רע"פ 4180/07 גאוי גאוי נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיאה וסרקרוג – שכתבה את פסק הדין - והשופטים שפירא ופינקלשטיין) מיום 12.4.07 בע"פ 896/06, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש בנוגע להרשעה ונתקבל חלקית ערעורו בנוגע לעונש הפסילה, שהושת בפסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (השופטת טויסטר) מיום 17.1.06 בת"ד 30965/02.

ב.

המבקש הורשע בבית המשפט לתעבורה בגרם מוות ברשלנות. ביום 14.7.2002 בשעות הבוקר נסע המבקש ברכב פרטי בנתיב ימני בכביש דו-נתיבי ברחוב הגיבורים בחיפה, עת שמשמאלו חצה את הכביש בהליכה מהירה אהרון ברלין ע"ה, בן 82 (להלן המנוח ) מכיוון אי-התנועה הבנוי. כשהספיק המנוח לחצות כ- 4.40 מטרים לרוחב הכביש, על פי האמור בכתב האישום, פגעה בו חזית רכבו של המבקש. המנוח התרומם על מכסה המנוע, פגע בשמשה הקדמית של הרכב והועף לכביש. התאונה גרמה למותו המיידי. על פי עובדות כתב האישום, עובר לתאונה הבחין המבקש במנוח עומד על אי-התנועה במרכז הכביש, והמשיך בנסיעתו במהירות של כ- 50 קמ"ש .

ג.

(1) בבית משפט השלום העידו רס"ב רימון, הבוחן שטיפל בתאונה והרופא המשפטי פרופסור היס, שערך את חוות הדעת לגבי הנתיחה שלאחר המוות. מטעם ההגנה העידו המבקש עצמו וכן השוטר המתנדב עמוס ביניש, המהנדס-המודד המוסמך סוהיל סאבא והעד המומחה בועז מוגילבקין. בית המשפט קיבל את דעתו של הבוחן, שהמבקש היה יכול להבחין במנוח על אי-התנועה ממרחק של 60 מטרים , בדחותו את האפשרות שהועלתה על ידי מר מוגילבקין שבמקביל לרכבו של המבקש או מעט לפניו נסעה מונית אשר חסמה את שדה הראיה של המבקש. כן קבע, כי מהירות נסיעתו של המבקש היתה 50 קמ"ש , בהסתמך על דברי המבקש בפני הבוחן.

(2) עוד קבע בית המשפט לתעבורה קביעות אחדות הרלבנטיות לבקשה זו: נקבע, כי התאונה אירעה כ- 10.8 מטרים אחרי מעבר החציה, ובאמצע הנתיב הימני, בהתבסס על הצבעתו של המבקש בפניו של הבוחן. בית המשפט לא קיבל את טענת המומחה מוגילבקין שהמבקש נסע סמוך למרכז הכביש; נקבע עוד, כי מקדם החיכוך במקום התאונה הוא 0.7, בהתבסס על חוות דעתו של הבוחן; כן נקבע, כי בירידת הולך הרגל מאי-התנועה לכביש לא היה יסוד של הפתעה, שבגינה יש להאריך את זמן התגובה. בהתבסס על קביעותיו אלה, ועל מהירות הליכה של 1.1 מטרים

לשניה שיוחסה למנוח, קבע בית המשפט כי רכבו של המבקש היה מרוחק 55.56 מטרים ממקום הפגיעה בעת שהמנוח החל לחצות את הכביש, וכי מרחק העצירה הנדרש ברכבו של המבקש הוא 33.51 מטרים . לפיכך קבע בית המשפט שהתאונה הייתה יכולה להימנע, והרשיע את המבקש בעבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה.

(3) גזר הדין ניתן ביום 5.4.06. בפני בית המשפט עמדו חומרת העבירה ונסיבותיה, והצורך בהרתעה בכל הקשור לתאונות דרכים הנגרמות בשל התנהגות רשלנית. מנגד עמדו לנגד עיני בית המשפט נסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות תרומתו לחברה, מצבו המשפחתי ועברו התעבורתי שאינו מכביד, וכן חרטתו הכֵּנה בעקבות תוצאות נהיגתו, המתוארת בתסקיר קצין המבחן. בית המשפט הטיל על המבקש מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות למשך שישה חודשים, ושנת מאסר על תנאי. כן הוטלו על המבקש קנס כספי בסך 6,000 ש"ח או 60 ימי מאסר תמורתו, ופסילת רישיון נהיגה למשך שש שנים.

ד.

(1) המבקש עירער לבית המשפט המחוזי בחיפה על ההרשעה ועל העונש. בערעורו טען, כי התאונה לא אירעה על מעבר החציה גופו, אלא במרחק 15- 11 מטרים ממנו, ולכן לא היה די בקרבה זו כדי להטיל עליו אשם בשל אי-האטת מהירות נסיעתו בהתקרבו למעבר החציה. כן טען, כי המנוח החל לחצות את הכביש מיד לאחר שהמבקש ראהו על אי התנועה, ולכן תגובתו שלו - של המבקש - באה מיד לאחר שראה את המנוח. הוסף, כי נטל השכנוע להוכיח את נתוני החישוב הוא על המשיבה בלבד, ולא על המבקש.

(2) בית המשפט דחה את הערעור על ההרשעה, בקבעו כי הטענה בנוגע לראיית המנוח, ככל שהיא נוגעת לשדה הראיה של המבקש, נוגדת את הקביעה העובדתית של בית משפט השלום, וכי עצם העובדה שהמבקש הבחין במנוח בשלב מאוחר, אף על פי טענתו שלו, מעיד על רשלנות. בית המשפט קבע, כי היה על המבקש להתחיל את בלימתו עוד בשלב שבו ראה את המנוח על אי-התנועה, והוסיף, כי נוכח הנסיבות, האטת המהירות לפני מעבר החציה הייתה צריכה להימשך גם לאחריו. בית המשפט התייחס גם לטענותיו של המבקש ביחס לשינוי בנתונים, ופסק כי אין די בשינויים הנטענים כדי להוביל לתוצאה המזכה את המבקש מן העבירה. עם זאת, קיבל בית המשפט את ערעורו של המבקש ביחס לתקופת הפסילה, בהתחשב בנסיבותיו האישיות ובעברו התעבורתי (עבירה אחרונה לפני שבע עשרה שנים), והתקופה קוצרה במחצית (שלוש שנות פסילה). בשאר רכיבי העונש לא התערב בית המשפט. מכאן הבקשה הנוכחית.

ה.

(1) לטענת

המבקש, בבקשתו המנוסחת בפירוט מרובה, טעה בית המשפט המחוזי כשקבע שאפשר היה למנוע את התאונה. חלק מרכזי בבקשה מבוסס על דברי בית המשפט בדיון מיום 9.11.06, בהם צויין, כי שינוי נתונים מסוימים בתחשיב שערך הבוחן עשוי היה להביא לתשובה שונה לגבי השאלה אם ניתן היה למנוע את התאונה, קרי, "למצב שהתאונה היתה בלתי נמנעת". בסופו של אותו דיון הורה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, שהמשיבה תגיש ראשונה את סיכומיה, ובהם תגיב לטענות המבקש שהועלו בערעור ביחס לשינוי הנתונים האמורים. לטענת המבקש, בפסק דינו של בית המשפט בו דחה את הערעור, התעלם מקביעתו האמורה בדיון, וזאת אף שעצם אמירת הדברים מעיד, כנטען, על קיומו של ספק סביר באשר להיותה של התאונה בלתי-נמנעת. עוד נטען, כי העדר ההתייחסות בפסק הדין לעניין זה מגיע לכדי קיפוח זכותו הדיונית של המבקש, וכי הפיכת סדר הגשת הסיכומים קיפחה את זכות הטיעון העומדת לו, והדברים מעלים שאלה עקרונית המצדיקה, כך נאמר, מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

(2) לגופם של דברים טוען המבקש, כי לא נטען על ידיו ואף לא הוכח כי התאונה אירעה במרחק 10.8 מטרים ממעבר החציה, ועל כן ישנו שינוי נתונים משמעותי, המשפיע בצורה מכרעת על השאלה אם ניתן היה למנוע את התאונה. בקשר לכך נטען, כי הבוחן ביצע את בדיקותיו לגבי נתוני הכביש על יסוד ההנחה שהתאונה אירעה 10.8 מטרים ממעבר החציה, אף כי ציין מפורשות בעדותו, שלדעתו מקום התאונה היה דווקא על גבי מעבר-החציה. נטען, כי המ דובר בסתירה, וכי שינוי העמדה ביחס למקום התרחשות התאונה, משליך ביותר על חישוב הנתונים לפיהם הוסק כי התאונה הייתה ניתנת למניעה. עוד נטען, על יסוד עדות סאבא שנדחתה, כי שיעור השיפוע במקום התאונה עומד על פי שניים משיעור השיפוע שנקבע. לגבי נתונים נוספים אחדים טוען המבקש, כי היה על בית המשפט לאמץ את חוות דעתו של מר מוגילבקין תחת חוות הדעת של הבוחן: מהירות הליכתו של המנוח, שנטען כי הייתה 1.5 עד 1.9 מטרים לשניה, ולא 1.1 מטרים לשניה כפי שנקבע; מקדם החיכוך בכביש, שנטען כי היה 0.5 ולא 0.7 כפי שנקבע; ומקום האימפקט לרוחב הנתיב, לגביו נטען כי המנוח הספיק לחצות רק 3.2 מטרים מאי-התנועה ולא 4.4 מטרים כפי שנקבע. נטען עוד בסוגית התמונה העובדתית, כי שגה בית המשפט כשדחה את הטענה שמשמאלו של רכב המבקש הייתה מונית. לחלופין עתר המבקש להקל בעונשו, הן ברכיב המאסר לריצוי בעבודות השירות והן ברכיב הפסילה מהחזקת רישיון נהיגה.

ו.

המשיבה הגיבה לבקשה. לטענתה, אין בבקשה סוגיה עקרונית כללית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לגופו של עניין נטען, כי כל טענותיו של המבקש נדונו וזכו להתייחסות בית המשפט שלערעור; וכי אפילו חישובי המבקש היו נכונים, על-פי הנתונים להם הוא טוען, עדיין הייתה הפגיעה מתרחשת במהירות איטית יותר, בסוף מסלול הבלימה, ותוצאת הפגיעה בהכרח הייתה שונה אף היא. גם ביחס לעונש טוענת המשיבה, כי אין להתערב בגלגול שלישי מעבר להתערבותה של ערכאת הערעור בגזר דינו של המבקש.

ז.

(1) אין בידי להיעתר לבקשה. המ דובר

בבקשת רשות ערעור, וזו ניתנת במשורה, במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית עקרונית, או בעניינים בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר ( ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 , 129-128 – מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר; רע"פ 5308/01 מחאמיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – הנשיא ברק). על אף טענתו של המבקש כי המקרה מעורר סוגיה עקרונית של זכויות יסוד, לא מצאתי – כך במובהק – כי יש להלמה. זאת ועוד, הלכה היא כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, וערכאת ערעור בגלגול שלישי על אחת כמה וכמה (רע"פ 10424/06 לודוויה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – השופט ג'ובראן; רע"פ 3256/06 אברהם נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – השופט לוי; וראו גם האסמכתאות אליהן מפנות החלטות אלה). בקשתו של המבקש מבוססת רובה ככולה על טענות עובדתיות שנדחו על-ידי הערכאה הדיונית ונדחו בשנית על-ידי ערכאת הערעור, ובגדרי ערכאה זו אין בידינו להידרש לנבכי הממצאים העובדתיים בגלגול שלישי.

(2) גם אם ניתן להבין ללבו של המבקש, בעקבות ציפיות שביקש לבנות באשר להערות בית המשפט בדיון בערעור ביום 9.11.06 - גם אם כך, אין מקום לקבל את טענתו, כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לטיעוניו ביחס לשינוי הנתונים העובדתיים, והתעלם מאשר אמר הוא עצמו בעניין שינוי זה, בדיון מיום 9.11.06. ראשית , סבורני כי אין לייחס לדברי בית המשפט בדיון משמעות של "קביעה", כפי שעושה המבקש בבקשתו, ובפרט כאשר הדברים נאמרו כפוף לאמירת בית המשפט כי "יש מקום לבחון את מיקום התאונה". ההקשר בו נאמרו הדברים היה השאלה הדיונית בדבר החלטת בית המשפט להפוך את סדר הגשת הסיכומים. בעניין זה, אשר אף אליו התייחס המבקש בטרוניה, לא למותר לציין כי ההחלטה ניתנה לאחר שהובעה הסכמת הצדדים לסדר זה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 9.11.06). שנית וזו עיקר, באשר לטענת המבקש בדבר שינוי הנתונים העובדתיים - בית המשפט המחוזי אמנם נתן ביטוי לפתיחות מצדו לטענת המבקש בעת הדיון; אך לאחר העיון נדרש בפסק דינו אחת לאחת, בהרחבה ובמפורט, לכל טענות המבקש, ובכללן אף ספציפית לעניין ההשלכה של שינוי הנתונים על היותה של התאונה בלתי-נמנעת. כך ציין בפסק הדין: "אין די בשינויים נטענים – ככל שאלה פורטו – כדי להוביל לתוצאה, שהשינוי האמור יש בו כדי לזכות את המערער מהעבירה בה הורשע. עיון בהודעת הערעור של המערער וכן בסיכומים שהוגשו מטעמו, אינו מצביע על שינויים מהותיים בנתונים שנלקחו בחשבון על ידי בית משפט קמא, וככל שהצביע על שינויים, לא הציג תחשיב חלופי אשר היה בו כדי להוביל לזיכויו" (בסעיף 16 לפסק-הדין). הדברים הללו מדברים בעדם.

(3) לא למותר להזכיר כאן, לתועלת הרבים, את חובותיו המיוחדות של נהג הקרב למעבר חציה ; תקנה 52(6) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 מונה התקרבות למעבר חציה בין המקרים המיוחדים, שבהם על נהג להאט את מהירות נסיעתו ואף לעצור, בנוסף לכלל הרחב החל על כל מקרה "שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש...". לעניין מעבר חציה ראו גם ע"פ 558/97 מלניק נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)

(השופט – כתארו אז – אור), וכה דברי בית המשפט שם:

"מהן הנסיבות להן צריך נוהג רכב ליתן דעתו בהתקרבו למעבר חצייה? עליו ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה; ואם כן – להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל".

דברים אלה יפה כוחם עתה כאז, והובאו לא אחת בפסיקתו של בית משפט זה

– ראו למשל רע"פ 2885/05 עוז שטרק נ' מדינת ישראל (לא פורסם). נוסיף עליהם, כי מטבע הדברים בנסיבות של מעבר חציה מתעצם הצורך בזהירות, שהרי בבני אנוש עסקינן – הולכי רגל בכל הגילים ובכל קצבי ההליכה ובכל מצבי הבריאות - שיהיו מהם שיראו במעבר החציה מעין "תעודת ביטוח" לירידה לכביש, ומכאן חובת הזהירות המוגברת על הנהגים בהקשר זה; אין מנוס משינון דבר זה.

ח.

מעבר לצורך, אתייחס לטענת המבקש בדבר מיקום התאונה, שעליה ביסס חלק ניכר מבקשתו למתן רשות ערעור. המבקש טוען בבקשתו, כי מעולם לא נטען ולא הוכח כי התאונה אירעה במרחק 10.8 מטרים ממעבר החציה, וכי אם ייקבע שמקום האימפקט היה במעבר החציה ישתנו נתונים רבים אשר שימשו לצורך תחשיבו של הבוחן, שקבע כי התאונה היתה יכולה להימנע. טענתו זו של המבקש אין להלמה, ולו גם

מן הסיבה שהמבקש הוא שטען בעדותו בפני הבוחן, ואף לאחר מכן, כי התאונה אירעה מספר מטרים קדימה ממעבר החציה והבוחן קיבל את טענתו, אף שסבר בעצמו כי מקום האימפקט היה במעבר החציה (ראו בעדותו של הבוחן בבית המשפט לתעבורה, ע' 8-7 לפרוטוקול הדיון מיום 1.10.03 וע' 19-18 לפרוטוקול הדיון מיום 11.11.03). טענה זו לא הוכחשה אף בעדותו של המבקש, אף אם הכחיש כי הצביע על מקום התאונה המדויק באמצעו וטען רק כי התוה לעברו בידיו (ראו פרוטוקול הדיון מיום 30.6.04, ובפרט ע' 34 ו-36), ואף בפני מר מוגילבקין טען המבקש כי התאונה אירעה מרחק רב לאחר מעבר החציה – ככל הנראה רב יותר אף משהראה לבוחן (ראו עדותו של מר מוגילבקין בפרוטוקול הדיון מיום 30.6.04, בע' 38 ו-41, ובפרוטוקול הדיון מיום 20.9.04 בע' 51). לא זו אף זו, אפילו היה בית המשפט נכון לקבל את טענת המבקש לגבי שינוי מקום התאונה, לא ישתנו חלק מן הנתונים ששימשו לתחשיב – כגון מהירות הליכתו של המנוח, או מקדם החיכוך של הכביש, שחושב על בסיס טבלאות כלליות לגבי כבישים מסוגו; ואף לגבי נתונים אחרים היה נכון בית המשפט שלערעור להניח הנחות לטובתו של המבקש, שעדיין לא שינו את התוצאה, כי ניתן היה למנוע את התאונה. אכן, לעתים יבדילו בין היותה של תאונה נמנעת לבלתי-נמנעת אך כפסע או פְּסָעַיִם – גם במובן המילולי – וככל הנראה כך הוא גם במקרה דנא. תיקי התאונות הקטלניות עמוסים, למרבה הצער, מצבים כאלה. אך משקבעה הערכאה הדיונית ממצאים עובדתיים, שעל בסיסם חושבה התאונה כניתנת למניעה, ובית משפט שלערעור שב ונדרש לכך ואישר את מסקנותיה, אין כל מקום להתערבות של בית משפט זה בממצאים אלה בגלגול שלישי.

ט.

אף לעניין העונש לא ראיתי לנכון להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט שלערעור, ששקל היטב את השיקולים לכאן ולכאן, וקיצר במחצית את עונש הפסילה. על הטרגדיה שבתאונות דרכים קטלניות אין צורך להכביר מלים; היא טרגדיה בראש וראשונה ולאין שיעור לקרבנות ועמם למשפחתם, אך היא גם מכה קשה, אולי בל תימחה, לנהגים – לרובם, למי שהם אנשים נורמטיביים; אך העונש העיקרי שהושת על המבקש – שישה חודשי מאסר בעבודות שירות – אינו במידרג הגבוה.

י.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשה. הואיל ולא ניתן עיכוב ביצוע בעניין עבודות השירות, אני יוצא מהנחה כי המבקש החל בהן (אם לא כן כמובן תימסר הודעה). הפסילה תחל מיום 1.8.07, על מנת לאפשר למבקש בנסיבותיו המשפחתיות להתארגן כראוי.