בש"פ 9349/08 משה ממן נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' בן-עמי ), אשר דחה ערר על החלטת בית המשפט לתעבורה ירושלים (כב' השופט א' טננבוים ), לפיה נפסל רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים כנגדו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות, וכן עבירות של חוסר זהירות ואי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה. לפי עובדות כתב האישום, ביום 4.3.2008 נהג העורר ברכב משא בירושלים, ולא הבחין בדוד חריס ז"ל, הולך רגל כבן 80 (להלן: המנוח ), שחצה את הכביש במעבר חציה. נוסע נוסף שהיה עם העורר הבחין במנוח וצעק לעורר לעצור, והעורר אמנם בלם את הרכב אולם לא הצליח למנוע את הפגיעה במנוח (להלן: התאונה ). כתוצאה מהתאונה פונה המנוח לבית החולים, מצבו התדרדר והוביל לפטירתו ביום 24.4.2008.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לפסילת העורר מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים כנגדו, זאת בהתאם לסעיף 46ב לחוק לפקודת התעבורה [נוסח חדש], הקובע כדלקמן:

(א) הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג דם יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בענינו.

(ב) בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור.

(ג) הורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), רשאי הוא לדחות את מועד הפסילה למועד שיקבע.

בית המשפט לתעבורה ניתח את סעיף 46ב וקבע כי תיקון זה העביר את נטל ההוכחה לנאשם להראות כי נהיגתו אינה מסוכנת, וכן העביר מסר עקרוני לפיו ראוי שמי שקיפח חייו של אחר לא ינהג עד לתום ההליכים נגדו. על מנת להפריך את החזקה על הנאשם יהיה להראות כי שלושת הרכיבים, שעניינם נסיבות התאונה, עברו התעבורתי ונסיבותיו האישיות הכלליות, אינם מצביעים על מסוכנות.

באשר למקרה דנן נקבע שנגד העורר קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, ושנסיבות התאונה וכן עברו התעבורתי מלמדים על מסוכנות העורר. עוד נקבע כי בעניין דנן לא התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהכלל לפיו יש לפסול נהג שגרם לתאונה קטלנית עד תום ההליכים.

5.

ערר שהגיש העורר על החלטת בית המשפט לתעבורה בירושלים, נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' בן-עמי ). בית המשפט המחוזי קבע כי סעיף 46ב, עליו נסמך העורר בטיעוניו, מטיל על העורר לשכנע את בית המשפט בדבר אי מסוכנותו. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהעורר עצמו הודה כי לא היה מרוכז בנהיגתו ולא ראה את המנוח בטרם הופנתה לכך תשומת ליבו, וקבע כי די בעובדה שהמנוח מת כתוצאה מסיבוך הפציעות שנגרמו בעטייה של התאונה ובעברו התעבורתי של העורר כדי להצביע על המסוכנות הנובעת ממנו בתחום התעבורתי.

על החלטה זו נסב הערר דנן.

6.

בא-כוח העורר טען כי התאונה הייתה בלתי נמנעת. לדבריו, על פי דו"ח בוחן התעבורה מטעם המדינה, התאונה הייתה נמנעת רק בהפרש זמן של חצי שנייה, ואילו על פי הפסיקה לא ניתן להרשיע בנסיבות כאלו. שנית, חומר החקירה מכיל 3 גרסאות שונות של בוחן המשטרה, כאשר באחת מהן התוצאה מוכיחה שהתאונה הייתה בלתי נמנעת. שלישית, על פי דו"ח בוחן תעבורה מטעם ההגנה, התאונה הייתה בלתי נמנעת שכן חסרו לעורר 0.38 שניות בכדי למנוע אותה. אף שדה הראייה הבעייתי במקום התאונה תומך במסקנה לפיה היתה התאונה בלתי נמנעת. בנוסף, טען בא-כוח העורר שלא ניתן להוכיח קשר סיבתי עובדתי בין התאונה למות המנוח. זאת משום שאין כל מידע רפואי לגבי 11 הימים האחרונים שלפני מותו של הנפטר, ואין בחומר הראיות דו"ח פתולוגי אשר יכול לקשור את התאונה למוות. הוא ציין כי הפרקליטה המטפלת בתיק ביקשה לבצע השלמות חקירה שכן הבינה את הבעייתיות שבחומר הראיות הקיים.

עוד טען בא-כוח העורר כי לא נשקפת מהעורר מסוכנות וזאת ניתן ללמוד מהחלטת קצין המשטרה מיד לאחר התאונה שלא לפסול את רישיונו, וממספר הרשעותיו המצומצם יחסית לאדם שמתוקף מקצועו עובד בנהיגה רוב שעות היום. בין היתר, הצביע בא-כוח העורר על כך שמרשו הוא בעל ותק נהיגה של כ-26 שנים, ועל כך שהעבירה האחרונה הנקובה בגיליון ההרשעות היא מינואר 2005. בא-כוח העורר הדגיש את חיוניות רישיון הנהיגה לעורר מאחר והנהיגה מהווה את מקור פרנסתו היחיד של משפחתו, שכן אשתו מובטלת בימים אלה. כן הצביע על פרק הזמן הארוך בו

נמצא העורר בשלילה (190 יום). לבסוף הבהיר בא-כוח העורר כי העורר יעמוד על חפותו, ובשל כך לא מן הנמנע כי ניהול התיק יארך עוד זמן רב. בשלב זה התקיימה ישיבת הוכחות אחת, התקיים משפט זוטא באשר לדבריו של העורר במשטרה ונראה כי השופט אינו סבור שיש לראות בדבריו של העורר משום הודאה, אך טרם ניתנה החלטה בעניין. מועדי הוכחות נוספים קבועים לסוף חודש דצמבר ולאמצע חודש מרץ.

7.

באת-כוח המדינה טענה כי כל הטענות שמעלה העורר הועלו כבר בפני שתי ערכאות קודמות ונדחו על ידן. לטענתה הנושאים שמעלה הסנגור יתבררו במשפט עצמו. היא מציינת את דבריו של העורר במשטרה לפיהם לא היה מרוכז עובר לביצוע התאונה וכי יש לו אחריות בגרימתה. עדותו של הנוסע שישב לידו תומכת בדברים אלו ומעידה כי העורר כלל לא שם לב למנוח עד שצעקתו של הנוסע הסבה את תשומת ליבו. היא ציינה כי שמיעת העדים נדחתה לבקשת ההגנה שמעוניינת לגבש עמדתה בהצעה בהליך גישור, וכי נקבעו מועדי הוכחות לסיום התיק בדצמבר ובמרץ 2009.

8.

סעיף 46ב בנוסחו החדש, שנכנס לתוקף ביום 1.8.07, מעמיד הנחה לפיה אדם שנאשם בגין מעורבותו בתאונת דרכים קטלנית נהיגתו מסכנת את הציבור. לפיכך מעביר הסעיף את נטל ההוכחה לנאשם להראות כי נהיגתו אינה מסכנת את הציבור. בדברי ההסבר להצעת החוק מובהר כי בית המשפט יפסול את רישיונו של נאשם כזה באופן אוטומטי אלא אם כן ישתכנע, מנימוקים שיירשמו, כי אין בנהיגה על-ידי הנאשם משום סכנה לציבור (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 79) (פסילה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם), התשס"ז-2007, ה"ח 40; כן ראו בש"פ 8645/07 חדש נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 29.10.07)).

9.

במקרה זה לא שוכנעתי כי העורר הצליח להפריך את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 46ב ולא מצאתי לנכון להתערב בהחלטותיהן של הערכאות דלמטה בעניין. העורר פגע ברכבו בהולך רגל זקן שנעזר במקל הליכה וחצה את הכביש במעבר חצייה. העורר בלם את רכבו רק לאחר שחברו שישב לידו ברכב הבחין בהולך הרגל וצעק לעורר שיעצור. העורר עצמו הודה במשטרה כי לא היה מרוכז וחשב על ענייני עבודה. אכן בא-כוח העורר העלה קשיים מסוימים בהוכחת המיוחס לעורר, הן במישור ההוכחה כי התאונה היתה בלתי נמנעת והן במישור הקשר הסיבתי בין הפגיעה במנוח לבין מותו. עם זאת, איני סבורה כי בשלב זה ניתן לומר כי קשיים אלו פוגמים במסקנה כי ישנן ראיות לכאורה נגד העורר וכל השגותיו של בא-כוח העורר מקומן להתברר בבית המשפט הדן בעניין. רכב המתקרב למעבר חצייה עליו להאט ולבחון האם אין הולכי רגל העוברים במעבר החצייה או מעוניינים לעבור בו (ראו תקנה 52(6) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 וכן רע"פ 4180/07 גאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 15.7.07); ע"פ 558/97 מלניק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.98)). לפיכך, יהא על העורר לבסס את טענתו לפיה התאונה היתה בלתי נמנעת בראיות משכנעות, בייחוד כאשר מדובר באדם זקן הנעזר במקל הליכה וסביר להניח שלא רץ לתוך הכביש. סתירת הנחה זו, כאמור, מקומה בבית המשפט הדן בעניין.

נסיבות הדברים כפי שתוארו, שעיקרן פגיעה בהולך רגל זקן במעבר חצייה שם נתונה זכות הקדימה להולכי רגל, מצביעות על מסוכנות ברורה הנשקפת מהעורר בתחום התעבורתי ולכך יש להוסיף את עברו התעבורתי של העורר, אשר גם אם אינו מכביד מאוד, הוא אף אינו נקי מכל רבב וכולל מעבר באור אדום, אי ציות לתמרור עצור, חציית קו הפרדה רצוף ועוד.

אכן פסילת רישיונו של נאשם קשה יותר כאשר הרישיון מהווה אף את מקור פרנסתו ולפיכך עליה לעשות בזהירות רבה יותר. עם זאת הערכת המצב כרגע היא כי שמיעת ההוכחות בעניינו של העורר צפויה להסתיים בחודש מרץ. במצב דברים זה לא מצאתי לנכון לקבל את הערר. מובן כי במידה ויתמשכו ההליכים או ישתנו הנסיבות יוכל העורר לשוב ולפנות בעניינו.

הערר נדחה.