בש"פ 173/10 אמיר נעאמנה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) מתאריך 21.12.09 , בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד

תום

ההליכים נגדם.

1.

כנגד העורר ונאשם נוסף, הוגש ביום 27.11.09 כתב אישום המייחס להם שורה של עבירות בקשר עם ביצוע שוד חנות מכולת בכפר עראבה. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 2.10.08, השניים ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה, קשרו קשר לשדוד את חנות המכולת, גנבו רכב לצורך ביצוע השוד ושינו את זהותו כדי למנוע זיהוי הרכב. הנאשם השני והשותף הנוסף שזהותו אינה ידועה נכנסו לחנות המכולת כשהם חובשים כובעי גרב על פניהם ואקדחים בידיהם ותחת איומי הנשק שדדו 50,000 ש"ח מהקופה. השניים נמלטו מהמכולת והעורר שהמתין להם ברכב פתח בנסיעה מהירה. בדרכם נתקלו ברכב שחסם את דרכם והנאשם השני הוציא את ידו מחלון הרכב וירה באקדח שלוש יריות באויר כדי להבריח את האנשים וכדי להמשיך בבריחה.

2.

ביום 5.10.08 הגיעו שוטרים כדי לעצור את העורר בגין חשד למעורבות בשוד. באותה עת שהה העורר במטע זיתים והחזיק בשקית ובה שני אקדחים ושתי מחסניות. כאשר הבחין העורר בשוטרים החל לברוח ומהשקית שהחזיק בידו נפלו האקדח והמחסניות. בשל כך הואשם העורר גם בעבירות של החזקה ונשיאת נשק שלא כדין והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים נגדם.

בית משפט קמא הורה על מעצרו של העורר ושל הנאשם השני עד לתום ההליכים, בציינו כי: "התנהלותם לכאורה של המשיבים, הסיכון לביטחון הציבור ולשלומו וכן החשש מהימלטות מן הדין ושיבוש הליכי משפט, סבורני כי לא ניתן לתת במשיבים כל אמון וכי מסוכנותם הרבה אינה מאפשרת לשקול את שחרורם לחלופות מעצר".

4.

על החלטה זו נסב הערר שבפני (הערר הוגש גם על ידי הנאשם השני שבמהלך הדיון חזר בו והסכים למחיקת הערר).

5.

אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה ו בית משפט קמא עמד על כך בהחלטתו. בתמצית שבתמצית נציין כי הנאשם הנוסף הודה בפני אחרים כי העורר היה עמו בעת ביצוע השוד, כי בכובע הגרב ששימש לביצוע השוד ונמצא ברכב ששימש לביצוע השוד נמצא DNA של העורר וכי בדיקת מז"פ העלתה כי התרמיל שנורה על ידי השודדים בעת שנמלטו וכדור נוסף שנמצא ברכב ששימש לביצוע השוד, תואמים את האקדח שנתפס ברשותו של העורר.

אף אין חולק על קיומה של עילת מעצר. הדיון התמקד בטענת העורר כי אין הצדקה להורות על מעצרו עד תום ההליכים, בהתחשב בכך שנעצר בגין האירועים נשוא כתב האישום לתקופה של קרוב לחודש, ושוחרר לאחר שלא נמצאו ראיות מספיקות להעמדתו לדין. בהמשך, לאחר שהתקבלה חוות דעת של בדיקת DNA בחודש אפריל 2009, המשיבה לא עשתה דבר, ורק כשנה לאחר השוד "נזכרה" המשיבה לבקש לעצרו עד תום ההליכים. בהקשר זה, הפנה העורר להלכה לפיה לא בנקל יורה בית המשפט על מעצרו של מי שהיה כבר משוחרר.

6.

המשיבה אישרה בפה מלא כי בשל שורה של תקלות לא הוגשה בזמן אמת בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים, בגין האישום בעבירה של החזקת נשק והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. הראיות בגין עבירת השוד התגבשו רק בחודש אפריל 2009 ובשל תקלה נוספת, כתב האישום כנגד העורר והנאשם השני הוגש רק בחודש נובמבר 2009.

הנה כי כן, העורר התהלך חופשי משך למעלה משנה מעת ביצוע העבירות. היש בכך כדי להטות את הכף לכיוון של שחרור בחלופת מעצר?

7.

נקודת המוצא היא שהעבירות המיוחסות לעורר הן חמורות. העורר נטל חלק בשוד מזוין, שבמהלכו אף נורו מספר יריות בשטח בנוי. עבירת השוד – עבירה חמורה כשלעצמה, במיוחד כשהיא נעשית בצוותא חדא עם אחרים ותוך שימוש בנשק חם –טומנת בחובה פוטנציאל מסוכנות נוסף בגין החשש להסתבכות השוד במהלך ביצועו או תוך כדי בריחה, וכבר היו דברים מעולם. לעורר, שהצליח להימלט מהשוטרים שניסו לעצרו, עבר פלילי מכביד הכולל עבירות אלימות, סמים ותקיפת שוטר, וזמן קצר לפני ביצוע השוד השתחרר ממאסר של 13 חודשים בגין תקיפת בת זוגו. בנסיבות אלה, אין להלקות את הציבור ולסכן את בטחונו בשל מחדלי המשיבה, ואיני סבור כי העורר זכאי להיבנות ממחדלים אלה.

8.

לטעמי, יש להבחין בין מצב בו הנאשם היה עצור אך שוחרר על פי החלטה של בית משפט או של קצין משטרה מוסמך, לבין מצב בו הנאשם לא נעצר מלכתחילה לאחר ביצוע העבירה, בשל שיהוי בהגשת כתב האישום או שיהוי בהגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים. במקרה הראשון, בנאשם ששוחרר עסקינן, ולא בנקל יורה בית המשפט על מעצרו של נאשם שכבר שוחרר ממעצר, אלא אם כן הפר את תנאי השחרור או חל שינוי נסיבות המחייב את החזרתו למעצר (ראו, לדוגמה, בש"פ 8015/09 גיורגי קוניוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.10.2009); בש"פ 2327/08 ליפשיץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.3.2008), בפסקה 19 והאסמכתאות שם; בש"פ 9400/04 זועבדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.10.2004); בש"פ 1237/04 מדינת ישראל נ' גיאסוב (לא פורסם, 11.2.2004), בפסקה 9). לא כך כאשר בשיהוי עסקינן, שיהוי שיכול להיגרם בשל סיבות שונות כמו היעדר ראיות או מחדל של התביעה כמו במקרה דנן. מובן כי גם לשיהוי יש ליתן משקל, אך משקלו של השיהוי במכלול השיקולים שעל בית המשפט

לשים נגד עיניו בדונו בבקשה למעצר עד תום ההליכים, קטן ממשקל החלטה פוזיטיבית קודמת לשחרר את הנאשם ממעצר.

במקרה דנן, העורר אכן נעצר לזמן קצר בסוף חודש אוקטובר 2008 לאחר שנתפס בגין העבירה של החזקת נשק, אך לא נעצר ולא הוגש כנגדו כתב אישום מלכתחילה בגין עבירת השוד, והשיהוי נובע בחלקו מחוסר ראיות ובחלקו ממחדל של המשיבה.

9.

סופו של דבר, שנוכח מסוכנותו של המשיב, שהימלטותו מהשוטרים אך מעידה עליו כי אין עליו מורא הדין ומורא החוק, שאני דוחה את הערר.