בש"פ 3407/13 משה סעדה נ. מדינת ישראל

לפני בקשה למתן רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ד' פיש ) מיום 15.4.2013, בעמ"ת 17789-04-13, אשר קיבל את ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא א' סלאמה ) במ"ת 24329-01-13 מיום 9.4.2013, והורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

1.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של פריצה לרכב בכוונה לגנוב, לפי סעיף 413ו סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); גניבה מרכב, לפי סעיף 413ד לחוק העונשין ופריצה לרכב, לפי סעיף 413ו רישא לחוק העונשין. על פי כתב האישום, ביום 8.1.2012 התפרץ המבקש לשני כלי רכב בכוונה לגנוב (האחד שחלונו כוסה ביריעת פלסטיק והשני שדלתו לא היתה נעולה) ונטל מאחד מהם משקפי שמש.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המבקש עד לתום ההליכים. ביום 24.1.2013 התקיים דיון בבית משפט השלום בבקשת המעצר. בא כוח המבקש הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר ועתר לקבל חוות דעת פסיכיאטרית ותסקיר שירות מבחן, על מנת לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר במסגרת מתאימה לגמילה מסמים. בית משפט השלום נעתר לבקשה והורה על מעצרו של המבקש עד להחלטה אחרת. ביום 9.4.2013 החליט על שחרורו של המבקש למעצר בית מלא באשפוזית לצורך תהליך של טיפול וגמילה והטיל על המבקש צו פיקוח למשך ששה חודשים, וזאת בהתאם להמלצת שירות המבחן. לבקשת המאשימה, עוכב ביצוע ההחלטה לשם הגשת ערר על החלטה זו. ביום 15.4.2013 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי אשר כאמור קיבל את הערר והורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים.

3.

כנגד החלטה זו מופנית הבקשה שלפני. המבקש טוען כי קיימות בעניינו נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן רשות לערור "בגלגול שלישי". לגופו של ערר, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה כשהחליט על מעצרו עד לתום ההליכים, על אף ששירות המבחן המליץ לשחררו לחלופת מעצר באשפוזית לגמילה מסמים. המבקש סבור כי בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הנדרש לתסקיר שירות המבחן בעניינו וקבע, ללא כל בסיס, כי המלצתו של שירות המבחן הושפעה מרגשנותו של המבקש. המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי סיכויי הגמילה אינם טובים. נטען כי אמנם ניסיונות גמילה בעברו של המבקש לא צלחו, אולם כיום הוא בשל לגמילה ואכן שירות המבחן זיהה אצלו התגייסות ורצון לשינוי מהותי בחייו.

דיון והכרעה

4.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.

5.

כידוע, על בקשות רשות לערור בענייני מעצרים הוחלה אמת המידה העקרונית שנקבעה בהלכת חניון חיפה , לפיה רשות לערור תינתן ככלל במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה כללית ובעלת חשיבות ציבורית, או כאשר נדרשת התערבותו של בית משפט זה מטעמי צדק ולשם מניעת עיוות דין [בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. עם זאת, כפי שציינתי לא אחת בעבר, מבחן זה יש ליישם בגמישות המתחייבת מן המאטריה בה עסקינן, אשר טומנת בחובה פגיעה בזכויות הנאשם ובפרט בזכותו החוקתית לחירות. כך למשל, לדידי, יש ליתן רשות לערור גם במקרים בהם סבור בית משפט זה כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה סבירה על פניה או כי היא פוגעת בזכויות הנאשם מעבר לנדרש [ראו: סעיף 53(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ); בש"פ 684/12 ברטלר נ' מדינת ישראל פיסקאות 11-10 (31.1.2012); בש"פ 4215/12 מלכה נ' מדינת ישראל פיסקה 12 (11.6.2011)]. בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה ליתן למבקש רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי. הבקשה שלפני עוסקת כולה בעניינו הפרטני של המבקש ואינה מגלה כל שאלה כללית או ציבורית. כמו כן, לא מצאתי כי למבקש נגרם עיוות דין המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. לבסוף, כפי שנראה להלן, איני סבור כי החלטת בית המשפט קמא אינה סבירה או כי היא כרוכה בפגיעה לא מידתית בזכויותיו של המבקש.

6.

עניינה של הבקשה שלפני ברצונו של המבקש להשתחרר לחלופת מעצר במסגרת מתאימה לגמילה מסמים.

כידוע, על פי פסיקתו של בית משפט זה, רק במקרים חריגים יורה בית המשפט על שחרור לקהילה טיפולית עוד בשלב הליכי המעצר. בסוגיה זו על בית המשפט לבחון אם הנאשם החל בהליך גמילה עובר למעצרו וכן את סיכויי הצלחת הטיפול ומידת התאמתו ומוכנותו של הנאשם לטיפול גמילה. כמו כן יש להתחשב באופי העבירות המיוחסות לנאשם, בשלב בו מצוי התיק, בגזר הדין הצפוי לנאשם ובהחלטותיהן של

הערכאות הקודמות בעניינו [ראו: בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סוויסה

(21.3.2011) פיסקאות 10-9; בש"פ 1102/13 אלוהב נ' מדינת ישראל פיסקה 9 (14.2.2013); בש"פ 767/12 עזיזה נ' מדינת ישראל פיסקאות 10-9 (31.1.2012)]. באשר לסיכויי הגמילה, בפסיקתנו הובהר כי "לא סגי בהבעת רצונו של הנאשם כדי לשלבו בהליך גמילה" וכי יש ליתן משקל רב בשאלה זו לתסקיר שירות המבחן. עם זאת, המלצה חיובית של שירות המבחן אינה מחייבת את בית המשפט [סעיף 48(א)(7) לחוק המעצרים; עניין סוויסה , בפיסקה 9ב. ראו גם: בש"פ 8688/04 חסדאי נ' מדינת ישראל פיסקה 5 (2.11.2004)].

7.

בעניין שלפנינו, המבקש אמנם החל בהליך טיפולי עובר למעצרו, ואף זכה להמלצת שירות המבחן, אולם הוא בעל עבר פלילי מכביד, הכולל עשרות רבות של הרשעות קודמות, וכנגדו עומדים ותלויים מאסרים מותנים לפרק זמן לא מבוטל. יתרה מכך, למבקש כבר ניתנה בעבר הזדמנות להיגמל מסמים אך הוא לא השכיל לנצלה ושב להשתמש בסמים כעבור כשבועיים. כפי שהסביר בית המשפט המחוזי, גם אז זוהו אצל המבקש שינוי בהתגייסות ורצון לערוך שינוי בחייו, ומכאן שקשה למצוא בסיס לקביעה כי הפעם, בשונה מן העבר, קיים סיכוי משמעותי להליך הגמילה, למעט הצהרותיו הסובייקטיביות. בנסיבות אלה, איני סבור כי יש להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לשחרר את המבקש לחלופת מעצר בקהילה טיפולית. אכן, להמלצת שירות המבחן יש ליתן משקל נכבד ובוודאי שאין לזלזל בהצהרות הרצון של נאשם המבקש להתחיל בהליכי גמילה. עם זאת, כאמור, המלצת שירות המבחן אינה כובלת את שיקול דעתו של בית המשפט שבידו סמכות ההכרעה הסופית. כמו כן, למרבה הצער, לעיתים קרובות קיים פער בין הרצון להיגמל לבין יכולתו של הנאשם לצלוח את הליך הגמילה הארוך.

לפיכך, עם כל האמפתיה והרצון להושיט יד למבקש, בנסיבות העניין סבורני כי אין להתערב בהחלטה על מעצרו עד תום ההליכים.

8

אשר על כן, הבקשה נדחית.