון לי על הראש אבל לא הוציא כדורים ואמר לי שאתן לו את הבית שלי. סלים וחיד היה לו סכין קומנדו ביד וחתך אותי בצוואר מצד שמאל... וגם מתחת לפה בצד שמאל... בנוסף לזה גם ניסיתי שלא יבוא עם הסכין על הפנים שלי והוא חתך אותי עם הסכין ביד שמאל... סלים חמזה היה לו גם סכין קומנדו ודקר אותי ברגליים שלוש פעם, פעמים בשוק ימין למעלה ואחד בשוק שמאל למעלה. סלים עאדל אני לא ראיתי מה עשה לי את זה כבר אמרו לחוקר"...

שאלה : את מי זיהית בוודאות?

תשובה : אני ראיתי את נסים סלים עם האקדח, אח"כ בא חמזה סלים ודקר אותי ברגלים, אז בא עמאר בערני ושם אקדח בראש שלי ואז בא וחיד סלים ונתן לי עם הסכין בפנים. ואת כל אלה אני מזהה אותם ומכיר אותם".

העוררים טוענים כי בהודעתו הראשונה המתלונן טען כי שניים הם שירו באקדחים וחמזה הוא זה שדקר אותו בפנים ואילו ווחיד דקר אותו ברגליים. זאת, בניגוד ליתר הודעותיו, שם טען כי רק נסים הוא זה שירה באקדח, כי חמזה דקר אותו ברגליו ואילו ווחיד הוא זה שדקר אותו בפניו.

7.

לטעמי, הודעותיו של המתלונן מתאפיינות בבהירות ובעקביות. שניים אוחזים בסכינים ושניים אוחזים באקדחים. אחד יורה באויר, שני מאיים באמצעות אקדח, שלישי דוקרו ברגליו ורביעי דוקרו בפניו ובידו. אמנם, קיים שוני מסוים בין הודעתו הראשונה לבין יתר הודעותיו, אלא שבנקודה זו מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי פער זה יכול לנבוע ממצבו של המתלונן, בהתחשב בכך שההודעה הראשונה נגבתה בבית החולים בסמיכות זמנים לאירוע הדקירה.

8.

עדויות נוספות קושרות את העוררים לאירוע. הודעתו של אדם בשם עאטף, שהיה באותה עת במכולת, ואמנם לא ראה כיצד המתלונן נדקר אך ראה את נסים יורה באוויר באקדח, ואת עמאר עומד ליד הרכב. טלאל, אחיינו של המתלונן, זיהה את ווחיד חמזה ועאדל כמי שדקרו את המתלונן, ואת נסים כמי שירה באקדח באוויר ואת עמאר כמי שהיה ליד הרכב. חסן, אחיינו השני של המתלונן, זיהה את נסים כמי שירה באקדחו. לא ראיתי ממש בטענת וחיד כי העובדה שרק האחיין טלאל טען כי ראה אותו דוקר את המתלונן, מהווה סתירה בין הודעותיהם של שני האחיינים. אך טבעי כי באירועים מסוג זה, עדים שונים רואים את הדברים מזוית ראיה שונה ובנקודת זמן שונה, וחסן העיד על עצמו כי בעת האירוע היה בתוך המכולת, מה שמסביר את ההבדל בגרסאות שני האחיינים. לכך יש להוסיף את הודעתו של אחיין נוסף של המתלונן, בשם סעיד נורי, שהיה בעת האירוע במכולת ולא ראה מי דקר את המתלונן אך הספיק לראות מזדה בורחת במהירות.

9.

אף טענות האליבי של העוררים וטענותיהם בעניין איכוני מכשירי הטלפון שברשותם, אין בהן כדי לכרסם בעוצמת הראיות.

טענת עמאר לגבי הימצאותו בשעה 05:20 באזור הר הזיתים, אינה סותרת את ההנחה כי הגיע לשם תוך דקות ספורות לאחר תום האירוע, שהתרחש בשעת בוקר מוקדמת כשהכבישים ריקים. מצלמות האבטחה לא הנציחו את האירוע עצמו אלא את המהומה שפרצה מיד לאחר מכן בשעה 05:16, אך מי לידינו יתקע כי השעון במצלמות האבטחה מציג את השעה המדוייקת, וייתכן כי השעה 05:16 אינה בהכרח הדקה המדוייקת בה התרחש האירוע. כך, שוטר מג"ב בשם לנדי מזביץ אמר בהודעתו כי שמע את היריות בסביבות השעה 05:10. גם הטענה כי ניתן היה לצפות שקודם לאירוע יתקיימו שיחות בין הצדדים אינה משכנעת. מכל מקום, טענות אלה, מקומן להתלבן בהליך העיקרי.

עוד אציין כי מעדותו של האחיין טלאל נמר עולה כי היה יותר מרכב אחד בזירה "הם ברחו לכיוון הרמזור שם היו הרכבים שלהם ברכב היה חדר נאיף בערני הוא היה נוהג ברכב והיה עמאר על יד הרכב...והם היו בשתי מכוניות, במכונית השניה שהיתה יותר רחוק אני לא יודע מי היה בתוכה". גם בהמשך ההודעה מציין טלאל כי "שם היו מכוניות שהמתינו להם והם עלו למכוניות וברחו...ראיתי את הרכבים אני לא מבין בסוגים של רכבים אחד היה לבן והשני לא זוכר איזה צבע רכב קטן פרטי לא מסחרי". גם האחיין השני, חסן, שבעת האירוע היה בתוך המכולת, אמר בהודעתו כי התוקפים הגיעו בשני רכבים. בכך יש כדי להסביר מדוע טלפון אחד אוכן לאחר האירוע בהר הזיתים וטלפון שני בסמוך למלון נובוטל.

טענת נסים כי אין ראיות לכך שהחזיק אקדח אמיתי, לא הועלתה על ידו בזמן אמת, ומכל מקום, אזכיר כי שוטרי מג"ב מצאו בזירה כדור ושני קליעים באזור זירת האירוע.

וחיד העיד על עצמו כי מאז נפטר בנו לפני כארבע שנים הוא כל היום יושב בבית ושותה אלכוהול, וכך העידה גם אשתו. וחיד העלה טענת אליבי לפיה שהה בביתו בשעת האירוע. אשתו טענה כי הם אינם ישנים יחד, מאחר שהוא שיכור וישן על הרצפה או בסלון אך ביום האירוע, ראתה אותו בשעה 02:30 בבוקר ולאחר מכן ב-06:00. אמנם אין בכך כדי להשליך על מקום הימצאו של וחיד בסביבות השעה 05:00 אך לטענת אשתו הוא נוחר והדבר מפריע את שנתה, כך שניתן להסיק מהדברים כי התכוונה לומר ששהה בבית עד לשעות הבוקר. אלא שההודעה נגבתה מאשתו של וחיד ביום 11.7.11, למעלה משבועיים לאחר האירוע, ומטעמים מובנים איני רואה ליתן בשלב זה משקל נכבד לגרסתה של האשה.

10.

העוררים טענו כי מהודעותיהם של שוטרי מג"ב שהגיעו מייד למקום האירוע, עולה כי היו שני תוקפים בלבד.

השוטרים הגיעו למקום לאחר שנשמעו יריות, וזיהו שתי דמויות בורחות ונכנסות לרכב מסוג מזדה לבנה, בו המתין להם אדם נוסף. אמנם, שוטרי מג"ב לא ראו את כל חמשת התוקפים, אך כפי שנזכר לעיל, מהעדויות עולה כי היו שני רכבי מילוט, מה שעשוי להסביר את העובדה שהשוטרים ראו רק שני תוקפים מתוך החמישה שהשתתפו באירוע על פי כתב האישום. מהודעתו של שוטר מג"ב גנדי מזביץ עולה כי אמנם נאמר לו על ידי אנשים בשטח שהיו שני אנשים לבושים בשחור שתקפו את המתלונן, אך הוא עצמו הסיק כי ככל הנראה היו יותר משני מעורבים. זאת, מאחר שרכב המאזדה היה מונע עוד לפני שהשניים הגיעו אליו והחל בנסיעה מייד כאשר השניים נכנסו, כך שיש להניח כי היה אדם שלישי ברכב. לכך יש להוסיף כי ייתכן והאנשים בשטח, התייחסו לשני הדוקרים ולא למעורבים נוספים. מכל מקום, בהתחשב בכך שהעוררים זוהו באופן וודאי על ידי עדי הראיה כמי שהיו מעורבים בתקרית, איני סבור כי בתשאולם החפוז של האנשים בשטח על ידי שוטרי מג"ב, שלא ברור מי הם ועד כמה היו עדים לתקרית, יש כדי לכרסם בראיות לכאורה בשלב זה.

11.

בנוגע לקיומה של עילת מעצר, איני רואה צורך להוסיף על דבריו של בית המשפט המחוזי. המעשים המיוחסים לעוררים – הצטיידות בנשק תוך תכנון מראש, דקירה וירי לאור יום לנגד עיניהם של העוברים והשבים אף מבלי ניסיון להסוות את זהותם – מצביעה על מסוכנות המקימה עילת מעצר, ואף יש מקום לחשש כי האירוע יביא למעשי אלימות נוספים בין שתי המשפחות.

לכך יש להוסיף כי לחובתם של כל העוררים, למעט עמאר, עבר פלילי מכביד: חמזה הורשע, בין היתר, בעבירות של שוד מזוין, גניבה, תקיפה סתם וחבלה, בגינן אף נגזרו עליו עונשי מאסר. לחובת וחיד מספר הרשעות, בין היתר, בעבירות של שוד מזוין, קשר לפשע והחזקת סמים לצריכה עצמית, ואף עליו נגזר עונש מאסר בפועל (ולא נעלם מעיני כי המדובר בעבירות מהשנים 2000-1998). לחובת נסים עבר פלילי הכולל עבירות של היזק לרכוש במזיד, שוד מזוין, מעשה מגונה החזקת סכין, פריצה לרכב וגניבת רכב, פציעה ומספר עבירות של החזקת סכין.

אי לכך, איני סבור כי חלופת מעצר תסכון בעניינם ואני דוחה את הערר שהגישו.

12.

לא בלי התלבטות, אני סבור כי יש לבחון את האפשרות לחלופת מעצר לגבי עמאר. אכן, מהודעותיו של המתלונן עולה כי עמאר הוא שהתחיל באירוע, ולמיצער, היה לו חלק מרכזי, כאשר ניגש למתלונן ואמר לו שאם לא יתן להם את הבית הוא יהרוג את משפחתו, וכאשר המתלונן אמר לו שיש משטרה, עמאר הצביע על משמר הגבול "ואמר לי מה הם יכולים לעשות ואז התחיל הבלאגן" (הודעה מיום 29.6.2011 עמ' 2 ש' 47). מנגד, בהנחה שעמאר לא היה מודע להקלטה בניידת, הרי שהתבטאותו הספונטנית לכאורה, מעוררת סימן שאלה לגבי מעורבותו. בנוסף, אין להשוות את עברו הפלילי של עמאר לאלו של העוררים האחרים, באשר לחובתו הרשעה אחת משנת 2004 בגין החזקת סכין. בהתחשב בכל אלה, ומבלי לקבוע מסמרות, אני מורה לשירות המבחן להכין תסקיר מעצר בעניינו של עמאר, ולאחר מכן יוחזר עניינו ל בית משפט קמא על מנת לחזור ולבחון אם ניתן להסתפק לגביו בחלופת מעצר.

13.

כפי שפתחתי ואמרתי, עניינו של עאדל שונה במעט מעניינם של העוררים האחרים בשל מספר סיבות: האחת , אף שמעורבותו של עאדל עולה בפירוש מעדותם של שני אחייני המתלונן, המתלונן עצמו לא נקב בשמו, ואף הבהיר כי לא ראה אותו במהלך האירוע. אציין כי חמזה טען בחקירתו במשטרה כי הטלפון שלו היה אצל עאדל, שאישר זאת בחקירתו והסביר כי לקח את הטלפון כדי לשמוע שירים והחזיר לחמזה את הטלפון למחרת בבוקר. בהנחה כי חמזה ביקש להרחיק עצמו מהאירוע באמירה זו, מן הסתם לא היה נוקב בשמו של עאדל, אילו עאדל היה בין בני החבורה. השניה , גם כתב האישום לא מייחס לעאדל דקירה או ירי או שליפת אקדח. השלישית , עאדל משוחרר מזה זמן.

לטעמי, יש בצירוף טעמים אלה, בעיקר הטעם השלישי, כדי להטות את הכף לשחרורו של עאדל לחלופת מעצר. כידוע, לא בנקל יורה בית המשפט על מעצרו של נאשם שכבר שוחרר ממעצר, אלא "אם הפר את תנאי השחרור, או אם נתחדשו נסיבות המחייבות את החזרתו למעצר וחריגה מכלל זה עשויה להיות מוצדקת רק במקרים חריגים ועל יסוד נימוקים כבדי משקל" (בש"פ 8015/09 קוניוף נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 20.10.2009) סעיף 28 להחלטה).

13.

סיכומו של דבר, שעררם של חמזה, וחיד ונסים נדחה. עניינו של עאמר ייבחן שוב על ידי בית משפט

קמא לאחר קבלת תסקיר שירות מבחן, ועררו של עאדל מתקבל, במובן זה שהתנאים המגבילים שהוטלו עליו בהחלטת בית משפט

השלום מיום 11.7.11 יעמדו בעינם.