בש"פ 5352/07 שלמה אדר נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטתו של

בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט זילברטל) בב"ש 9519/07 מיום 24.5.07, בגדרה נדחה ערר על החלטת בית המשפט לתעבורה בירושלים (השופט טננבוים) לפסול את רישיון הנהיגה של העורר לשבעה חודשים.

ב.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו בין היתר עבירות של גרימת מוות ברשלנות, הפקרה אחרי פגיעה, ונהיגת רכב בדרך בקלות ראש או ברשלנות. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 25.12.06 סמוך לשעה 19:30 נהג העורר בכביש עירוני בשכונת גילה בירושלים ופגע בהולך רגל שחצה את הכביש במעבר חציה; כתוצאה מכך נהרג, למרבה הצער, הולך הרגל; העורר לא עצר במקום התאונה, והמשיך בנסיעתו. מחומר הראיות עולה, כי העורר דיווח על הפגיעה

לחברת הליסינג של רכבו, ורק בחצות הגיע למשטרה על מנת לדווח על מעורבותו האפשרית באירוע. לטענתו לא היה ער כל עיקר לכך שפגע במנוח, ונודע לו על כך רק משהופנתה תשומת לבו לפרסום בתקשורת בקשר לתאונה פגע וברח. רישיון הנהיגה של העורר נפסל בידי קצין משטרה לשלושה חודשים. העורר הגיש בקשה להשבת רישיונו; בד בבד הגישה המשיבה בקשה לפסילת רישיון הנהיגה עד לתום ההליכים.

ג.

בית משפט השלום קבע, כי קיימות בתיק החקירה ראיות לכאורה, שיש בהן, מבלי לקבוע מסמרות, כדי להביא להרשעתו של העורר בעבירות בהן הוא מואשם; כך נוכח דו"ח שחזור התאונה, הודעות העדים שנכחו במקום בזמן התאונה ותצלומים. נקבע, כי נסיבות התאונה מלמדות על התנהגות חמורה של העורר אשר נהג בשטח עירוני במהירות גבוהה מהמותר, לא האט לפני מעבר חציה, ולא היה ער לסביבתו; אף שהרגיש – על פי הודעתו במשטרה - ב"בום" והבחין כי השמשה הקדמית של רכבו התנפצה, המשיך בנסיעתו מבלי לבדוק את שארע. נוכח מסוכנות העורר על פי נסיבות אלה, ועברו בתחום התעבורה הכולל נסיעה במהירות מופרזת ואי ציות לרמזור (כפי שנכלל בחישוב – ראו להלן), החליט בית המשפט על פסילה, וקצב את תקופתה לשבעה חודשים, מתוך הנחה כי המשפט עשוי להסתיים במהלך תקופה זו. נקבע, כי חודש לפני סיום הפסילה יודיעו הצדדים את עמדתם לגבי המשכה.

ד.

בית המשפט המחוזי קבע כי בידי המשיבה ראיות שבכוחן לכאורה להוכיח את הנטען בכתב האישום. עדויות הנוכחים במקום האירוע, עוצמת הפגיעה כפי שהצטיירה בדו"ח השחזור והתצלומים – מלמדים כי העורר נסע במהירות הגבוהה מהמותר בכביש עירוני, וכל שכן שלא התאימה למצב של הגעה למעבר חציה. נקבע, כי גם אם רץ המנוח כשחצה את הכביש "אין בכך כדי לכרסם בצורה ממשית בראיות המצביעות על נהיגתו הרשלנית" של

העורר. עוד נקבע, כי טענת העורר שסבר כי הרכב נפגע מאבן או מירייה ולא עצר מפאת החשש מהמצב הביטחוני, אין לה אישוש, בין היתר, מאחר שבאיזור התאונה אין לעת הזאת סכנה ביטחונית, ונוכח הנזק המשמעותי שנגרם לרכב ודפוס הנהיגה של העורר מיד לאחר האירוע, שעל פי עדויות האט ואז המשיך בדרכו. זאת ועוד, לפי הרישום בדו"ח הבוחן נמצא גוש שיער על השמשה הקדמית של הרכב – ממצא שהיה בו כדי להבהיר לעורר את שאירע. לא ברור גם מדוע לא דיווח העורר על שהתרחש למשטרה אלא רק לחברת הליסינג, גם בהנחה שסבר כי רכבו נפגע מאבן או מירייה. נוכח האמור והרשעותיו הקודמות בתחום התעבורה, נקבע כי בהשבת הרישיון לעורר טמון סיכון לציבור. מכאן הערר.

ה.

(1)

ראשית , נטען כי אין בתיק החקירה ראיות לכאורה שהעורר נסע במהירות גבוהה – ועדויות עוברי האורח אינן אלא הערכתם הסובייקטיבית בלבד. נטען, כי לפי השחזור המשטרתי, גם אילו נסע העורר במהירות המותרת – כטענתו – היה המנוח נפגע מהמכונית והייתה נגרמת התוצאה הקטלנית, זאת כיוון שהמנוח רץ בעודו חוצה את הכביש; נטען, כי מאחר שאין ראיה כי המנוח לא רץ, על בית המשפט היה להניח אפשרות זו; נטען, כי אופיה ועוצמתו של הפגיעה ברכב העורר מצביעים על כך שהגוף הנתקל בה הגיע במהירות גבוהה. עוד נטען, כי בתמונות שצולמו לא נראה גוש שערות על שמשת הרכב – ועל כן יש בכך כדי להשליך על משקל הדו"ח שקבע זאת. שנית , נטען, כי גם אם היה ממש בראיות לכאורה לביסוס אשמת העורר, עדיין היה על בית המשפט לבחון, אינדיבידואלית, את הסכנה הנשקפת מהעורר לעניין נהיגתו; קיימת פסיקה רבה לפיה במקרים דומים הורו בתי המשפט על השבת הרישיון. עוד נטען, כי ממכלול נסיבות המקרה – הדיווח המיידי בדבר התאונה לחברת הליסינג, בוא העורר

מיוזמתו למשטרה והפגיעה במנוח בצד הרכב ולא בחזית -

נלמדת דווקא אי מסוכנותו של העורר. כך גם באשר לנסיבותיו האישיות של העורר והרשעותיו המעטות ביחס לזמן הרב שהוא נוהג בו בכל יום. שלישית , נטען כי הרישיון נדרש לעורר לשם עבודתו כטכנאי שירות. מאז פסילת רישיונו הופסקה עבודתו של העורר, וכפועל יוצא מכך נפגעה זכותו להתפרנס בכבוד; הפסקת העבודה עצרה גם את ההכנות לנישואי העורר ובת זוגו.

(2) בדיון הטעים בא כוחו המלומד של העורר, שטען כל הניתן, כי נסיבותיו האישיות של העורר מצביעות על היעדר מסוכנות, לאחר נהיגה של קרוב ל-10 שנים במספר עבירות מועט. השלכות שלילת הרישיון חמורות – העורר איבד את מקום עבודתו חרף שביעות רצון מתפקודו, בגלל אי יכולתו לנהוג. המדובר במי ששירת שירות צבאי מלא, וזכה לשבחים מלקוחות מקום עבודתו, ולא הסתבך בצורה כלשהי עד למקרה הנוכחי. באשר לראיות נטען, כי המדובר במאפיינים נדירים של האירוע; הפגיעה היתה מצד ימין והחזית נקיה, ולכך השלכות על טענת ההפקרה. גם הפניה לחברות הרכב מייד לאחר המקרה מצביעה על כך שלא היה לעורר מה להסתיר. נטען גם שעדי הראיה אינם בעלי יכולת הערכה טובה לגבי המהירות, והוא הדין לשחזור שאחד מהם השתתף בו. העורר פנה מיזמתו למשטרה מששמע בתקשורת שיתכן כי רכבו מעורב בתאונה. הכלל, כך נטען, הוא בדיקה אינדיבידואלית – ראיות לכאורה, מסוכנות וכל שאר הפרמטרים שנקבעו בפסיקה – ובמקרה זה נוטה הכף לכיוון השבת הרישיון.

(3) באת כוח המדינה טענה כי החלטת בית המשפט קמא מאוזנת ושקולה; התאונה אירעה במעבר חציה, וכניסה למעבר חציה מטילה מחויבות מוגברת להאט עד עצירה; העורר עזב בלא לעצור, הפקיר את המנוח ולמצער עצם עיניו; שליש מן השמשה מצד ימין התנפץ, המראה הימנית כמעט נתלשה – וכיצד ניתן היה איפוא שלא לעצור ולבדוק, כאשר אין מדובר בתקופה קשה מבחינה ביטחונית. העורר יכול היה להבחין בהולך רגל ב- 77 מ' לפני מעבר החציה – אך לא עשה כן ולא נתן דעתו לכביש, ולפי העדים האט לאחר הפגיעה ואחר כך המשיך לנסוע. לכן אין לומר כי אינו מסוכן. גם עברו התעבורתי אינו מצדיק התחשבות. הערכת הבוחן היתה נסיעה במהירות 60 קמ"ש ; ועוד, גוש שיער של המנוח היה על השמשה הקדמית. לא סביר, כך נטען, שהעורר לא בדק את הרכב בשעות שלאחר התאונה. על כן גובר אינטרס הציבור וההגנה על עוברי דרך.

(3) בא כוח העורר טען כי אין ראיות שהמדובר במעבר חציה, ועוד – כי שלא כהודעת בת המנוח בשלב מאוחר, היה המנוח אדם בריא שנהג פעילות גופנית, ועל כן ניתן לסבור שרץ לכביש, על המשתמע מבחינת התאונה.

ו.

(1) לאחר העיון בראיות, בהחלטות השיפוטיות, בטיעונים ובראיות גופן לא ראיתי מקום להיעתר לערר. הנאשמים בתאונות דרכים הם ברוב רובם של המקרים אנשים נורמטיביים ברקעם. כך גם במקרה דנא. אין חולק כי המערער שירת שירות צבאי מלא לשביעות רצון והיה עובד טוב של מקום עבודתו, כפי שמעידים מכתבי שבח שהוצגו. עברו התעבורתי אמנם אינו נקי – מאז 2001 7 הרשעות (לא הבאתי בחשבון הרשעה שלגביה נטען בבית המשפט המחוזי כי לא נהג ברכב), ובהן שתי עבירות של מהירות מעל למותר (לא התחשבתי בעבירת אי ציות לרמזור, על פי הטענה שלא העורר נהג אז) – לא מעט כל עיקר לאדם צעיר דוחק הנהיגה של העורר. ואולם, דבר זה בלבד אולי לא היה מטה בנסיבות את הכף נגדו, אילולא הצטרף לנסיבות התאונה, שבשלב הלכאורי הנוכחי מכריעות לכיוון חומרה.

(2) ראשית, עלי לומר, כי החלטות שני בתי המשפט קמא נראות לי מאוזנות ונדרשות לכל הניתן, גם אם משיג העורר על פרט פלוני או אלמוני. אנו מצויים בשלב לכאורי, אך אשר לראיות, לעת הזאת עמנו עדים שהיו במקום – אף שלא ראו את התאונה גופה – המעידים על מהירות גבוהה של העורר, ובוחן תנועה המאשש זאת בחוות דעתו, לרבות לאחר שחזור שערך עם אחד מהם. הסדקים שמבקש עו"ד עטרי למצוא בראיות בקשר למהירות, כמו גם בקשר לקרות התאונה במעבר החציה ולשאלה אם המנוח רץ – כולם תבוא שעתם בעת ההוכחות; אך לעת הזאת, הצטברות הראיות בקשר למהירות ולמיקום מהוה מסה קריטית לכאורית מספקת לענייננו.

(3) שנית, באים אנו לפגיעה שנגרמה לרכב ואי העצירה לבדוק את שאירע, דבר הקשור מהותית לסוגיית ההפקרה. בעיני המדובר בהקשר זה בנתון חשוב, שהרי אדם מן היישוב שרכבו נפגע במכה עזה, עוצר ובודק. אכן הטענה היא כי חשש מפגיעת טרור – אבן או ירי. ואולם, גם לשיטה זו היה מקום כי יעצור במרחק רחוב או שניים, יבדוק את הנזק, ואז גם היה מגלה את קווצת השיער (שאף אם אינה בהירה בצילומים אין חולק על קיומה) ומגיע למסקנה כי פגע באדם – והצעד המתבקש היה לשוב ללא דיחוי למקום התאונה כדי לראות במה ניתן לסייע. כל זה לא אירע, והדבר אומר דרשני באשר למסוכנות. אפשר כמובן להעלות השערות, בשני הכיוונים שעליהם כתב השופט המלומד בבית המשפט המחוזי – שלוה הנובעת מאי מודעות מזה, שממנה התרשמו מי שביקר בביתם למתן שירות, או קור רוח של סיפור כיסוי ורצון להימלטות מזה. אפשר גם לחשוב על אבדן עשתונות והחלטה חפוזה לא אחראית, שהעורר לא הביא עצמו לחזרה ממנה. כל האמור קשור לעניין ההפקרה. כך או אחרת, ממה נפשך – העורר ידע שאירע משהו לא טוב. אם בעניין ביטחוני עסקינן, מדוע לא פנה מייד למשטרה, ולוא כדי להתריע לפני כוחות הביטחון כחובת האזרח הטוב. ואם לאו, הא כיצד, בשיעור נזק כפי שאירע, לא עצר ובדק את הרכב. הראיות בעניין זה אמנם ילובנו במשפט, אך שוב – אין לבטל את קיומן של ראיות לכאורה.

(4) עו"ד עטרי מבקש בעצם כי נניח לטובת שולחו את כל ההנחות הפועלות לכיוונו, הן באשר לראיות הן באשר למסוכנות. ואולם, חוששני כי משאלה זו מרחיקת לכת, וכי לא אמלא את חובתי אם אתעלם ממסכת נימוקיהם הנכוחים של שני בתי המשפט ואהפוך את הקערה על פיה.

(5) עיינתי בפסיקה המרובה שהגישו הצדדים: בא כוח העורר תומך יתדותיו בפסיקה שבה הושב רישיון נהיגה לאחר תאונות קטלניות. הוא סבור כי הקריטריונים שנקבעו בבש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 515 (השופט טירקל) מתקיימים – קרי, הראיות לכאורה, האם עולה מסוכנות

מן התאונה, האם האירוע בעל אופי מקרי או מאפיין; עברו של הנהג וגורמים אחרים הטבועים בו. לטעמי חוששני כי הקריטריונים, על פי האמור מעלה, אינם פועלים ברובם לעת הזאת לזכות העורר. הראיות לכאורה קיימות; מן התאונה גופה, בפרשת אי העצירה וטענת ההפקרה, עולה מסוכנות; לעורר עבר תעבורתי

– לא הגרוע ביותר אך גם לא נקי; כל אלה די בהם לענייננו, אף אם אין בעורר גורמי סיכון "טבועים". הדוגמאות שהובאו על-ידי עו"ד עטרי כללו, למשל, מקרה של 2 הרשעות ב-28 שנות נהיגה וללא הרכיב של הפקרה (ב"ש (פ"ת) 621/05 מדינת ישראל נ' רון פלוטקין (לא פורסם) (השופט מקובר)); בדומה – ללא הפקרה – ב"ש 147/02 פרקליטות מחוז המרכז נ' דוד פאיק (לא פורסם) (השופטת בן יששכר שורץ); ב"ש (מחוזי חיפה) 2433/99 מדינת ישראל נ' זחאלקה (לא פורסם) (השופט ג'ובראן). לא אמנה את שאר התקדימים, אך עברתי עליהם אחד לאחד ולא מצאתי בהם כאלה הכוללים גם אישום הפקרה, ואכן ציין גם השופט טננבוים בבית המשפט לתעבורה, ממצפה ניסיונו, כי לא מצא מקרה של הפקרה בו לא נשלל הרישיון עד תום ההליכים.

(6) לעניין אחרון זה עיינתי בפסיקה שהציגה באת כוח המדינה, כגון בש"פ 11350/03 לזרוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת ביניש); בש"פ 11713/05 ברהום נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ריבלין) – מקרים של הפקרה, בהם נפסל הרישיון. אכן, בענייננו יש כפירה בעצם הידיעה באשר לתאונה, ונושא זה כמובן רב חשיבות הוא במשפט שייערך, אך הראיות לכאורה לעת הזאת הן כפי שתואר. וכשהמדובר במעבר חציה, נזדמן לי לומר במקום אחר, כי "מטבע הדברים תאונת דרכים קטלנית המתרחשת במעבר חציה מחייבת בדיקה קפדנית ביותר באשר לנהיגתו של הנוהג במכונית" (בש"פ 11063/05 גוטמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), וכך גם בענייננו.

(7) סוף דבר, כדברי השופטת ארבל בבש"פ 1317/07 ברזל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם),

כלל הנסיבות יוצר "מסה קריטית" המלמדת על מסוכנות, וכדבריה שם "כל שנותר הוא לקוות כי ההליכים בעניינו של העורר יתקיימו מהר ככל הניתן, כדי להפחית את פרק הזמן שבו העורר פסול לנהוג בטרם נבחנו טענותיו לעומק, ובטרם הורשע בדין – למינימום הנדרש". אין לי אלא לומר כך גם בענייננו, ולקוות כי המשפט יתנהל בהקדם האפשרי ובקצב המהיר האפשרי. לעת הזאת יהא על העותר לתור אחר עבודה שאינה כרוכה בנהיגה.

(8) נוכח כל האמור, איני נעתר לערר.