בש"פ 8645/07 אליהו חדש נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' סוקול ), בגדרה הורה על פסילת רישיונו של העורר למשך שישה חודשים או עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, והמוקדם מביניהם, וכן על עיכוב יציאתו מן הארץ עד תום ההליכים המשפטיים (ב"ש 3466/07).

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי ביום 23.8.07 נטען, כי ביום 26.9.07

בשעה 01:30 או סמוך לכך, נהג העורר ברכבו בדרך יגאל ידין בחיפה בה המהירות המותרת היא 50 קמ"ש , ונכנס לצומת כשהרמזור בכיוון נסיעתו אדום, כשהוא נוסע במהירות 70- 80 קמ"ש . באותה עת נכנסה אף משאית לצומת. משהבחין במשאית, בלם העורר את רכבו ובמהלך הבלימה פגע עם חזית רכבו בדופן ימין של המשאית (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נפצעה אלה שלייפר (להלן: "המנוחה"), נוסעת שישבה ליד העורר, פציעות אשר הביאו למותה זמן קצר לאחר מכן. העורר נפגע אף הוא. בגין האמור יוחסו לעורר עבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977; אי ציות לרמזור אדום ומהירות בלתי סבירה לפי תקנות 64(ה) ו-51 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1962. מייד לאחר התאונה נפסל רישיונו של העורר פסילה מינהלית למשך שלושה חודשים ובתום התקופה הוחזר לו. יש לציין כי מאז ועד הגשת כתב האישום חלפו תשעה חודשים, במהלכם החזיק העורר ברישיונו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לפסילת רישיונו של העורר ולמתן צו עיכוב יציאה מהארץ עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בקשה זו נידונה לפני בית המשפט המחוזי ביום 8.10.07. בית המשפט קבע, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת ביצוען של העבירות המיוחסות לעורר, וכי נשקפת ממנו מסוכנות, נוכח העבירות המיוחסות לו ועברו התעבורתי המכביד. בית המשפט התייחס לשיהוי בהגשת כתב האישום במניין שיקוליו, אולם קבע כי נוכח מסוכנותו של העורר והעובדה כי נסיבותיו האישיות אינן מצדיקות הימנעות מפסילה, אין בשיהוי כשלעצמו כדי להטות את הכף. לפיכך, נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה והורה על פסילת רישיונו של העורר לתקופה של שישה חודשים או עד לסיום משפטו, לפי המוקדם.

2.

מכאן הערר שלפני, בגדרו משיג העורר על החלטה זו. לטענת העורר, לא קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישומים המיוחסים לו, בפרט בשאלת הקשר הסיבתי שבין המעשה המיוחס לו ובין פטירת המנוחה. כן משיג העורר על קביעותיו של בית המשפט קמא באשר למסוכנותו, שכן לטענתו, מכלול נתוניו אינו מלמד כי נשקפת ממנו מסוכנות. עוד טוען העורר, כי השתהות המשיבה בהגשת כתב האישום אינה מנימוקים עניינים, ולפיכך אין מקום לפסילת הרישיון. לבסוף מציין העורר, כי בעקבות התאונה הוא נפגע ברגלו ולכן הינו זקוק לרישיונו על מנת להגיע לטיפולים רפואיים. אציין, כי בד בבד עם הגשת הערר הגיש העורר אף בקשה לעיכוב ביצוע הפסילה. המשיבה מתנגדת לערר, מטעמיו של בית המשפט המחוזי. לטענתה עד לחודש מאי 2007, מועד בו הועבר התיק לפרקליטות המחוז, נערכו פעולות חקירה נוספות, ולכן בכל שאמור בתקופה זו, אין מדובר בשיהוי. המשיבה אף מציינת כי משפטו של העורר מתנהל בקצב משביע רצון; ישיבות הוכחות כבר נערכו, וארבעה מועדי הוכחות קבועים לחודשים אוקטובר – נובמבר 2007, כך שיתכן וההליך בעניינו של העורר יסתיים במהלך תקופת הפסילה.

3.

לאחר שעיינתי בבקשת הערר ושמעתי את הצדדים שטענו לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. כאמור, בית המשפט קמא מצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת ביצוע העבירות המיוחסות לעורר, ואיני רואה לסטות מקביעה זו. גרסת התביעה מבוססת – בין היתר – על הודעותיהם של ארבעה עדים, ביניהם נהג המשאית, ואף על סרטון מצלמות הבקרה המצביע על כך שהרמזור בכיוון נסיעתו של העורר היה אדום. כמו כן, קיימות ראיות באשר לחומרת הפציעה של המנוחה, אשר על פי הנטען הביאה לבסוף למותה. לעת הזו אני סבור כי מתקיימת התשתית הלכאורית הנדרשת, וטענותיו של העורר תתבררנה במסגרת ההליך העיקרי.

ביום 1.8.07 נכנס לתוקפו תיקון 78 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשס"ז – 2007 (ס"ח 2089), אשר מוסיף את סעיף 46ב לפקודה, החל על הליכים פליליים שכתב האישום בהם הוגש לאחר יום תחילתו, ולפיכך יש לו תחולה גם בענייננו. זהו נוסחו:

"פסילה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם

(א) הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בענינו.

(ב)בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור.

..."

בדברי ההסבר להצעת החוק הובהר כי מדובר בפסילה

"אוטומטית" , אשר מטרתה "להביא לכך שנהג שהוגש נגדו כתב אישום בשל מעורבותו בתאונת דרכים שבה נהרג אדם, לא ימשיך לנהוג ולסכן בנהיגתו את הציבור, אלא אם כן ישתכנע בית המשפט שנהיגתו אינה מהווה סכנה לציבור" ( הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 79) (פסילה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם), התשס"ז – 2007, ה"ח 129).

אמור מעתה, כי סעיף 46ב לפקודת התעבורה קובע חזקת מסוכנות החלה על נאשמים שהיו מעורבים בתאונה שהביאה למותו של אדם, ועליהם מוטל הנטל להפריכה.

לחזקת המסוכנות הנשקפת מן העורר מתווסף עברו התעבורתי. לעורר הרשעות קודמות בעבירות תעבורה, מתוכן ארבע הרשעות בגין נהיגה במהירות מופרזת, הרשעה אחת בגין אי-ציות לתמרור "עצור" ושש הרשעות בגין אי-חגירת חגורת בטיחות (אחת מתוכן בגין אי חגירת חגורת בטיחות במושב הנוסע).

בנסיון לקעקע את החזקה האמורה, טוען העורר כי ב;שיהוי בהגשת כתב האישום בעניינו, יש כדי להטות את הכף לעבר אי-היעתרות לבקשת הפסילה. אכן, בבחינת בקשה לפסילת רישיונו של נאשם, יש ליתן משקל אף לשיהוי בהגשת כתב האישום (השוו: בש"פ 7726/02 חסיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 562, 565 (2002) (להלן: עניין חסיין )). ככלל, כאשר בדעת התביעה לבקש הארכת פסילת רישיונו של נאשם, עליה להגיש את כתב האישום בטרם סיומה של תקופת הפסילה המינהלית (בש"פ 6298/00 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.9.00)). לעיתים אף עשוי השיהוי בהגשת כתב אישום להוות אינדיקציה לכך שלא נשקפת מסוכנות מן הנאשם, "שהרי ככל שחולף הזמן בלא שהוגש כתב-אישום, מתעצמת החזקה שאין המשטרה והפרקליטות צופות סיכון מנהיגתו של הנהג שהיה מעורב בתאונה" (עניין חסיין , עמ' 564-565). במקרה שלפני פרק הזמן שחלף עד להגשת כתב האישום אינו קצר, ובפרק זמן זה המשיך העורר לנהוג. עם זאת, נפסק בעבר, כי השיהוי כשלעצמו אין בו כדי להכריע בשאלת הפסילה (בש"פ 2653/99 זיאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.4.99)). במקרה שלפני איני סבור כי יש בשיהוי זה כדי לסתור את חזקת המסוכנות, נוכח נסיבות התאונה ועברו התעבורתי של העורר, עליהם עמדתי.

אשר על כן, הערר נדחה. ממילא נדחית אף הבקשה לעיכוב ביצוע הפסילה. מאחר והעורר לא העלה נימוק של ממש בהתייחס לצו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא נגדו, אין לי אלא לדחות את הערר אף בנקודה זו.