בש"פ 11713/05 אסלם ברהום נ. משטרת ישראל

כנגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של הפקרה לאחר פגיעה, חוסר זהירות, פנייה שמאלה בצומת ללא מתן זכות קדימה, חבלה של ממש ותאונת דרכים שתוצאתה פגיעה בגוף – הכל לפי פקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 ותקנות התעבורה, תשכ"א-1961. לפי כתב האישום, נהג העורר באוטובוס זעיר ובהגיעו לצומת פנה שמאלה מבלי ליתן זכות קדימה לאופנוע שנסע ישר בנתיב הנגדי. ארעה תאונה, ורוכב האופנוע נפגע. על אף זאת, נמלט העורר ממקום האירוע בלי להושיט עזרה לרוכב האופנוע הפצוע ובלי לדווח למשטרה.

בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט נ' סולברג) קבע כי למרות כפירתו של העורר והשגותיו על חקירת המשטרה, אין מחלוקת לגבי קיומה של תשתית ראייתית לכאורית. אשר לשאלת המסוכנות, נמצא כי לעורר 31 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה, ובית המשפט ציין כי בהיותו נהג מקצועי, נדרשת ממנו מידה רבה של זהירות ואחריות. בית המשפט הדגיש את החומרה היתרה שבעבירה של הפקרה לאחר פגיעה. בית המשפט בחן גם את נסיבותיו האישיות של העורר, וכן עמד על העובדה המטרידה – כלשונו – כי לאחר פסילה מנהלית של 60 יום שב העורר לנהוג. בסופו של יום נקבע כי אינטרס הציבור גובר, ובית המשפט הורה על פסילת רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

כנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני. לדעת העורר, לא די בקיומן של ראיות לכאורה – שעליהן אין הוא חולק – כדי לקבוע שנהיגתו מסוכנת לציבור. עוד הוא טוען, כי משהוחזר לו הרישיון, ומשהשתהתה המשיבה בהגשת כתב האישום – נוטה הכף כנגד פסילת הרישיון עד לתום הליכי המשפט. העורר סבור כי לאור היותו נהג מקצועי, הרשעותיו הקודמות אינן מעידות על מסוכנות. העורר שב ועומד על נסיבותיו האישיות, ובכלל זה, תלות משפחתו בעבודתו כנהג.

דין הערר להידחות. התשתית הראייתית די בה כדי לבסס את פסילת הרישיון – כך קבע בית המשפט קמא והדבר למעשה לא היה שנוי במחלוקת. אמנם, היה שיהוי בהגשת הבקשה לפסילת רישיונו של העורר (בן 21 ימים), ובפועל החזיק זה האחרון ברישיון הנהיגה שלו תקופה של 45 ימים עד שהחליט בית המשפט קמא לפסול את רישיונו. בבש"פ 6298/00 אברג'יל נ' מדינת ישראל , תק-על 2000(3) 1001 נקבע כי:

... להשתהות בסיום החקירה ובהגשת כתב אישום נודעת משמעות רבה בבחינת השאלה אם ראוי לשוב וליטול מידיו של נהג את רישיונו, לרגל האשמתו בגרימת תאונת דרכים, גם בחלוף תקופה ארוכה מתום תקופת הפסילה המינהלית שהחלה ביום אירוע התאונה. ככלל מוטל על התביעה, אם מתכוונת היא לבקש הארכת תקופת הפסילה, להזדרז ולהגיש את כתב האישום בלוויית הבקשה לפני תום תקופת הפסילה המינהלית. כדי שבית המשפט ייענה לבקשת פסילה המוגשת בשיהוי מוטל על התביעה לשכנע את בית המשפט הן בכך שלשיהוי היתה, בנסיבות העניין, הצדקה מיוחדת, כגון שהחקירה היתה מורכבת ומסובכת מהרגיל, והן בכך שמסוכנותו של הנהג במקרה הנתון היא כה גדולה עד שיש בה כדי להכריע את הכף באיזון השיקולים.

ואולם במקרה זה, שבו, יש לציין, תקופת השיהוי קצרה בהרבה מזו שדובר בה בפרשת אברג'יל , אכן "מסוכנותו של הנהג במקרה הנתון היא כה גדולה עד שיש בה כדי להכריע את הכף באיזון השיקולים" – כלשונו של השופט מצא באותה פרשה. מעבר לחומרה הטמונה בעצם נסיבות גרימת התאונה, מואשם העורר בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה, אשר נאמר עליה כי:

עבירת ההפקרה אחרי פגיעה עבירה קשה היא; לא עוד אלא שעבירה היא הפוקדת עצמה עם העבירות שיש בהן כיעור. הנה זה שרוע על הכביש, מתבוסס בדמו, אדם שזה עתה נפגע בתאונה שהנהג היה מעורב בה - אדם שאפשר ניתן לעזור לו, אפשר ניתן להצילו - ותחת אשר יעצור ויושיט עזרה לפגוע, לוחץ הנהג על דוושת ההאצה ובורח מן הזירה, למלט נפשו מחיוב בעונשין. חומרה וכיעור אלה שבמעשה הנהג הביאו לבריאתה של העבירה ולקביעת עונש חמור בצידה: תשע שנות מאסר (רע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל , תק-על 2002(1) 198).

"המעט שאתה מצפה מנהג לעשות בנסיבות אלו" – נסיבות של מעורבות בתאונת דרכים – "הוא את אשר מחייב החוק – לעצור במקום, לבדוק את מצבו של הפצוע, ולנסות להושיט לו עזרה. אלו הן חובות אלמנטאריות המוטלות על כל נהג, והעובדה שהמערער לא נהג כך, נמלט מהזירה, ועשה את הכול כדי לטשטש את עקבותיו, מלמדת עד כמה גדולה הסכנה הנשקפת ממנו למשתמשים בדרך" (ע"פ 10990/03 אלהרוש נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(1) 1687). במקרה שבפני, אף שיש ליתן משקל לשיהוי בהגשת בקשת הפסילה ולעובדה שרישיונו של העורר הוחזר לו, הרי שחומרת העבירות המיוחסות לעורר, עברו התעבורתי המכביד והעובדה שמדובר באדם הנוהג ברכב ציבורי, תומכים כולם במסקנתו של בית המשפט קמא, כי מסוכנותו של העורר רבה עד כי הכף נוטה לכיוון פסילת רישיונו עד לתום ההליכים המשפטיים.

הערר נדחה.