בש"פ 4215/12 יצחק מלכה נ. מדינת ישראל

לפני בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ד' פיש ) בעמ"ת 27839-05-12 מיום 21.5.2012, שהורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, לאחר שהתקבל עררה של המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (השופט ש' שר ) במ"ת 2306-12 מיום 30.3.2012, אשר הורה על שחרור המבקש לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.

לפי עובדות כתב האישום, קשרו המבקש ואלירן רפאלוב אגרונוב (להלן:

אלירן ; יחד להלן: הנאשמים ) קשר למשוך במרמה כספים מחשבונות בנק של משתמשים במכשירי חברת "כספונט בע"מ" (להלן: המכשירים ), המחוברים לחברות כרטיסי האשראי, באמצעות העתקת פרטי כרטיסי האשראי (להלן: הפרטים ) של משתמשים אל כרטיסי פלסטיק (להלן: הקשר ). במסגרת הקשר ולשם מימושו, התקינו הנאשמים במספר מכשירים תוכנה להעתקת הפרטים (להלן: המכשירים המטופלים ), והציבו את המכשירים המטופלים בבתי עסק שונים. או אז, לאחר שמשתמשים שונים הכניסו את כרטיסיהם אל המכשירים המטופלים, ולאחר שמכשירים אלו הציגו הודעת תקלה, הוציאו הנאשמים את הפרטים המועתקים מן המכשירים במטרה למשוך באמצעותם במרמה סכומי כסף שונים.

2.

על רקע זה, מפרט כתב האישום שני אישומים שונים:

על פי האישום הראשון , התקינו הנאשמים מכשיר מטופל בפאב ה"גאגוס" ברעננה (להלן: הפאב ), וזאת ומתוך כוונה לקבל במרמה כספים ממחזיקי כרטיסים שינסו למשוך כסף מן המכשיר המטופל. מן המועד שבו הותקן המכשיר ועד למועד שנתפס, היה הפאב סגור לקהל הרחב.

על פי האישום השני , התקינו הנאשמים מכשירים מטופלים בבית עסק לממכר מזון "בית הטאבון" בחיפה, הסמוך לאצטדיון הכדורגל בעיר (להלן:

האצטדיון ). כאשר התקיים משחק דרבי באצטדיון (להלן: המשחק ), שיבש אלירן את פעולתם של ארבעה כספומטים של בנק לאומי ובנק הפועלים אשר היו באזור האצטדיון, באמצעות תחיבת מקל של שלגון לפתחי המכשירים, באופן שלא יאפשר משיכת כספים באמצעותם. נוכח כך, ניגשו משתמשים רבים שהגיעו לאזור לשם צפייה במשחק אל המכשיר המטופל ונתקלו בהודעת תקלה. למחרת, הוציאו הנאשמים את הפרטים מן המכשיר המטופל, העתיקו אותם על גבי כרטיסי פלסטיק (להלן: הכרטיסים המזויפים ) ומשכו באמצעותם סכומי כסף בסניפי בנק שונים, כאשר אלירן ניגש לסניפי הבנק ומשך את הכספים, בעוד המבקש המתין לו מחוץ להם, ברכב. באופן זה משכו הנאשמים במרמה באותו יום סכום של 28,297 ש"ח, ואף ניסו לקבל במרמה סכומים נוספים בגובה דומה, אך נעצרו.

3.

בעקבות כך ביום 30.3.2012 הוגש כנגד המבקש כתב אישום לבית משפט השלום, במסגרתו יוחסו לו העבירות כדלקמן; בגין האישום הראשון

– קשירת קשר לפשע לפי סעיף 449(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); החזקת רכוש חשוד כגנוב לפי סעיף 413 לחוק; החזקת ציוד לזיוף כרטיסי חיוב לפי סעיף 18 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (להלן: חוק כרטיסי חיוב ); ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק בצירוף סעיפים 25 ו-29 לחוק. בגין האישום השני

– קשירת קשר לפשע לפי סעיף 449(א)(1) לחוק; החזקת רכוש חשוד כגנוב לפי סעיף 413 לחוק; הונאה בכרטיס חיוב בנסיבות מחמירות לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק בצירוף סעיף 29 לחוק; ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק בצירוף סעיפים 25 ו-29 לחוק.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד המבקש הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בין הצדדים לא הייתה כל מחלוקת בדבר קיומם של ראיות לכאורה ועילת מעצר. על כן התמקד הדיון בשאלת חלופת המעצר. בהחלטתו מיום 30.3.2012 (להלן: ההחלטה הראשונה ) הורה בית משפט השלום על שחרור המבקש לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, ובהם מעצר בית מלא עד תום ההליכים בבית הוריו של המבקש; איזוק אלקטרוני עד ליום 2.4.2012; צו עיכוב יציאה מן הארץ; הפקדה בסך של 40,000 ש"ח וכן חתימת ערבות צד ג' על סך של 10,000 ש"ח על ידי כל אחד מן המפקחים. בית משפט השלום ציין בהחלטתו כי אמנם התרשם שאכן נשקף מן המבקש סיכון לשלום הציבור, בין היתר על רקע התחכום שבמעשים המיוחסים לו כמו גם הידע הטכנולוגי הדרוש לביצועם, אלא שהדבר אינו מאיין את היכולת להורות על חלופת מעצר בעניינו, ובלבד שזו תהיה אפקטיבית דיה. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ד' פיש ) ביום 4.4.2012 אשר הורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של המבקש ועל החזרת הדיון לבית משפט השלום.

5.

בהתאם לכך הוגש תסקיר מטעם שירות המבחן. בתסקיר צוין כי המבקש הפר בעבר תנאים מגבילים, וכי המבקש – שחווה בעברו מספר חוויות טראומתיות אותן הדחיק – נמנע מהתבוננות פנימית על מעשיו ואף מפגין דפוסי התנהגות מניפולטיביים. על יסוד זה נכתב כי ללא הליך טיפולי מעמיק קיים סיכון בינוני להישנות התנהגות פורצת גבולות מצד המבקש בעתיד. יחד עם זאת המליץ שירות המבחן על שחרורו של המבקש למעצר בית בבית הוריו, בכפוף להקשחת תנאי האיזוק האלקטרוני ולהעמדת המבקש לפיקוחו של שירות המבחן לתקופה בת שישה חודשים. המלצה זו באה בין היתר על רקע התרשמותו החיובית של שירות המבחן מהמפקחים המוצעים במסגרת החלופה – הורי המבקש.

6.

בהחלטתו מיום 14.5.2012 (להלן: ההחלטה השניה ) אימץ בית משפט השלום את המלצת שירות המבחן, והותיר על כנה את החלטתו בדבר שחרור המבקש למעצר בית. זאת, תוך הקשחת התנאים המגבילים בהתאם לאמור בתסקיר. נוסף על כך העמיד בית המשפט את גובה ערבות צד ג' על סכום של 20,000 ש"ח, וקבע כי בבית ההורים לא יותקנו מכשירים בהם ניתן לעשות כל שימוש אינטרנטי.

7.

על החלטה זו הוגש ערר מטעם המשיבה לפני בית המשפט המחוזי, שקיבל את הערר והורה ביום 21.5.2012 על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי תסקיר המעצר אמנם מהווה כלי עזר חשוב אך אין בו כדי לפטור את בית המשפט מבדיקה עצמאית של ממצאי התסקיר ושל מסקנותיו, כאשר אפשר שבית המשפט יגיע, על סמך ממצאי אותו תסקיר, למסקנות שונות מאלה של שירות המבחן. במקרה דנן קבע בית המשפט כי ממצאי התסקיר אינם עולים בקנה אחד עם המלצת שירות המבחן, בין היתר בשים לב לממצאים מטרידים דוגמת הפרת תנאים מגבילים בעבר ואי נכונות מצדו של המבקש לעבור הליך טיפולי. על סמך ממצאים אלו, בצירוף עברו הפלילי המכביד של המבקש, קבע בית המשפט כי המבקש מציב סיכון גבוה להתנהגות פורצת גבולות, וכי על כן אין ליתן בו אמון. קיום האמון, כך לפי בית המשפט, חיוני במיוחד בעבירות מסוג מרמה אשר מעצר הבית אינו יכול לאיין את המשך ביצוען, על אחת כמה וכמה משמדובר בעבירות המבוצעות באמצעים אלקטרוניים.

מכאן הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

8.

לטענת המבקש – באמצעות בא כוחו, עו"ד אביגדור פלדמן – שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מהמלצת שירות המבחן, אשר הדגיש בין השאר את החשיבות במתן הליך טיפולי מעמיק למבקש. טרם מתן ההמלצה ערך שירות המבחן בדיקה יסודית, במסגרתה פגש במבקש ואף שוחח עם הוריו אשר הציעו לשמש כמפקחים, והתרשם כי ההורים רציניים, אחראיים ותופסים באופן ביקורתי את מעשיו של המבקש.

9.

באשר לקבלת רשות לערור לפני בית משפט זה, נטען כי זהו עררו הראשון של המבקש על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים נגדו, כאשר בית משפט השלום הורה – בשתי החלטות נפרדות – על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. המבקש מאשר כי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) קובע כי ערר שני על החלטות בנושא מעצרים יוגש ברשות בלבד, ואינו מבחין לעניין זה בין הגשת הערר על ידי התובעת לבין הגשתו על ידי העצור עצמו. ואולם, המבקש סבור כי ברי שנוכח מעמדה הרם של זכות הערעור ראוי להבחין בין המצבים, ולראות בעובדה שמדובר בערר ראשון מטעם העצור כנסיבה מספקת לקבלת הבקשה דנא. המבקש מוסיף בהקשר זה כי עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק כנגד חוקתיותו של ההסדר הנ"ל תלויה ועומדת בימים אלו [בג"ץ 2442/11]. לגופו של עניין טוען המבקש כי הקשחת תנאי מעצר הבית על ידי בית משפט השלום מפיגים בפועל כל חשש מפני הישנות העבירות בעתיד. כמו כן נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי קיים קושי להסתפק במעצר בית במקרה הנוכחי משום שהעבירות בוצעו באמצעות מכשירים אלקטרוניים וגישה לאינטרנט. זאת, שכן לפי כתב האישום העבירות לכאורה כלל לא בוצעו באמצעות רשת האינטרנט, כי אם באמצעות הצבת מכשירים והוצאה (פיסית) של הפרטים מתוכם.

תגובת המשיבה

10.

לטענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד שאול כהן – אין לאפשר מתן רשות לערור אך משום שמדובר בערר ראשון מצד המבקש, משהדבר אינו רלבנטי על פי לשונו של חוק המעצרים. לגופו של ערר טוענת המשיבה כי נוכח עברו הפלילי של המבקש כמו גם העובדה כי בתסקיר צוין שהמבקש מתאפיין בדפוסי התנהגות מניפולטיביים, אין מקום להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשה על כלל נספחיה, ולאחר ששמעתי את הצדדים בדיון שנערך לפני ועיינתי באסמכתאות אשר הוגשו מטעמם, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערור כאילו ניתנה רשות והוגש ערר על פי הרשות שניתנה. כידוע, על פי סעיף 51(א1)(1) לחוק המעצרים, ביקורת שיפוטית על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום תתאפשר ברשות בלבד. זאת בשונה מן המצב שקדם לתיקון לחוק המעצרים [חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 8), התשע"א-2010, ס"ח 654], לפיו ערעור לפני בית משפט זה ניתן בזכות. התכלית המרכזית המונחת בבסיס התיקון הינה הפחתת העומס המוטל על בית משפט זה [ראו למשל: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.4.2011), פסקה 5 להחלטתה של השופטת ע' ארבל ; בש"פ 6003/11 טהא נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 18.8.2011), פסקה ח להחלטתו של השופט א' רובינשטיין ].

12.

באשר לאמות המידה שיש להחיל בעת בחינת בקשת רשות ערעור בערר על מעצרים, זה לא מכבר צירפתי את עמדתי שלי לעמדתם של רבים משופטי בית משפט זה, לפיה ראוי להחיל על בקשות כגון דא, על דרך של אנלוגיה, את אמות המידה כפי שנקבעו בהלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת

חניון חיפה ) [ראו: בש"פ 684/12 ברטלר נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 31.1.2012), פסקה 11 להחלטתי (להלן: עניין ברטלר )] , דהיינו: קיומה של סוגיה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, אך זאת תוך הותרת פתח להגמשת מבחנים אלו בהתקיים נסיבות מיוחדות. כמו כן הבהרתי את עמדתי ביחס לשאלה אימתי תתעוררנה אותן "נסיבות מיוחדות" אשר בהתקיימותן תינתן רשות לערור כאמור. כך קבעתי:

"נוכח אופייה של בקשת רשות הערר אשר מטבעה עוסקת פעמים רבות בדיני נפשות ובזכויות יסוד של נאשמים, אל לו לבית משפט זה להותיר חרך צר בלבד לקבלת רשות לערור, ולראות באותם 'מקרים מיוחדים' מקרים נדירים בלבד. כך לדוגמא, דומני כי יש להתיר רשות לערור גם באותם מקרים בהם סבור בית המשפט זה כי החלטת בית המשפט המחוזי על פניה אינה סבירה ופוגעת בזכויות הנאשם מעל למידה הדרושה לשם הגנה על האינטרסים הציבוריים, ובראשם האינטרסים של שלום הציבור ותקינות ההליך הפלילי" (עניין ברטלר , פסקה 11 להחלטתי).

ואמנם, סבורני כי הגם שלא מתעוררת בתיק זה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית, הרי ש צירופן של הנסיבות המיוחדות הקיימות במקרה זה מצדיק מתן רשות לערור . במסגרת נסיבות אלה ניתן למנות את העובדה כי הערכאות נחלקו בדעתן ביחס לאפשרות להורות על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר, כאשר בית משפט השלום מצא – בשתי הזדמנויות שונות – כי די בחלופת המעצר על מנת להסיר את המסוכנות העולה מן המעשים המיוחסים למבקש; את העובדה שהעבירות המיוחסות למבקש אינן נחשבות, ברגיל, חמורות באופן שאינו מתיר שחרור לחלופת מעצר וכן את המלצת שירות המבחן במסגרת התסקיר, שהתרשם לטובה מן המפקחים במסגרת החלופה וסבר כי החלופה מאיינת באורח סביר את המסוכנות העולה מן המבקש.

13.

אטעים כי אין בידי לקבל את טענת המבקש לפיה יש ליתן רשות לערור מכיוון שזהו הערר הראשון המוגש מטעם המבקש. כפי שאישר בא כוח המבקש במסגרת הדיון שלפני, סעיף 51(א1)(1) לחוק המעצרים אינו מתייחס למיהות המבקש וקובע באופן גורף כי יש לקבל רשות לצורך הגשת ערר על החלטות בענייני מעצרים. משכך, העובדה כי הנאשם הוא שמבקש לערור לפנינו כעת, וזאת לראשונה, אינה מוליכה אוטומטית למסקנה כי יש ליתן לו רשות לערור. אכן, חילוקי הדעות בין הערכאות פועלים לטובתו של המבקש דנא ביחס לקבלת בקשתו לערור, אך זאת על רקע נסיבותיו המיוחדות של המקרה כפי שפורטו לעיל בלבד.

14.

לגופו של ערר, הגעתי למסקנה כי דינו להתקבל, זאת בכפוף להחמרת התנאים המגבילים כפי שנקבעו בהחלטתו השניה של בית משפט השלום, כפי שאפרט להלן. סבורני כי צדק בית משפט השלום בקובעו כי חלופת המעצר המוצעת מאיינת במידה מספקת את המסוכנות העולה מן המעשים המיוחסים למבקש, זאת בשים לב למידת חומרתן של העבירות בהן מואשם המבקש; להמלצתו החיובית של שירות המבחן בעניינו של המבקש, ולעובדה כי ניתן להתרשם כי המפקחים בחלופה המוצעת הינם אחראיים ורציניים. מסקנתי זו נתמכת אף בהתרשמותו החיובית של בית המשפט המחוזי מן המפקחים המוצעים במסגרת החלופה (אם כי מסקנתו הסופית הייתה שונה כאמור). נוכח אלו דומני כי החלופה עליה הורה בית משפט השלום בהחלטתו השניה היא חלופה ראויה שיש בה כדי לאיין את המסוכנות המיוחסת למבקש, זאת בכפוף לאמור להלן.

15.

לצד האמור, ולנוכח החששות שהעלה בית המשפט המחוזי במסגרת החלטתו, סבורני כי יש להחמיר את התנאים המגבילים במסגרת חלופת המעצר שנקבעה בהחלטתו השניה של בית משפט השלום, כדלקמן:

א.

איסור על שימוש בטלפון קווי או נייד.

ב.

העלאת סכום ההפקדה הכספית לסך של 50,000 ש"ח.

ג.

העלאת סכום ערבות צד ג' שיפקיד כל מפקח לסך של 30,000 ש"ח.

שאר התנאים המגבילים כפי שהורה בית משפט השלום בהחלטתו השניה בעינם עומדים.

16.

אשר על כן, הערר מתקבל, אך זאת בכפוף להחמרת התנאים המגבילים כמפורט בפסקה 15 לעיל. יובהר, העורר לא יצא לחלופת מעצר עד למילוי כל התנאים המגבילים – הן אלו שנקבעו על ידי בית משפט השלום בהחלטתו השניה והן התנאים המעודכנים שנקבעו על ידי לעיל.