רע"פ 8159/15 בהא מנסור נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת נ' אהד ) בעפ"ת 59759-05-15 מיום 16.11.2015, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (השופטת ר' רז ) בתת"ע 6481-04-14 מיום 23.3.2015, בגדרו נגזרו על המבקש

פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה (להלן: פסילת רישיון נהיגה ) לתקופה של שלושה חודשים; הפעלת עונש מותנה של פסילת רישיון נהיגה למשך שלושה חודשים אשר ירוצה בחופף לעונש הפסילה שהוטל בתיק זה; חודשיים פסילת רישיון נהיגה על תנאי למשך שנתיים; וקנס בסך 1,200 ש"ח.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש הורשע, לאחר שמיעת הראיות, בעבירה של נהיגה במהירות מעל המהירות המותרת, לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. על פי עובדות כתב האישום, ביום 29.3.2015 נתפס המבקש כשהוא נוהג במהירות של 98 קמ"ש במקום 60 קמ"ש ברחוב טשרניחובסקי בעיר כפר סבא.

1.

בהכרעת הדין מיום 24.12.2013, קבע בית משפט השלום, כי מהירותו של המבקש נמדדה באמצעות מכשיר מד מהירות לייזר (להלן: מכשיר הממל"ז ) שהיה תקין ביום האכיפה, והופעל על ידי שוטר מוסמך ומיומן לשם כך. כן, נקבע כי לא נפלה טעות בזיהוי רכבו של מבצע העבירה. בית משפט השלום דחה את טענתו של המבקש לפיה הרכב שנתפס במהירות מופרזת הוא רכב אחר שנסע לפניו. במקביל, קיבל בית המשפט את גרסת השוטר לפיה רכבו של המבקש נסע במסלול הימני ואילו הרכב האחר נסע במסלול השמאלי, ואין כל חשש שמא התרחשה טעות בזיהוי הרכב הנכון. לבסוף, דחה בית המשפט את טענתו של המבקש לאכיפה בררנית, לאחר שלא עמד בנטל הדרוש להוכחתה. ביום 12.4.2015 גזר בית משפט השלום את עונשו של המבקש. בית המשפט עמד על כך שאמנם עברו התעבורתי איננו מכביד, אולם, עומדת לחובתו פסילה על תנאי בגין עבירה קודמת של נהיגה במהירות העולה על המותר. על כן, נגזר עונשו של המבקש כאמור בפסקה 1 לעיל.

2.

המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעורו, וקבע כי אין חשש לנפילת פגם במדידת מהירות רכבו של המבקש או להיווצרות בלבול בין רכבו לבין רכב נוסף אשר נסע במסלול המקביל לו. בנוסף, נדחתה טענת המבקש לפיה לא הוכח כי נסע בדרך עירונית, וזאת משום שהטענה הועלתה לראשונה רק בערכאת הערעור. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי, כי העונש שהושת על המבקש הוא סביר וראוי ביחס למדיניות הענישה הנהוגה וביחס לעברו התעבורתי.

הבקשה למתן רשות הערעור

3.

המבקש משליך את יהבו על אמירות שנאמרו, לטענתו, על ידי מותב בית המשפט המחוזי בפתח הדיון, ולפיהן הכרעת דינו של בית משפט השלום מעוררת ספקות אשר צריכים להיזקף לזכותו של המבקש . לטענת המבקש, יש מקום לקבל את הבקשה לרשות ערעור משיקולי צדק, שכן אמירות המותב מצביעות כי מתקיים ספק בנוגע לאשמתו, אשר לא הוסר על ידי ראיות חותכות וחד משמעיות. בנוסף, המבקש סבור כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר נמנע מלבחון טענות משפטיות אשר לא הועלו על ידו בערכאה הדיונית, ובפרט את טענתו לפיה לא הוכח כי נסע בדרך עירונית, בעת שנתפס נוהג במהירות מופרזת. כמו כן, המבקש מלין על כך שלא ניתנה לו, לטענתו, הזדמנות לטעון לעניין העונש בבית המשפט המחוזי, ובכך נפגעה זכות הטיעון המוקנית לו.

דיון והכרעה

4.

עיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור, ואני סבור כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני , אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה )) או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים בנסיבות המקרה (ראו: רע"פ 5066/09

אוחיון נ' מדינת ישראל

(22.4.2010)). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכת חניון חיפה . מעיון בבקשה עולה, כי מכלול טענותיו של המבקש נוגעות לעניינו הפרטני בלבד, אינן מעלות כל סוגיה כללית או שיקולי צדק מיוחדים ומהוות חזרה על הטענות שהעלה הן בבית משפט השלום והן במסגרת ערעורו לבית המשפט המחוזי.

5.

טענתו העיקרית של המבקש נוגעת, כאמור, לעמדה שהביע בית המשפט המחוזי בדיון בעניינו ולפיה מתעוררים ספקות ביחס להרשעתו בעבירה של נהיגה במהירות מעל המהירות המותרת. אכן, בעמוד האחרון לפסק דינו של בית המחוזי נכתב כי "תחילה סברתי כי יש לזכות את המערער מחמת הספק ... אך לאחר שטענות הערעור נבחנו לעומקן, הגעתי לכלל מסקנה כי בית משפט קמא לא טעה, שעה שהרשיע את המערער". מעיון בפרוטוקולי הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 11.10.2015 ומיום 18.10.2015, עולה כי בעקבות הערותיו של בית המשפט המחוזי בתחילת הדיון, בחנה המשיבה בשנית את עמדתה ביחס להרשעת המבקש. גם לאחר בחינה זו עמדה המשיבה על דעתה לפיה אין להתערב בהכרעת דינו של בית משפט השלום, המתבססת, לשיטתה, על קביעות ממצאי מהימנות.

6.

אינני מקבל את טענת המבקש לפיה "השינוי" בעמדתו של בית המשפט המחוזי מעורר שיקולי צדק מיוחדים המצדיקים את קבלת הבקשה לרשות ערעור. מהאמור לעיל, עולה כי בית המשפט המחוזי סבר תחילה כי הרשעתו של המבקש מעוררת ספקות, ולכן אפשר למשיבה לערוך בחינה מחודשת של עמדתה ביחס להרשעה זו. לאחר שהמשיבה ערכה בירור יסודי היא דבקה בעמדתה לפיה יש לדחות את ערעורו של המבקש. עקב כך, נכנס בית המשפט המחוזי לעובי הקורה, בחן לעומק את טענות הערעור השונות וקבע כי אין להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום. לא מצאתי כי נפל כל פגם באופן התנהלותו של בית המשפט המחוזי או כי נוצרה פגיעה משמעותית בהסתמכותו של המבקש, ובוודאי שהשתלשלות העניינים המתוארת אינה מעוררת שיקולי צדק מיוחדים המצדיקים דיון ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"פ 4180/07 גאוי נ' מדינת ישראל (15.7.2007)).

7.

אין בידי לקבל גם את טענת המבקש ביחס לכך שלא הוכח כי נסע בדרך עירונית , בעת שנתפס נוהג במהירות החורגת מהמותר. כאמור, המבקש סבור, כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר דחה את טענה זו רק משום שלא הועלתה בבית משפט השלום. טענה זו איננה מעוררת סוגיה עקרונית או שיקולי צדק מיוחדים, ונוגעת כל כולה לעניינו הפרטי של המבקש, ודי בכך כדי לדחותה. בנוסף, בניגוד לעמדת המבקש לפיה מדובר בטענה משפטית, מדובר בטענה עובדתית גרידא, אשר הועלתה לראשונה בערכאת הערעור, ועל כן, בדין נמנע בית המשפט המחוזי מלבחון אותה לגופה. זאת ועוד, הלכה היא כי טענות הקשורות בממצאי עובדה ומהימנות אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור (רע"פ 4005/14 חיון נ' מדינת ישראל (26.8.2014)) . לנוכח כל האמור, אינני רואה לנכון לקבל את הבקשה לרשות ערעור.

8.

סוף דבר, הבקשה נדחית. לפיכך, ממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.