פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
2327/08
בפני:
כבוד השופט
י'
דנציגר
העורר:
דוד ליפשיץ
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי
בירושלים ב-ב"ש 4206/08 מיום 4.3.2008 שניתנה על ידי כבוד השופטת א'
אפעל-גבאי
תאריך הישיבה:
י' אדר ב, תשס"ח
(17.3.2008)
בשם העורר:
עו"ד יגאל תמיר
בשם המשיבה:
עו"ד אוהד גורדון
החלטה
1.
בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.3.08 בב"ש 4206/08 (כבוד השופטת א' אפעל - גבאי) אשר דחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית המשפט לתעבורה בירושלים (כבוד השופט א' טננבוים), אשר הורה על פסילת רישיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו.
העובדות
2.
ביום 13.1.08 הוגש לבית המשפט לתעבורה כתב אישום המייחס לעורר גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין ), חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן - פקודת התעבורה ) וגרימת נזק לרכוש, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה.
ביום 26.2.08 הוגשה הודעה על תיקון כתב האישום באופן שנוספה לכתב האישום עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה.
3.
על פי כתב האישום, ביום 3.2.06 נהג העורר ברכב בכביש מספר 1 מירושלים לכיוון צומת אלמוג, בעת שמזג האוויר היה סוער, הכביש היה רטוב אולם הראות הייתה טובה. העורר סטה לפתע מנתיבו לכיוון הנתיב הנגדי, ללא סיבה או הסבר סביר ובניסיון להשיב את הרכב לנתיבו, הסיט העורר בחדות את ההגה ימינה והתנגש במעקה הבטיחות בשול הימני של הכביש. כתוצאה מההתנגשות, סטה רכבו של העורר לנתיב הנגדי והתנגש ברכב שנסע ממול, בו נסעו ששה בני משפחה אחת, הורים וארבעה ילדים. כתוצאה מן התאונה נהרגו נוסעת שהייתה ברכבו של העורר ואחד מילדי המשפחה. בנוסף, נפצעו חמישה בני אדם נוספים באורח בינוני עד קשה.
4.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט לתעבורה בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים נגדו, לפי סעיף 46ב לפקודת התעבורה.
הליכים קודמים
5.
בית המשפט לתעבורה קיבל את בקשתה של המשיבה לפסילת רישיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים נגדו, לאור מסוכנותו של העורר, הנגזרת מן העבירות המיוחסות לו ומ-54 עבירות תנועה שונות בהן הורשע העורר בעבר, כאשר העיקרון שהנחה את בית המשפט הוא כי "מי שהרג את הנפש, לא ינהג עד שייגזר דינו".
6.
על החלטה זו של בית המשפט לתעבורה הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי דחה את הערר בקובעו כי חזקת המסוכנות לפי סעיף 46ב לפקודת התעבורה לא נסתרה על ידי העורר, למרות שהעבירות המיוחסות לו אינן כאלה המחייבות מחשבה פלילית ולמרות השיהוי של המשיבה בהגשת כתב האישום ובקשת הפסילה. בית המשפט המחוזי קבע כי משקלן המצטבר של הרשעותיו הקודמות של העורר, הראיות לכאורה בעניינו והתוצאה הקשה של התאונה שנגרמה "מטה את הכף חזרה לכיוון חזקת המסוכנות ויש בו כדי לגבור על קיומו של שיהוי בהגשת כתב האישום".
על החלטה זו הערר שבפניי.
טענות העורר
7.
ראשית, טוען העורר כי בית המשפט לתעבורה דן בבקשה לפסילת רישיון הנהיגה עד תום ההליכים בחוסר סמכות. לטענתו, הבקשה הוגשה מכוח סעיף 46ב לפקודת התעבורה, המעניק לבית המשפט סמכות לדון בבקשת פסילה שהוגשה ביחד עם כתב אישום שהוגש כנגד נהג בעבירה שגרמה לתאונת דרכים בה נהרג אדם. מאחר וכתב האישום בעניינו של העורר לא ייחס לו עבירה שגרמה לתאונת דרכים בה נהרג אדם לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, אלא עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, הרי שבית המשפט לתעבורה נתן את החלטתו ללא סמכות.
לטענת העורר, שגה בית המשפט לתעבורה בקובעו כי מדובר בעניין טכני וכשלא נתן דעתו לטענה זו, הגם שמדובר בעניין מהותי.
8.
שנית, טוען העורר כי השיהוי במקרה דנן גובר על חזקת המסוכנות. לטענתו, התאונה אירעה ביום 3.2.06, פעולת החקירה האחרונה שנעשתה בתיק זה בוצעה ביום 26.3.06 ורישיון הנהיגה של העורר נפסל מינהלית על ידי קצין משטרה לתשעים ימים ביום 2.3.06, כחודש לאחר התאונה. בתום תקופה זו, הוחזר הרישיון לעורר ומאז, במשך קרוב לשנתיים ימים, לא נזקפה לחובתו ולו עבירת תנועה אחת.
לטענתו, השיהוי האמור וכן העובדה כי במשך כשנתיים נהג העורר מבלי שעבר עבירות תנועה כלשהן, מפריכים את חזקת המסוכנות בעניינו. מוסיף העורר וטוען כי עצם העובדה שהמשיבה לא ביקשה לפסול את רישיונו במהלך תקופה זו, ממועד פקיעת השלילה המנהלית ועד להגשת כתב האישום, מצביעה על הסכמה מצידה כי אין מדובר בנהג מסוכן, שהרי לו סברה כך, הייתה מוצאת לנכון לבקש את פסילת רישיונו אף טרם הגשת כתב האישום.
9.
בנוסף, טוען העורר כי ככל שמתארכת התקופה בה המשיבה אינה פונה לבית המשפט בבקשה למנוע מהעורר לנהוג, כך נחלשת טענתה כי יש לפסול את רישיון הנהיגה שלו.
10.
מוסיף העורר וטוען כי חלוף הזמן הרב, הרע את מצבו הן מבחינה משפטית והן מבחינה ראייתית, שכן אילו היה מוגש כתב האישום במהלך שנת 2006, הרי שהייתה חלה עליו ההלכה שנקבעה בבש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 6.11.2000) (להלן - עניין לחמי ), אשר קבעה את הקריטריונים שעל בתי המשפט לבחון במסגרת בקשה לפסילה עד תום ההליכים. בנוסף היו חלות עליו ההלכות שנקבעו בבש"פ 7647/00 חינאווי נגד מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.2000) ובבש"פ 8514/05 אבו צעלוק נגד מדינת ישראל (לא פורסם, 18.9.2005), לפיהן במידה ונעתר בית המשפט לפסול רישיונו של אדם עד תום ההליכים, עליו לקצוב את התקופה לפרק זמן מוגדר. העורר מציין כי כניסתו לתוקף של תיקון 78 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשס"ז-2007 (ס"ח 2089) (להלן - תיקון 78 ) אשר הוסיף את סעיף 46ב לפקודה, העביר את הנטל להפריך את חזקת המסוכנות לפתחו של הנאשם, ולכן השיהוי בהגשת כתב האישום הרע את מצבו מבחינה משפטית. [ראו למשל: בש"פ 8645/07 חדש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.10.2007) (להלן - עניין חדש )] .
11.
לבסוף טוען העורר כי הוא נהג בעל ותק של 40 שנים, במהלכן - למעט התאונה נשוא כתב האישום - לא היה מעורב בתאונות שגרמו נזק, אף לא לרכוש, זאת על אף היותו בעלים של סוכנות ביטוח, דבר שמחייבו לגמוא אלפי קילומטרים מידי חודש במסגרת עבודתו.
טענות המשיבה
12.
באשר לטענת העורר לגבי פרשנותו של סעיף 46ב לפקודת התעבורה, טוענת המשיבה כי בדין הפלילי, על בית המשפט להפעיל פרשנות תכליתית. על פי פרשנות זו, תכלית החוק הינה מפורשת - למנוע מנהגים שחזקה כי הם מסוכנים מ"לעלות על הכביש". לטענתה, סעיף זה אינו נוקב בסעיפי החוק שעבירה עליהם תביא להחלתו, אולם יש לפרשו לאור תכליתו, כך שעבירת גרימת מוות ברשלנות תכנס בגדרו.
13.
המשיבה אינה חולקת על כך כי במקרה דנן היה שיהוי בהגשת הבקשה. לטענתה, הדבר נבע מטעות של חוסר תשומת לב ואין להסיק מכך על העדר מסוכנותו של העורר. המשיבה מודה בכך שיש ליתן משקל לשיהוי, אך לטענתה על בית המשפט לשקול גם את הנתונים שמנגד במקרה דנן: העבר התעבורתי העשיר של העורר ותוצאותיה הקטלניות של התאונה. על כן, טוענת המשיבה כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי הייתה נכונה. עוד טוענת המשיבה, כי טענתו של העורר לפיה לו היה מוגש כתב האישום בזמן היו חלות עליו ההלכות שנקבעו בפסקי הדין שפורטו בערר אינה רלוונטית, הואיל וגם לפני התיקון לפקודת התעבורה במסגרתו נקבעה חזקת המסוכנות, ניתן משקל לטענת שיהוי.
14.
לבסוף טוענת המשיבה כי באיזון הכולל לא הפריך העורר את חזקת המסוכנות בעניינו וכי הפגיעה בו, המתבטאת בפסילת רישיונו, הינה מידתית ומאוזנת, הואיל ולצד הפגיעה בחופש התנועה, רשאי העורר לעשות שימוש באמצעי תחבורה חלופיים.
דיון והכרעה
15.
לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.
סעיף 46ב לפקודת התעבורה קובע כדלקמן:
"(א) הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בענינו.
(ב) בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור ." [הדגשה לא במקור י.ד.]
16.
ככלל, כאשר מתבקשת פסילת רישיונו של אדם, יש להגיש את כתב האישום בעניינו טרם סיומה של תקופת הפסילה המינהלית [ראו למשל: עניין חדש ; בש"פ 6248/07 סויסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.7.2007) (להלן - עניין סויסה ); בש"פ 6298/00 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.9.2000) ;
בש"פ 7726/02
חסיין נ'
מדינת ישראל , פ"ד נו (6) 562 (2002)
(להלן - עניין חסיין ) ].
17.
לעיתים, שיהוי רב בהגשתה של בקשת הפסילה יצביע על כך כי המשיבה אינה סבורה כי נשקפת סכנה ממי שנגדו הוגשה הבקשה ויש בכוחו של שיהוי כאמור לבטל את הפסילה לפי סעיף 46ב(ב) לעיל, "שהרי ככל שחולף הזמן בלא שהוגש כתב אישום, מתעצמת החזקה שאין המשטרה והפרקליטות צופות סיכון מנהיגתו של נהג שהיה מעורב בתאונה" ( עניין חסיין הנ"ל , עמוד 565; ראו גם: עניין חדש ).
18.
במקרה שבפניי, שוכנעתי כי השיהוי הארוך מאז התאונה ועד הגשת כתב האישום ובקשת הפסילה, בן שנה ותשעה חודשים, יש בו, לכאורה, כדי להצביע על כך שהמשיבה לא סברה בשעתו כי העורר מסוכן לציבור באופן שמצדיק את פסילת הרישיון. בטענות המשיבה בבית משפט קמא, צויין כי השיהוי הרב נגרם עקב עומס התיקים הרב שהגיעו לטיפול המשיבה טרם המקרה דנן וכי מה שדירבן את המשיבה לפעול בתיק מחדש הייתה שיחת טלפון מאימו של אחד הקרבנות. אמנם, על בית המשפט להתחשב בעומס העבודה של המשיבה ובמתן עדיפות לתיקים לפי סדר הגעתם לטיפול, אולם במקרה דנן, ובהתחשב בכך שה"אשמה" בשיהוי מונחת לפתחה של המשיבה (להבדיל מ עניין סויסה , למשל) סבורני כי כף המאזניים נוטה לטובתו של העורר ולו גם במעט, שכן ייתכן כי לולא אותה שיחת טלפון, היה עובר עוד זמן רב עד לטיפול במקרה.
19.
בית משפט זה נתקל לא פעם במצבים בהם ביקשה המשיבה "להחזיר את הגלגל אחורה", במובן זה שביקשה להטיל "סנקציה" מסוימת על אדם אשר אותה סנקציה ננקטה נגדו קודם לכן בגין אותה עבירה אולם הוסרה. מצבים אלו שכיחים יותר כאשר מדובר בנאשמים אשר שוחררו ממעצר. בהקשר זה, לא בנקל מורה בית המשפט להחזיר למעצר נאשמים ששוחררו. נקבע, ככלל, כי מי ששוחרר ממעצר יוחזר אליו רק אם הפר את תנאי השחרור או אם קמו נסיבות המחייבות את החזרתו למעצר [ראו: בש"פ 9400/04 זועבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.10.2004); בש"פ
1149/91
מדינת ישראל נ' קובי , פ"ד מה(2) 611 (1991); בש"פ
222/98
מדינת ישראל נ' צוברי
(לא פורסם, 1.2.1998)]. בית המשפט ישקול את שאלת החזרתו של נאשם למעצר בהתחשב בכך כי הנאשם כבר שוחרר, בפרק הזמן בו היה משוחרר ובמידת מסוכנותו
[ראו למשל:
בש"פ
2285/97
בן דוד נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 21.4.1997);
בש"פ 3800/97
הלפרין נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 24.6.1997) ].
נראה כי ניתן ללמוד מהלכות אלה, על דרך האנלוגיה, גם למקרים בהם מדובר בבקשה לפסילת רישיון נהיגה למי שהוחזר לו רישיון הנהיגה לאחר תום תקופת השלילה המנהלית, כאשר במשך תקופה ארוכה ביותר ממועד זה ועד להגשת כתב האישום נמנעה המשיבה מלבקש מבית המשפט לפסול את רישיונו.
20.
העורר אכן עבר 54 עבירות תעבורתיות שונות במהלך תקופה בת כ-40 שנים שבה הוא בעל רישיון נהיגה ועד לאירוע נשוא כתב האישום, אך מדובר בעבירות של ברירת קנס, עבירות שהמחוקק רואה אותן כבעלות דרגת חומרה פחותה, והעורר אף שילם את הקנסות שהושתו עליו בגין עבירות אלה.
למותר לציין, כי איני מקל ראש בעברו התעבורתי העשיר של העורר ובעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, אשר חומרתה רבה, ואולם, אין להתעלם מהשיהוי הכבד המתבטא בכך שממועד סיום הפסילה המנהלית ועד להגשת כתב האישום נמנעה המשיבה מלבקש את הפסילה, כאשר בפרק זמן של שנה ותשעה חודשים בהם נהג העורר, לא נזקפה לחובתו ולו עבירה אחת. יש בכך, לטעמי, כדי להפריך את חזקת המסוכנות המיוחסת לעורר לפי סעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה ולהטות את הכף לטובתו.
21.
לבסוף, באשר לטענתו של העורר לגבי ההרעה במצבו המשפטי, שנגרמה לטענתו בשל השיהוי הרב, במהלכו חוקק תיקון 78, מצאתי לנכון ליתן משקל לטענה זו. סעיף 46ב שחוקק בתיקון 78 העביר את הנטל לפתחו של העורר להוכיח כי הוא אינו מסוכן לציבור. בעניין לחמי , אשר הוזכר על ידי העורר, קבע כבוד השופט טירקל כי " השאלה העיקרית שעל בית המשפט להשיב עליה בבואו להחליט בבקשה לפסול רשיון של נהג [...] היא אם נהיגתו של אותו נהג מסכנת את הציבור". מכך יש ללמוד כי טרם תיקון 78 על בית המשפט היה לשאול עצמו האם נהיגתו של נהג מסכנת את הציבור, כאשר לאחרי התיקון חזקה היא כי התשובה לכך חיובית. חזקה זו ניתנת לסתירה, ככל שיעמוד הנאשם בנטל להפריכה - לא ייפסל רישיונו.
לאור מסקנתי זו, מתייתר הדיון בטענותיו של העורר בדבר חוסר הסמכות של בית המשפט לתעבורה ופרשנותו של סעיף 46ב לפקודת התעבורה.
לפיכך, דין הערר להתקבל. לעורר יוחזר רישיון הנהיגה עד למתן החלטה אחרת בת"ד 2002/08.
ניתנה היום, ט"ז אדר ב, תשס"ח (23.3.2008).
ש ו פ ט