בש"פ 8425/12 יוהאן אבוג'דיד נ. מדינת ישראל

לפני בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ע' מודריק ) בעמ"י 30755-11-12 מיום 20.11.2012, שהורה על מעצרם של המבקשים, וזאת עד להחלטת בית משפט השלום שאמורה להינתן ביום 27.11.2012 בעניין המשך מעצרם. החלטה זו ניתנה לאחר שהתקבל ערר המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת מ' בן ארי ) במ"ת 15188-11-12 אשר הורה על שחרור המבקשים לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

עובדות כתב האישום

1.

ביום 3.11.2012 בשעה 23:00 נהגה א.מ. כש-א.כ., בן זוגה, ישב לצידה (להלן: המתלוננים ) ברכב מסוג "יונדאי" ברחוב דיזנגוף בתל-אביב. באותה העת, נהג נאשם 1 ברכב מסוג "פרארי" כשהמבקש 1, יוהאן אבו ג'דיד (להלן: הנאשם 2 ), ישב לצדו, כשברכבו בין היתר חפץ הנחזה כאקדח. בהגיע נאשמים 2-1 לצומת הרחובות דיזנגוף ופרישמן, נהג הנאשם 1 באופן מסוכן ורשלני ברכב הפרארי, כשביצע בניגוד לחוק פניית פרסה אסורה ומסוכנת תוך סיכון עוברי הדרך. כתוצאה מנהיגתו זו, גרם נאשם 1 לתאונת דרכים בין רכבו לרכבם של המתלוננים. המתלוננים, אשר הבחינו כי רכבם ניזוק, ביקשו להחליף את פרטי רישיון הנהיגה, רישיון הרכב ותעודת הביטוח עם הנאשמים 1 ו-2, אך אלו סרבו לעשות כן כמחויב בחוק, תוך שנאשם 2 הסכים להעביר את מספר הטלפון שלו בלבד למתלוננת. בהמשך, משעמדו המתלוננים על בקשתם לקבל את הפרטים של נאשמים 1 ו-2, עמדו אלו בסירובם, נכנסו לרכבם וניסו למלט עצמם מהמקום. בתגובה, חסמו המתלוננים בגופם את נתיב נסיעת נאשמים 1 ו-2.

או אז, לחץ נאשם 1 בעוצמה על דוושת הדלק, כשהוא ונאשם 2 בתוך הרכב, ואיים על המתלוננים כי ידרסם אם לא יזוזו מיידית מנתיב נסיעתו, והכל מתוך כוונה להטיל עליהם פחד ולסלקם מנתיב בריחתם המתוכנן. נוכח המהומה שנוצרה, החלו עוברי אורח להתגודד סביב הנאשמים 1 ו-2 וביחד עם המתלוננים תיעדו באמצעות מכשיריהם הסלולאריים את תגובותיהם האלימות. בין אלו ששהו במקום ותיעדו באמצעות המכשירים הסלולאריים את מעשיהם האלימים של נאשמים 1 ו-2 היו גם בני הזוג ב.ל. ו-מ.ל., אשר צעקו לעבר הנאשמים 1 ו-2 כי הזמינו משטרה למקום. משראו הנאשמים 1 ו-2 כי המתלוננים צילמו אותם ואת רכבם, יצא נאשם 1 מרכבו והחל לתקוף את המתלוננים תוך שמשך בחולצתו של א.כ., לפת את עורפו באמצעות ידו וחנקו. בתגובה, הדף א.כ. מעליו את נאשם 1. משהבחין נאשם 1 כי המתלוננת א.מ. מצלמת אותו באמצעות מכשירה הסלולארי, תקף אותה באופן שאחז בעוצמה בידה וניסה בכוח לחלץ ממנה את מכשירה הסלולארי. א.כ. הבחין כי נאשם 1 תקף את א.מ. ובתגובה מיהר לסייע בידה תוך שהגן על א.מ. מפניו והזהיר את נאשם 1 לבל יתקרב אליה בשנית. בתגובה, החל נאשם 1 להשתולל במקום.

סמוך לאחר מכן, קשרו נאשמים 1 ו-2 קשר עם נאשמים 5-3 וביניהם המבקש 2, אבי רחמים (להלן: הנאשם 5 ). במסגרת הקשר, הזעיקו נאשמים 1 ו-2 טלפונית את הנאשמים 5-3 וכן אחרים שזהותם לא ידועה למאשימה, וביקשו מהם להגיע במהירות למקום על מנת שיסייעו להם, בצוותא חדא, לדרוש ולקחת בכוח מהמתלוננים ומאחרים, בדרכי אלימות, הפחדה ואיומים, את מכשיריהם הסלולאריים וכן על מנת שיסייעו להם למלט מהמקום את החפץ הנחזה כאקדח ואת הציוד הנוסף שהיה ברכבם, בטרם תגיע המשטרה למקום. בהמשך לקשירת הקשר ולשם קידומו, בחלוף דקות בודדות, הגיעו למקום נאשמים 5-3 בלווית אחרים בעלי חזות מאיימת, ויצאו במהירות מתוך רכב ספורט לבן מסוג "קורבט" ומכלי רכב נוספים וחברו לנאשמים 2-1. נאשם 2 ניגש לרכב הפרארי והוציא מתוכו את החפץ הנחזה כאקדח והחפצים הנוספים. בסמוך לאחר מכן העבירם לידיו של נאשם 4, אשר השליכם במהירות לתוך הקורבט. נהג הקורבט מיהר ועזב את המקום במהירות. בד בבד, במסגרת הקשר ולמען קידומו, ניגש נאשם 3 למתלונן א.כ. ותקף אותו, באופן בו חיפש על גופו בכוח את המכשיר הסלולארי השייך לו. נאשם 3 קרב אל א.כ. ואיים עליו כשהוא לוחש באוזנו: "אני אפוצץ לך את הפנים גם ליד השוטרים, תביא לי את הטלפון, נמחק את התמונות!". עוד במסגרת הקשר ולמען קידומו, ניגש נאשם 5, ביחד עם שניים אחרים שזהותם לא ידועה למאשימה, לרכבה של המתלוננת א.מ. ונשען עליו. א.מ. המפוחדת שאלה את נאשם 5 לזהותו ולפשר מעשיו וכן ביקשה ממנו כי יתרחק מרכבה. בתגובה אמר לה הנאשם 5 באופן מאיים "מי את?" והמשיך להישען על רכבה, בעוד השניים האחרים דרשו ממנה כי תמסור לידיהם את המכשיר הסלולארי שברשותה וכי תמחק את התמונות שצילמה.

משהבחינה במתרחש ע.א., מלצרית בבית הקפה סמוך, ניגשה לנאשם 1 וביקשה ממנו כי יניח למתלוננים לנפשם. בתגובה, ניגש נאשם 5, בצוותא חדא עם נאשם 1, למלצרית ע.א. ואיים עליה באומרו: "זה לא יפה שאת מתנהגת ככה, את יודעת מי אני?". המלצרית המשיכה להתחנן לפני נאשמים 1 ו-5 כי יעזבו את המתלוננים לנפשם. בתגובה ניגש אליה נאשם 1 וצעק עליה בטון מאיים "סתמי את הפה, מה את מתערבת!". מיד לאחר מכן, תקף נאשם 1 את המלצרית ע.א. באופן שלקח בקבוק סודה שהיה מונח על אחד משולחנות בית הקפה ושפך עליה את תכולתו. מיד לאחר מכן, הבחינו נאשמים 1 ו-3 ב-ב.ל. מצלם באמצעות מכשירו הסלולארי את ההתרחשות האלימה. במסגרת הקשר ולמען קידומו, ניגש נאשם 1 אל ב.ל. ודרש ממנו כי יפסיק לצלם. משסרב להיענות לדרישתו, תקף נאשם 1 את ב.ל. באופן שדחף אותו בכוח. בתגובה, נבהל ב.ל. ויחד עם רעייתו מ.ל. נמלטו בבהלה אל תוך בית הקפה. או אז, חבר נאשם 3 לנאשם 1 ובצוותא חדא רדפו אחר ב.ל. משביקשו הנאשמים להיכנס לבית הקפה, נתבקשו על ידי המלצרית ל.א. שלא להיכנס. בתגובה, תקף נאשם 1 את המלצרית ל.א. כשדחף אותה בעוצמה. נוכח האווירה המאיימת, הגיע עובר אורח, מ.ש., אשר הגן בגופו על המלצרית ל.א.. בתגובה, איים נאשם 3 על המלצרית ל.א. באומרו למ.ש.: "כדאי שתזיז אותה, היא חצופה, ואם היא תישאר פה, אני אהרוג אותה."

בהמשך, נכנס נאשם 3 אל תוך בית הקפה, תוך שהוא ממשיך ומנסה בדרכי איומים והפחדה להניע את ב.ל. למסור לידיו את המכשיר הסלולארי. כל אותה עת עמדה רעייתו של ב.ל. כחוצץ בין נאשם 3 לבעלה, תוך שהתחננה לבל יפגע בו. משהבין נאשם 3 כי מתחם בית הקפה מרושת במצלמות אבטחה, עזב את המקום, כשהוא מותיר את ב.ל. ורעייתו מבוהלים ומפוחדים, פן ישובו הנאשמים למקום ויפגעו בהם. המלצרים של בית הקפה, כמו גם עוברי אורח, המשיכו אף הם לגונן על בני הזוג מפאת חששם שמא מי מהנאשמים יפגע בהם. בהמשך, הובילו המלצרים את בני הזוג אל מטבח פנימי של בית הקפה, הסתירו אותם במקום, תוך שהקימו חיץ באמצעות שולחנות בית הקפה, והכל כדי למנוע כניסת מי מהנאשמים למקום. בד בבד, בעוד ב.ל. מצוי בחדר המטבח הפנימי, נטל לידיו סכין מטבח התיישב שפוף תחת מקום מסתור בפינת המטבח והחל להתפלל ולומר פרקי תהילים ביחד עם רעייתו. בהגיע המשטרה למקום נעצרו הנאשמים 1, 5-3 ונאשם 2 נעצר מאוחר יותר.

במעשיהם המתוארים לעיל, קשרו הנאשמים קשר כאמור ובמסגרתו תקפו, בצוותא חדא, את המתלוננים ואת האחרים שנכחו במקום; איימו עליהם בפגיעה פיזית תוך שהטילו עליהם מורא ופחד; דרשו מהם את הטלפונים הסלולאריים תחת איומים ואלימות במטרה לגנבם; שיבשו הליכי חקירה ומשפט כשמילטו את החפץ הנחזה כאקדח והחפצים הנוספים מהמקום וניסו לשבש הליכי חקירה ומשפט כשניסו לגנוב את הטלפונים הסלולאריים ולמחוק את התמונות מהטלפונים הניידים של המתלוננים. לנאשם 1 יוחסו עבירות תעבורה נוספות.

בגין מעשים אלה יוחסו לנאשמים 5-1 עבירות כדלקמן: קשירת קשר לביצוע פשע (תקיפה בנסיבות מחמירות, דרישת נכס באיומים), עבירה על סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק ), בצירוף סעיף 379 לחוק בנסיבות סעיף 382(א) לחוק, בצירוף סעיף 404 רישא לחוק; קשירת קשר לביצוע עוון (איומים, שיבוש מהלכי משפט), עבירה על סעיף 499(א)(2) לחוק בצירוף סעיף 192 וסעיף 244 לחוק; תקיפה בנסיבות מחמירות (בצוותא חדא) (ריבוי עבירות), עבירה על סעיף 379 לחוק, בנסיבות סעיף 382(א)לחוק, בצירוף סעיף 29(ב) לחוק; דרישת נכס באיומים (בצוותא חדא) (ריבוי עבירות), עבירה על סעיף 404 רישא בצירוף סעיף 29(ב) לחוק; איומים (ריבוי עבירות), עבירה על סעיף 192 לחוק בצירוף סעיף 29(ב) לחוק; שיבוש מהלכי משפט (בצוותא חדא), עבירה על סעיף 244 בצירוף סעיף 29(ב) לחוק וכן ניסיון לשבש מהלכי משפט (בצוותא חדא), עבירה על סעיף 244 בצירוף 25 לחוק ובצירוף סעיף 29(ב) לחוק.

תמצית ההליכים הקודמים

2.

הנאשמים 5-1, ובהם המבקשים, נעצרו ביום 3.11.2012 והובאו להארכת מעצרם. ביום 6.11.2012 קבע בית משפט השלום כי יש לשחרר את המבקשים למעצר בית בתנאים מגבילים, לאור חלקם באירועים ובשל היעדר עבר פלילי. יצויין כי ביום 7.11.2012 הורה בית המשפט על מעצרם של הנאשמים 1, 3 ו-4 לאור הגשת הצהרת תובע ובשים לב לחלקם באירועים. על החלטת בית המשפט מיום 6.11.2012 הוגש ערר על ידי המאשימה, אשר נדחה בבית המשפט המחוזי. ביום 8.11.2012 הוגש כתב האישום. בד בבד, הוגשה בקשה לבית משפט השלום להורות על מעצרם של כל הנאשמים, לרבות המבקשים.

3.

ביום 15.11.2012 נדונה בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת מ' בן ארי ) בקשת המאשימה להורות על מעצרם של הנאשמים 5-1, ובהם המבקשים, עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אירוע אלים בו נטלו חלק כל הנאשמים, הגם שחלק מהמעשים המיוחסים לנאשמים שונים מהמתואר בכתב האישום. ביחס למבקש 1 (הנאשם 2), נקבע כי הוא נראה מעביר דבר מה לנאשם 4 וכן כי היה במקום בנוכחות שאינה תמימה. באשר למבקש 2 (הנאשם 5), נקבע כי לפי חומר הראיות הוא נשען על רכבה של המתלוננת א.מ. כשהוא שואל אותה "מי את?" וכי יתכן שאמר למלצרית ש"זה לא יפה איך שהיא מתנהגת". בית המשפט ציין כי למבקשים אין עבר פלילי. בשים לב לחלקם של המבקשים באירוע, הורה בית המשפט על מעצרם של המבקשים במעצר בית לילי בביתם, תוך שנאסר עליהם ליצור קשר עם המתלוננים והעדים בתיק.

4.

על החלטה זו הגישה המאשימה ערר לבית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' מודריק ). בית המשפט המחוזי קבע כי אכן קיימות בתיק ראיות לכאורה למעשים אותם ציין בית משפט השלום, ואף מעבר לכך. בית המשפט הדגיש את התרשמויותיהם של עדי ראיה שצפו בהתרחשות, ואשר פנו למוקד המשטרה, לפיהן דובר באירוע בריונות צופה אסון ומאיים במיוחד. בית המשפט דחה את טענות הנאשמים לפיהן התנהגותו של כל אחד מהם היא בבחינת ספק אלימות או איום באלימות ולפיהן לא התקיים בין הנאשמים שיתוף פעולה. נקבע כי אמנם חומר הראיות אינו מגלה הפעלת כוח בעוצמה רבה, אך מהתבוננות באירועים כמכלול עולה כי "עיקר הדברים הוא ב"התנהגות מאיימת", בתחושת אימה וטרור שנבעה מעצם התקבצות הקבוצה והדרישות שבאו מאנשיה". צויין כי נראה שחלק מהמתלוננים מבקשים לצמצם את טיב התנהגותם של הנאשמים בשל חשש מפניהם. עוד נקבע כי קיימות ראיות לכאורה כי הנאשמים שיתפו ביניהם פעולה וזאת לאור התרשמותם של עדי הראיה כי המבקשים פעלו כקבוצה ובעצה אחת. לאור האמור, נקבע כי במעשי הנאשמים מגולמת עילת מעצר שמקורה בחשש לסיכון ביטחונם של אנשים, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1966 (להלן: חוק המעצרים ). הוסבר כי עיקר החשש "נעוץ בכך שחבורת בריונים מהלכת אימים על סביבותיה כדי לממש את רצונו של מי מן הנמנים עמה", בפרט לאור מהירות התייצבותם וזמינותם של הנאשמים שנקראו למקום האירוע. מפאת הצורך לבחון את האפשרות לחלופת מעצר לפני בית משפט השלום, הורה בית המשפט המחוזי על מסירת תסקיר שירות מבחן לבית משפט השלום עד ליום 27.11.2012 וכן על מעצרם של המבקשים לאלתר עד להחלטת בית משפט השלום בעניינם במועד זה. לבקשת המבקשים, הורה בית המשפט בהחלטה נוספת על עיכוב ביצוע של החלטה זו ב-48 שעות וזאת עד ליום 22.11.2012 בשעה 10:00.

נימוקי הבקשה

5.

בבקשת הרשות לערור מדגישים המבקשים כי הם אנשים נורמטיביים ונעדרי עבר פלילי וכן כי במשך השבועיים בהם שהו במעצר בית לילי לא הפרו את ההגבלות שהוטלו עליהם או פעלו לשיבוש החקירה. לטענתם, החלטת בית המשפט המחוזי עומדת בניגוד להלכה לפיה לא נשקפת מסוכנות מנאשם שהתהלך חופשי עובר למעצרו עד תום ההליכים ולכן אין מקום להורות על מעצרו. בנוסף, נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי עומדת בניגוד להחלטת בית משפט השלום כמו גם בניגוד להחלטות בעניין מעצר הימים של המבקשים. כמו כן, נטען כי קביעות בית המשפט המחוזי ביחס לראיות לכאורה בעניינם של המבקשים אינן עולות בקנה אחד עם חומר הראיות ומכל מקום אין הצדקה להשיב את המבקשים למעצר.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה על כלל נספחיה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

7.

כידוע, מאז תיקון מס' 8 לחוק המעצרים, ביקורת שיפוטית על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום מתאפשרת, על פי סעיף 51(א1)(1) לחוק זה, ברשות בלבד. בפסיקתו של בית משפט זה אומצו אמות המידה העקרוניות שנקבעו בהלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), לעניין מתן רשות לערור בנסיבות אלה. בהתאם, נקבע כי מתן רשות לערור תינתן, ככלל, במקרים מיוחדים בהם הבקשה מעלה סוגיה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של המבקשים, תוך שהותר פתח להגמשת ההלכה במקרים מיוחדים [ בש"פ 684/12 ברטלר נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 31.1.2012) , בפיסקה 11 להחלטתי וההפניות שם (להלן: עניין ברטלר ). ראו והשוו גם: בש"פ 4215/12 מלכה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.6.2011)]. ב עניין

ברטלר , הבעתי את דעתי כי:

"נוכח אופייה של בקשת רשות הערר אשר מטבעה עוסקת פעמים רבות בדיני נפשות ובזכויות יסוד של נאשמים, אל לו לבית משפט זה להותיר חרך צר בלבד לקבלת רשות לערור, ולראות באותם 'מקרים מיוחדים' מקרים נדירים בלבד. כך לדוגמא, דומני כי יש להתיר רשות לערור גם באותם מקרים בהם סבור בית המשפט זה כי החלטת בית המשפט המחוזי על פניה אינה סבירה ופוגעת בזכויות הנאשם מעל למידה הדרושה לשם הגנה על האינטרסים הציבוריים, ובראשם האינטרסים של שלום הציבור ותקינות ההליך הפלילי" (שם, בפיסקה 11 להחלטתי).

8.

בנסיבות המקרה שלפני, יישום אמות המידה שנקבעו בפסיקה לעניין מתן רשות לערור לפי סעיף 51(א1)(1) לחוק המעצרים מעלה כי דין הבקשה להידחות. המקרה שלפני אינו מעלה כל שאלה עקרונית שלה השלכות רוחב ונוגע כולו לעניינם הפרטי של המבקשים. כמו כן, לא מצאתי כי נעשתה בענייננו פגיעה בלתי מידתית בזכויות היסוד של המבקשים.

9.

בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף כי לטעמי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. אכן, העובדה כי הנאשם התהלך חופשי עובר למעצרו עד תום ההליכים או שוחרר בשלב המעצר הימים הינה אינדיקציה המצביעה על מסוכנות במידה נמוכה יחסית ויש בה כדי להפחית את החשש כי הנאשם יימלט מאימת הדין. כמו כן, יש וההחלטה שלא להורות על מעצר עובר להגשת כתב אישום יוצרת אינטרס הסתמכות אצל הנאשם כי לא יושם במעצר [ראו והשוו: בש"פ 8015/09 קוניוף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.10.2009), בפיסקה 28 להחלטתי; בש"פ 1237/04 מדינת ישראל נ' גיאסוב (טרם פורסם, 11.2.2004)]. אולם, בעניין שלפנינו, נוכח טיבן של העבירות בהן מואשמים המבקשים, אשר כוללות מעשי בריונות ואיומים שנעשו בצוותא חדא, כנגד מספר מתלוננים, וזאת בין היתר במטרה לשבש הליכי משפט, אשר נקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחתן, מקובלת עלי החלטתו של בית המשפט המחוזי כי יש להורות על מעצרם של המבקשים. שקלתי אם נוכח תקופת המעצר הקצרה שהוטלה על המבקשים, היה מקום בכל זאת להורות על שחרורם למעצר בית בתנאים מגבילים, עד להגשת תסקיר מבחן בעניינם ביום 27.12.2012. אולם, השתכנעתי כי בנסיבות העניין וכאשר על כף המאזניים מונח החשש מפני פגיעה בביטחון הציבור, אכן ישנה הצדקה להורות על מעצר המבקשים.

10.

סוף דבר הבקשה נדחית. משכך, מתייתרת ההכרעה בבקשת עיכוב הביצוע.