בש"פ 2228/13 יעקב ביטון נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא י' אלון ) מיום 21.3.2013 בתיק עמ"ת 39678-03-12, בגדרה התקבל ערר המשיבה כנגד

החלטת בית משפט השלום באשדוד מיום 18.3.2013 שהורה על שחרור המבקש, והמבקש נעצר עד לתום ההליכים נגדו בת"פ 42283-02-13.

1.

כנגד המבקש הוגש ביום 21.2.2013 בבית משפט השלום באשדוד כתב אישום הפורס מסכת שיטתית של מאות עבירות על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 ופקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961, בתקופה של שנתיים (2012-2011), ובסכום מצטבר של למעלה מ-837,000,000 ₪ (!!!). בתמצית אציין, כי המבקש ניהל שתי חברות (הנאשמות גם הן במסגרת אותו כתב אישום), וכלל בספרי הנהלת החשבונות שלהן חשבוניות מס פיקטיביות בסכום של 597,000,000 ₪ שהמע"מ בגינן עומד על כ-84 מליון ש"ח, ובנוסף הנפיק חשבוניות פיקטיביות לאחרים בסכום כולל של 240,614,808 ₪. יצוין כי בתקופה המדוברת, התנהל בבית משפט השלום בתל-אביב דיון בגין כתב אישום נוסף שהוגש כנגד המבקש בגין עבירות שביצע לכאורה על חוק המע"מ (ת"פ 4651-11-09).

במקביל להגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את המבקש עד לתום ההליכים. ב"כ המבקש הסכים כי קיימות ראיות לכאורה וכי קמה עילת מעצר, ועל כן הורה בית משפט השלום כי המבקש ישאר במעצר ועניינו ידון בשנית לאחר שיוגש תסקיר מעצר בו תיבחנהּ חלופות מעצר (החלטת השופטת שמואלי-מאייר מיום 21.2.2013). משניתן התסקיר ובהתאם להמלצת שירות המבחן, הורתה השופטת שמואלי-מאייר על שחרור המבקש למעצר בית בביתו בדימונה, בפיקוח אישתו, אחיו ושניים מחבריו ובתנאים הבאים: איזוק אלקטרוני; הפקדת מזומן או ערבות בנקאית בגובה 200,000 ₪; ערבות עצמית בגובה 500,000 ₪; וערבות של המפקחים דלעיל בגובה 200,000 ₪ כל אחד. בנוסף, נאסר על המבקש ליצור קשר עם המעורבים בפרשה, נאסר עליו להשתמש במחשב ובכל אמצעי תקשורת אחר, ונאסר עליו לצאת מהארץ (החלטה מיום 18.3.2013). לבקשת באי כוח המשיבה, עוכב שחרור המבקש לחלופת המעצר ל-48 שעות על מנת לאפשר למשיבה להגיש ערר על ההחלטה.

2.

ביום 21.3.2013 נדון ערר המשיבה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. מההחלטה שהתקבלה ניתן ללמוד, כי בטיעוניה – שלא צורפו לבקשה שלפניי – גרסה המדינה כי סכומי הכסף העצומים מושאי העבירות מצביעים על מסוכנות רבה הנשקפת מהמבקש; יוצרים חשש עמוק מפני הימלטותו מאימת הדין והעונש הצפוי לו באם יורשע; וכי אין בחלופת המעצר כדי לאיין סכנות וחששות אלו. השופט אלון , קיבל את הערר, ביטל את החלטת בית משפט השלום, וקבע כי אין בהמלצת שירות המבחן לשחרר את המבקש לחלופת מעצר כדי לאזן את הסכנות הנשקפות מהמבקש, ועל כן הורה להשאירו במעצר עד לתום ההליכים (החלטתו מיום 21.3.2013).

3.

מכאן לבקשה שלפניי. המבקש הדגיש את המלצת שירות המבחן לשחררו למעצר הבית, אשר התקבלה על ידי השופטת שמואלי-מאייר לאחר שבחנה את המפקחים המוצעים, ואף החמירה את תנאי המעצר מעבר לאלו שהומלצו על ידי שירות המבחן. המבקש טען, כי בית משפט קמא טעה בקובעו כי חלופת המעצר בביתו של המבקש תמוהה בהתחשב בכך שהעבירות בוצעו לכאורה מביתו, בעוד שהעבירות בוצעו לכאורה מאשדוד, וכי יש בטעות עובדתית זו כדי לקבל את הבקשה. בנוסף, לטענת המבקש, הלכה למעשה מדובר בערר ראשון מטעמו, שכן הערר בבית המשפט המחוזי הוגש על ידי המשיבה דנן, ועל כן – לטענתו – אין ענייננו בערעור ב"גלגול שלישי".

4.

דין הבקשה להידחות.

הבקשה אינה חורגת מעניינו הפרטני של המבקש ואינה מעוררת שאלה מיוחדת או טענה לעיוות דין. על אף טיעוני המבקש, ענייננו בבקשה לערור בגלגול שלישי על החלטת בית משפט השלום, וכפי שציין חברי השופט דנציגר בסעיף 13 לבש"פ 4215/12 מלכה נ' מדינת ישראל (11.6.2011) (להלן: ענין מלכה ), אליו הפנה המבקש וממנו ביקש להיבנות (ההדגשות אינן במקור – י"ע):

"אטעים כי אין בידי לקבל את טענת המבקש לפיה יש ליתן רשות לערור מכיוון שזהו הערר הראשון המוגש מטעם המבקש. כפי שאישר בא כוח המבקש במסגרת הדיון שלפני, סעיף 51(א1)(1) לחוק המעצרים אינו מתייחס למיהות המבקש וקובע באופן גורף כי יש לקבל רשות לצורך הגשת ערר על החלטות בענייני מעצרים. משכך, העובדה כי הנאשם הוא שמבקש לערור לפנינו כעת, וזאת לראשונה, אינה מוליכה אוטומטית למסקנה כי יש ליתן לו רשות לערור".

אשר לנסיבות הייחודיות, בעטיין קיבל השופט דנציגר את הבקשה בענין מלכה, הרי שכלל לא ניתן להעלות על הדעת השוואה בין מסכת העבירות השיטתית, הממושכת והנרחבת שתוארה לעיל, לשני האישומים בענין מלכה, אשר מבלי להמעיט מחומרתם הסתכמו במשיכה במרמה של כספים בסכום של 28,297 ₪. בהתחשב בהיקפן העצום של העבירות המיוחסות למבקש; בהתחשב בשיטתיות, האינטנסיביות והתחכום של העבירות שנעשו לאורך שנתיים; בהתחשב בכך שהעבירות המיוחסות למשיב בוצעו שעה שהיה תלוי ועומד כנגדו כתב אישום בעבירות זהות; ובהתחשב בכך ששירות המבחן ציין כי קיימת רמת סיכון לגבי המבקש – הרי שגם לגופו של עניין, איני סבור כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי.

5.

למעלה מן הצורך אזכיר מושכלות יסוד ואציין, כי על אף הסיוע הרב והמשמעותי שמושיט שירות המבחן בהמלצותיו, הרי שבית המשפט אינו כבול להמלצת שירות המבחן. הדברים מוכרים וידועים, ויפים לענין זה דבריו של הנשיא (כתוארו אז) שמגר , בר"ע 745/86 מאיר הרוש נ' מדינת ישראל (12.1.1987):

"כבודו של התסקיר במקומו, אך אין חובה על בית-המשפט לאמצו ואף אין זה רצוי ונכון שיתקבל הרושם כי הזמנת תסקיר שרות המבחן פירושה כשלעצמה כי כל שיומלץ שם גם מחייב אוטומטית את בית המשפט. לבית המשפט יש שיקול דעת ואין זה רצוי שיתקבל הרושם כי בית המשפט כפות על ידי ההמלצה..."

6.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה על הסף, אף ללא צורך בתגובה.