בש"פ 3674/08 יוסף כהן נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל) מיום 22.4.2008 בה קיבל את עררה של המשיבה על החלטת בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כב' השופט ע' נהרי) מיום 2.4.2008 והורה על הארכת תקופת פסילתו של העורר מלהחזיק רישיון למשך שישה חודשים נוספים מתום תקופת פסילתו הקודמת או עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, לפי המוקדם.

1.

העורר עומד לדין בעבירות של גרם מוות ברשלנות, נהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם ונהיגה באור אדום. על פי עובדות כתב האישום, ביום 25.10.2007 בשעה 3:10 לפנות בוקר או בסמוך לכך, נהג העורר במונית בכביש גהה, מדרום לצפון, בנתיב הימני והתקרב לצומת מורשה. אותה עת נהג גבריאל לוי (להלן: גבריאל ) ברכבו בכביש גהה, מצפון לדרום ולצידו ישב מאיר ימיני (להלן: המנוח ). בהגיעו לצומת מורשה עצר גבריאל את מכוניתו בשל אור אדום ברמזור, בנתיב השמאלי, ומשהתחלף האור ברמזור לירוק החל לפנות שמאלה. באותו שלב נהג העורר אל תוך הצומת, על אף שאור הרמזור בכיוון נסיעתו היה אדום, והתנגש עם חזית המונית בדופן הימנית של מכוניתו של גבריאל. כתוצאה מן ההתנגשות ודקות ספורות לאחריה נפטר המנוח ואילו העורר וגבריאל, שנפגעו אף הם, פונו לבית החולים לצורך קבלת טיפול רפואי. בכתב האישום צוין כי בעת התאונה תאורת הרחוב פעלה כשורה

והראות היתה טובה וכי התאונה וכן מותו של המנוח והחבלות של גבריאל בעטייה נגרמו בשל רשלנותו של העורר.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביום 17.1.2008, עתרה המשיבה לפסילת רישיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו מיום 11.2.2008 הורה בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו כי רישיונו של העורר ייפסל לפי סעיף 46ב לפקודת התעבורה תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ), עד למתן פסק דין בעניינו או לתקופה של שישה חודשים שתחילתה ביום פסילת רשיונו לראשונה, לפי המוקדם. בית המשפט עמד על כך שסעיף 46ב לפקודת התעבורה, שנוסף בה לאחרונה, יצר שינוי בנטלי השכנוע וכיום כאשר מוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים בה נהרג אדם, ייפסל רישיונו אלא אם שוכנע בית המשפט כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור. במקרה הנדון, כך הוסיף בית המשפט לתעבורה וקבע, קיימות ראיות לכאורה להוכחת אחריות העורר להתרחשות התאונה ותוצאותיה, בציינו כי מהראיות עולה לכאורה שבעת התרחשות התאונה הרמזורים בצומת היו תקינים, אין אור ירוק משותף בכיוון נסיעת כלי הרכב המעורבים בתאונה, הצומת היה מואר היטב, העורר לא ראה את הרכב בו פגע לפני ההתנגשות על אף שעבר כברת דרך לעיניו אגב פניתו שמאלה, מופע האור הירוק בכיוון נסיעת הרכב הנפגע היה 10 שניות ובכיוון נסיעת העורר 59 שניות, וגבריאל ועד ראיה ניטרלי לתאונה העידו כי בזמן התאונה דלק ברמזור שבכיוון נסיעתם אור ירוק. בית המשפט הוסיף וציין כי בחומר הראיות אין תימוכין לגרסת העורר לפיה בעת התאונה האור ברמזור בכיוון נסיעתו היה ירוק כמו גם לטענות הנוספות שהעלה ובהן הטענה כי הצומת בו התרחשה התאונה הינו צומת "בעייתי" ויש בו "בעיה אופטית" וכי מופע הרמזור בכיוון נסיעתו של הרכב המעורב בתאונה ושל עד הראיה הוא חמש שניות בלבד. בית המשפט הוסיף וקבע כי המעשים המיוחסים לעורר חמורים, והסתיימו במותו של המנוח, בהדגישו כי העורר לא ציית לרמזור אדום ולא הבחין ברכב שחצה את הצומת אל מול עיניו. עוד ציין בית המשפט כי לעורר, המשמש כנהג מונית בעל וותק רב, "עבר תעבורתי" הכולל 50 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה, בהן עבירות בטיחותיות שנעברו בעשר השנים האחרונות. לבסוף ציין בית המשפט כי אין בטיעוני העורר באשר לקשיי הפרנסה אליהם נקלע בעקבות פסילת רישיונו כדי להכריע את הכף וכי מכל מקום מהודעותיו של העורר עולה כי אין לו בעיות כלכליות או חובות. מטעמים אלה קבע בית המשפט לתעבורה כי יש לפסול את רישיונו של העורר עד למתן פסק דין בעניינו. עם זאת ציין בית המשפט כי איזון ראוי ומידתי בין האינטרס של שמירה על ביטחון הציבור לבין האינטרס של העורר, שטרם הורשע, מחייב לקצוב תקופה זו, תוך שימת לב גם לוותק נהיגתו של העורר ולהיותו נכה צה"ל ועל כן הורה, כאמור, כי פסילת העורר מלהחזיק רישיון תסתיים בחלוף שישה חודשים מהמועד בו נפסל הרישיון לראשונה או עם מתן פסק דין בעניינו, לפי המוקדם.

3.

ביום 19.3.2008 הגישה המשיבה בקשה להארכת תקופת פסילתו של העורר מלהחזיק רישיון נהיגה עד תום ההליכים נגדו. בבקשתה ציינה המשיבה כי ביום 11.2.2008 ביקש העורר לדחות את מתן תשובתו לכתב האישום על מנת לאפשר לו לגבש את עמדתו באשר למיוחס לו ולהתייעץ עם מומחים, ולפיכך נדחה מועד ההקראה בעניינו מיום 6.3.2008 ליום 12.6.2008, ומשכך צפויה תקופת הפסילה עליה הורה בית המשפט בהחלטתו מיום 11.2.2008 לפוג עוד בטרם ימסור העורר את תשובתו לכתב האישום. בהחלטתו מיום 2.4.2008 דחה בית המשפט לתעבורה את בקשת המשיבה להארכת תקופת הפסילה. בציינו כי בהחלטתו מיום 11.2.2008 נתן דעתו בצורה מקיפה לכל ההיבטים הרלבנטיים, איזן בין האינטרסים הצריכים לעניין ונענה לבקשת המשיבה בצורה מוגבלת ומאוזנת, בהדגישו כי מדובר בהליך מניעתי ולא ענישתי וכי עומדת לעורר חזקת החפות. עוד קבע בית המשפט כי אין בנמצא שינוי נסיבות המצדיק את שינוי ההחלטה בציינו כי ניתן היה להניח מראש שההליכים המשפטיים בעניינו של העורר ימשכו זמן רב, וכי אם סברה המשיבה כי החלטתו מוטעית היה עליה להגיש ערר.

4.

על החלטה זו מיום 2.4.2008 הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ובקבלו את הערר קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 22.4.2008 כי העורר יפסל מלהחזיק רישיון נהיגה למשך שישה חודשים נוספים מתום ששת חודשי הפסילה שגזר עליו בית המשפט לתעבורה, או עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו, לפי המוקדם. בית המשפט ציין בהחלטתו כי העובדה שקיימת אפשרות לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט לתעבורה לפסול את רשיונו של העורר לשישה חודשים אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט להאריך את תקופת הפסילה שנקצבה באותה החלטה. עוד קבע בית המשפט כי אכן ההליך שבפניו הוא מניעתי, ולא עונשי, ויש לאזן בין האינטרס של הנהג לאינטרס הציבורי, אך בענייננו, כך הוסיף וקבע, קיימות נגד העורר ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים לו ונשקפת ממנו מסוכנות הנלמדת מן ההתנהגות המיוחסת לו בכתב האישום וכן מעברו התעבורתי, בציינו כי חלק מעבירות התעבורה שביצע הן עבירות בטיחות "ברף הגבוה" ואת חלקן אף ביצע מספר פעמים, כגון נהיגה משמאל לקו הפרדה, נהיגה במהירות מופרזת, אי ציות לתמרור "עצור" ונהיגה באור אדום. בית המשפט הוסיף וציין כי השיקולים שהנחו את בית המשפט לתעבורה נכונים אף כיום, וכי חלוף הזמן, אף שהוא שיקול רלוונטי, לא שינה את נקודת האיזון. עוד קבע בית המשפט כי מסעיף 46ב לפקודת התעבורה עולה שהכלל הוא פסילת רישיון עד תום ההליכים, אלא אם שוכנע בית המשפט שאין בנהיגתו של הנאשם משום סכנה לשלום הציבור. במקרה דנן, כך הוסיף בית המשפט וקבע, נשקפת מן העורר מסוכנות ואין בנמצא שיקולים אשר יצדיקו את הגבלת תקופת פסילת הרישיון, ההיפך הוא הנכון. בעניין זה הדגיש בית המשפט כי הפגיעה בפרנסתו של העורר אין לה משקל מכריע וכן דחה את הטענה כי כאשר מדובר ב"נהג מקצועי" יש להעריך אחרת את עברו התעבורתי, בעומדו על כך שלעורר עבירות בטיחותיות ברף הגבוה וכי העובדה שהוא מסיע נוסעים מטילה עליו אחריות כבדה.

5.

מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.4.2008 ניתנה בחוסר סמכות. לטענת העורר לא ניתן להאריך את תקופת פסילתו מלהחזיק רישיון נוכח הוראת סעיף 50ב לפקודת התעבורה ונוכח העובדה שהמשיבה לא עררה על החלטת בית המשפט לתעבורה מיום 11.2.2008. לטענתו, משלא הגישה המשיבה ערר, חלף המועד בו הייתה רשאית להשיג על החלטה זו. העורר מוסיף וטוען כי בהתאם להלכה שהותוותה בבית משפט זה רשאי בית המשפט להאריך את תקופת פסילתו של נאשם מלהחזיק רישיון מעבר לתקופה המקורית שנקצבה רק מקום בו יש שינוי נסיבות והוא ביקש להסתמך בעניין זה על ההחלטה בבש"פ 2068/08 מדינת ישראל נ' בן-רובי (להלן: עניין בן-רובי )). בעניינו, כך מדגיש העורר, לא חל כל שינוי בנסיבות והתמשכות ההליכים, כך לטענתו, בוודאי אינה מהווה שינוי נסיבות שיש לזקוף לחובתו באופן המצדיק את הארכת תקופת הפסילה.

6.

המשיבה מצידה מתנגדת לבקשה. לטענתה, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי יש להאריך את תקופת הפסילה של העורר מלהחזיק רישיון בשישה חודשים נוספים

על אלו שנקבעו בהחלטת בית המשפט לתעבורה. המשיבה טוענת כי בהתאם לדין הנוהג ובהתאם להחלטה שניתנה בעניין בן-רובי , אשר העורר שגה בפרשנותה, קיימים שני מסלולים מקבילים להארכת פסילה בבית המשפט שנתן את ההחלטה. האחד, בקשה להארכת תקופת הפסילה והשני, בקשה לעיון חוזר. המשיבה מדגישה כי שינוי נסיבות נדרש רק למסלול השני הוא מסלול העיון החוזר. אשר למסלול הראשון טוענת המשיבה כי בהתאם להלכה שהתווה בית משפט זה ראוי לקצוב בזמן את תקופות הפסילה של נאשם מלהחזיק רישיון ולהאריכן מעת לעת, לפי הצורך, על מנת שתהא בקרה תקופתית על הצורך בהמשך הפסילה. לטענת המשיבה ניתן להשוות את פסילתו של אדם מלהחזיק רישיון למעצר עד תום ההליכים, אשר ככלל בא אל סיומו בתום תשעה חודשים, אך בית המשפט מוסמך להאריכו מעבר לכך, אם כי בשל ההבדל הקיים

בין החלטת מעצר להחלטת פסילה מבחינת עוצמת הפגיעה בחרות מוסמכת הערכאה שנתנה את ההחלטה המקורית להורות על הארכת הפסילה בעוד שהסמכות להארכת מעצר לאחר תשעה חודשים נתונה לבית המשפט העליון. המשיבה מוסיפה וטוענת לחלופין כי אין הגבלה בחוק על התקופה בה ניתן להגיש ערר על החלטת פסילה ולפיכך אף אם ניתן לראות בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.4.2008 התערבות בהחלטה המקורית של בית משפט השלום לתעבורה אין בכך פסול. המשיבה אף מדגישה בהקשר זה כי אין לזקוף לחובתה את העובדה שלא הגישה ערר לבית המשפט המחוזי מיד עם מתן ההחלטה בבית המשפט לתעבורה וזאת נוכח הפסיקה הענפה והפרקטיקה הקיימת בעניין זה, ולפיה רשאי בית המשפט להורות על הארכת תקופת הפסילה. לבסוף טוענת המשיבה כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לגופה שכן נוכח חומרת העבירה ועברו התעבורתי המכביד של העורר היה מקום להאריך את תקופת הפסילה אף שהמשפט טרם הגיע לסיומו.

7.

דין הערר להידחות.

טענתו המרכזית של העורר היא כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך להורות על הארכת התקופה בה נפסל מלהחזיק רישיון נהיגה משום שהארכת תקופת הפסילה מותנית בשינוי נסיבות. טענה זו אין לקבל משום שהיא אינה עולה בקנה אחד עם הדין ועם ההלכה הפסוקה. אכן, בית משפט זה עמד לא אחת על כך שהחלטה על פסילת נאשם מלהחזיק רישיון נהיגה בטרם הוכרע דינו, ראוי לה שתהיה קצובה בזמן אך עוד נקבע כי בית המשפט רשאי להאריך מעת לעת את תקופת הפסילה שנקבעה, ככל שקיימת הצדקה לכך ואין לערב בין מסלול ההארכה כאמור ובין מסלול העיון החוזר (ראו: בש"פ 5388/01 רבינוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.8.2001);

בש"פ 8514/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.9.2005); בש"פ 11063/05 גוטמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.12.2005)). בעניין בן-רובי , עליו ביקש העורר להסתמך, שב בית משפט זה והדגיש את הדבר באומרו כי "העובדה שקיימת אפשרות לעיון חוזר בהחלטה מעין זו איננה שוללת את הסמכות לחזור ולהאריך את תקופת הפסילה לבקשת המדינה. האפשרות לעיון חוזר, כמו בענייני מעצר, מקנה אפשרות למי שנפסק נגדו לבקש לשנות את ההחלטה עם שינוי הנסיבות". הנה כי כן, לצורך בקשה לעיון חוזר שומה על המבקש להצביע על שינוי נסיבות המצדיק לשנות מן ההחלטה שהתקבלה, אך אין זה תנאי לבקשה להארכת תקופת הפסילה לה עתרה המשיבה במקרה דנן.

אף לגוף הדברים לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט לתעבורה קבע כי נגד העורר קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. העורר לא הגיש ערר על קביעה זו לבית המשפט המחוזי, וככל שיש לו טענות בעניין זה לאחר שניתח את חומר החקירה (וכך אכן טען במהלך הדיון שהתקיים בפניי), פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה לעיון חוזר לבית המשפט לתעבורה בהסתמך על טענה זו.

8.

סוף דבר – ההחלטה להאריך את תקופת הפסילה בעניינו של העורר נתקבלה כדין נוכח הקביעה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו וכן נוכח חזקת מסוכנות הקמה נגדו לפי סעיף 46ב לפקודת התעבורה אותה לא עלה בידי העורר לסתור בנסיבות העניין בין היתר נוכח עברו התעבורתי המכביד (לנטל המוטל עליו בהקשר זה ראו: בש"פ 8645/07

חדש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.10.2007); בש"פ 9588/07 טרבלסי נ' מדינת ישראל (10.12.2007)).

אשר על כן, הערר נדחה.