בש"פ 11063/05 אשר גוטמן נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת אהד) בב"ש 93324/04 מיום 14.11.05, בגדרה נדחה ערר העורר על החלטת בית המשפט לתעבורה ברמלה בב"ש 218/05 מיום 15.9.05 לפסול את רישיונו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, אף מעבר לשישה חודשים.

ב.(1) כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרם מוות ברשלנות בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 7.2.05. לפי הנטען בכתב האישום נהג הנאשם ברכבו בכביש עירוני בראשון לציון ופגע בסבטלנה אובחוב (להלן המנוחה) בעת שחצתה מעבר חצייה. המנוחה נהרגה במקום. בכתב האישום נטען כנגד העורר, כי לא הבחין במועד במנוחה חוצה את מעבר החצייה וכי לא נהג בזהירות בקרבת מעבר החצייה. התאונה אירעה בחשיכה עת ירד גשם (שעה 19:10 בערב חורפי). אולם יחד עם זאת נטען כי הכביש היה מואר, וכי שדה הראייה לכיוון נסיעתו של העורר היה 78 מטרים.

(2) ביום 15.9.05 החליט בית המשפט לתעבורה על פסילת רישיון העורר כאמור. בית המשפט לתעבורה נימק את החלטתו בכך שישנן ראיות לכאורה כנגד העורר, ובכך שהמשך נהיגתו מסכן את שלום הציבור. את המסוכנות למד בית המשפט לתעבורה מהראיות לכאורה בתיק, המצביעות לשיטתו על רשלנות רבתי מצד העורר, שכן לא האט לפני מעבר חציה ולא הבחין במנוחה בעת שחצתה את מעבר החצייה. כן ציין בית המשפט כי גירסתו של העורר היתה לא ברורה ולא עקבית.

(3) בית המשפט המחוזי (השופטת אהד) דחה ערר על החלטת בית המשפט לתעבורה, וזאת ביום 14.11.05.

ג.(1) בערר הנוכחי הציג העורר פסיקה של בית משפט זה, לפיה מידת מסוכנותו של נאשם בעבירות תעבורה תיקבע בעיקר על סמך עברו התעבורתי. נטען, כי עברו התעבורתי של העורר, הנוהג מ-1978, אינו מכביד, ואשר על כן אין לסטות מההלכה שנקבעה בבית משפט זה ולפסלו לנהיגה, לאחר פסלות של 10 חודשים מאז התאונה; אין להקדים ענישה להרשעה.

(2) בדיון נטען על-ידי בא כוח העורר כי הראיות נגד שולחו אינן מוצקות, ולשיטתו לא ניתן היה למנוע את התאונה. ועוד, אין לפי שעה מועד הקראה לתיק. מכל מקום, אין לקבוע מסוכנות כשהמדובר בטעות של שניה, ורשיון הנהיגה הוא מקור פרנסה לעורר.

(3) באת כוח המדינה טענה כי בבית משפט השלום לא היתה מחלוקת באשר לראיות לכאורה. המדובר לשיטתה במקרה לא גבולי מבחינת הראיות, וגם העבר התעבורתי כולל עבירות שאין להתעלם מהן.

ד.(1) עיינתי בטיעונים, בתיק הראיות ובפסיקה שהוגשה. חוששני שהמדובר במקרה שבו ראויה הפסילה. ישנן סתירות בהודעות העורר באשר לתאונה, ולא ראיתי בטיעונו של העורר הפרכה של ממש לכך. אשר לעברו התעבורתי של העורר, מאז 1988 נרשמו לחובתו 17 עבירות תנועה, כולן ברירות קנס, אך בהן אי ציות לתמרורי עצור, שימוש בטלפון בעת שהרכב נע, מהירות ופניית פרסה שלא כדין ועוד. ואולם, הקושי העיקרי הוא בעבירה שבגינה נפסל הרישיון. מטבע הדברים תאונת דרכים קטלנית המתרחשת במעבר חצייה מחייבת בדיקה קפדנית ביותר באשר לנהיגתו של הנוהג במכונית; ולאחר עיון בפסיקה שהוגשה לא ראיתי דופי בהחלטותיהם של בתי המשפט הקודמים כשלעצמן. הנסיבות מצדיקות פסילה.

(2) באשר למשך הפסילה, הנקודה שהטרידתני היתה העובדה שחלפו 10 חודשים ומשפטו של העורר לא החל. אציין כי המקרה דנא כשלעצמו דומה שהוא מצדיק פסילה עד תום ההליכים, אלא שקשה עלי אמירתו של בא כוח המבקש, שלא הופרכה, כי טרם נקבע מועד לראשית הדיון בתיק (מטעמי בית המשפט, כנמסר). במיוחד לפיכך, וברוח החלטתה של השופטת חיות בבש"פ 8514/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה) – ולפני כן דברי השופט (כתארו אז) חשין בבש"פ 7647/00 חינוואי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 812, 815 - נראה לי כי לעת הזאת יש לקצוב את הפסילה למועד של 6 חודשים מיום החלטתו של בית המשפט לתעבורה, קרי מיום 15.9.05. מובן כי בידי התביעה, לפי הצורך, לבקש להאריך את הפסילה במועד המתאים לפי הסיפא לסעיף 50(ב) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 שלפיו הפסילה בהתאם לסעיף 46 כבענייננו תהא לשישה חודשים, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת. אם כך תעשה, יבוא הדבר בפני בית המשפט; אך יש חשיבות רבה גם לשמיעת המשפט במועד סביר, ובידי הצדדים או מי מהם לפנות לבית המשפט על מנת לקבוע את הדיון בהקדם האפשרי.

(3) הערר מתקבל חלקית, בקציבת המועד כאמור.