בש"פ 1317/07 יעקב ברזל נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת נ' אוהד) בב"ש 94505/06, שעל פיה נדחה עררו של העורר נגד החלטת בית המשפט לתעבורה בתל-אביב (כב' השופטת א' שדמי) בב"ש 2178/06 לפסול את רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרם מוות תוך נהיגת רכב ברשלנות. על פי הנטען בכתב האישום, בשעות הערב של יום 19.8.06 נהג העורר ברכבו ברחוב יגאל אלון בתל-אביב. בהגיעו אל צומת מרומזר, דלק ברמזור אור אדום בכיוון נסיעתו, והעורר עצר את רכבו. רכבו של העורר היה הראשון שעמד לפני הרמזור. כשהתחלף האור ברמזור לירוק, החל העורר לנסוע. באותה עת חצתה את הכביש במעבר חציה משמאל לימין כיוון נסיעתו של העורר, דיאנה גלוזמן (להלן: המנוחה ). העורר לא הבחין במנוחה למרות תנאי הדרך הטובים ושדה הראייה הרחב, ופגע בעוצמה במנוחה בחזית הרכב, כשזו עשתה כבר למעלה מחצי הדרך לכיוון צדו השני של הכביש. כתוצאה מן הפגיעה נגרמו למנוחה שברים בכל חלקי גופה והיא נפטרה שלוש שעות לאחר מכן בבית החולים.

2.

בעקבות התאונה, נפסל רישיון הנהיגה של העורר לתקופה של 90 ימים בפסילה מנהלית על-ידי קצין משטרה. בקשתו של העורר לבטל את הפסילה המנהלית נדחתה על-ידי בית המשפט לתעבורה בתל-אביב בב"ש 1903/06. במקביל להגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בקשה זו נתקבלה על-ידי בית המשפט בב"ש 2178/06. את ההחלטה לפסול את רישיונו של העורר נימק בית המשפט בקיומן של ראיות לכאורה מבוססות היטב המצביעות על כך שהתאונה נגרמה עקב רשלנותו של העורר, וכן בעברו התעבורתי של העורר, הכולל 24 הרשעות קודמות, לרבות בעבירות חמורות של נהיגה במהירות מופרזת ושל אי ציות לתמרור עצור. בית המשפט קבע כי הפסילה תהיה בתוקף לפחות עד לתום ההליכים נגדו, גם אם אלה יארכו מעל ל-6 חודשים, אך לא מעבר לשנתיים.

3.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערר, בקובעו כי בית המשפט לתעבורה לא שגה כשקבע כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת העורר בעבירה המיוחסת לו. עוד קבע בית המשפט, כי עברו התעבורתי של העורר כולל עבירות רבות, ביניהן עבירות מהירות, שהן עבירות בעלות אופי מהותי, וגם בכך יש כדי להצדיק את פסילת רישיונו של העורר עד לתום ההליכים. עם זאת, משבא כוח המשיבה נכון היה להגביל את הפסילה עד תום ההליכים לפרק זמן של שישה חודשים מיום מתן החלטתו של בית המשפט לענייני תעבורה, הורה בית המשפט המחוזי על פסילת רישיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים לתקופה של שישה חודשים מיום 17.12.06. על החלטה זו הגיש העורר את הערר שבפניי.

4.

במסגרת עררו, טוען העורר, כי חומר הראיות אינו מצביע על אחריותו, באופן חד משמעי, וכי לא ניתן להתעלם מ"רשלנותה הזועקת לשמים של המנוחה", כך בלשונו של העורר. לדידו, מי שחוצה כביש סואן ורב נתיבי כאשר הרמזור בכיוון הליכתו אדום, ושלא במעבר חציה, כשם שעשתה המנוחה, אינו אלא מי ששם נפשו בכפו. עוד מוסיף העורר כי לא ניתן ללמוד על

מסוכנותו מן האירוע הנידון בשלב זה של הדיון, אף אם חומר החקירה מצביע על קיומן של ראיות נגדו. לדעת העורר, אם נדרש "צינונו" לאחר מעורבותו בתאונת דרכים, הרי שששת חודשי הפסילה שחלפו מאז התאונה היו די והותר לצורך מטרה זו. עוד מוסיף העורר כי בניגוד לקביעת הערכאות דלמטה, עברו התעבורתי מעיד על היותו נהג זהיר ביותר ואף באופן יוצא דופן. לבסוף טוען העורר, כי פסילת רישיונו פוגע בו בצורה קשה לאור היזקקותו לרישיון לצורך עבודתו בעסקי הבנייה. לחילופין, טוען העורר, כי קציבת הפסילה לתקופה כה ארוכה אינה ראויה, וכי מן הראוי היה לקצוב את הפסילה לתקופה קצרה יותר.

5.

בתגובה לערר, טוענת המשיבה, כי בניגוד לטענת העורר, קיימת תשתית ראייתית לכך שהמנוחה חצתה את הכביש במעבר חציה, ובכלל זה אמרתה של המנוחה עצמה על ערש דווי. לדידה, השאלה אם המנוחה הוסתרה על ידי כלי רכב, כטענת העורר, היא שאלה שצריכה להתברר בתיק העיקרי ולא בבקשה להארכת הפסילה עד תום ההליכים. בהקשר זה מוסיפה המשיבה, כי קיימות ראיות לכאורה לכך שרשלנותו של העורר היא אשר גרמה לתאונה. המשיבה דוחה את טענת העורר כי עברו התעבורתי זניח, וטוענת כי עבר זה, הכולל 24 עבירות תעבורה, לצד נסיבות התאונה נשואת הערר, מעידים על מסוכנתו של העורר, ומצדיקים את פסילת רישיונו בשלב זה לשישה חודשים.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, לא מצאתי לקבל את הערר שבפניי. סעיף 50 (ב) לפקודת התעבורה קובע כי בחלוף שישה חודשים מיום שנפסל רישיונו של בעל רישיון נהיגה, על פי סעיפים 47-46 לאותה הפקודה, וטרם ניתן פסק דין, תהיה הפסילה בטלה, זולת אם קבע בית המשפט אחרת. סעיף 47(ט) לפקודת התעבורה מתיר לבית המשפט המוסמך לדון בעבירה שבגינה נפסל אדם על-ידי קצין משטרה מלהחזיק רישיון, להאריך את הפסילה עד לגמר בירור הדיון או לבטלה בתנאים או שלא בתנאים. כשם שנקבע בפסיקה, הסמכות להאריך את הפסילה עד לגמר בירור העניין, כוללת, מיניה וביה, גם את הסמכות להאריכה לתקופה קצרה יותר (ראו בש"פ 7647/00 חינוואי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4), 812 (2000)). בית המשפט המחוזי הפעיל את סמכותו זו, ובהסכמת המשיבה האריך את תקופת הפסילה לשישה חודשים מיום מתן החלטתו של בית המשפט לתעבורה, שעליה הוגש אותו ערר. כשם שקבעו הערכאות התחתונות, בתיק קיימת תשתית ראייתית לכאורית לכך שהמנוחה חצתה את הכביש במעבר חצייה. גם אם צודק העורר בטענתו כי המנוחה חצתה את הכביש במעבר החצייה באור אדום, ואינני קובעת כל מסמרות בעניין בשלב זה, שכן הוא יתברר בהליך העיקרי, הלכה היא כי נהג המתקרב למעבר חציה חייב ליתן דעתו ולצפות אפשרות של התנהגות רשלנית מצדו של הולך רגל (ראו: רע"פ 5142/03 פז נ' מדינת ישראל , תק-על 2003(3), 763; רע"פ 3306/98 תנעמי נ' מדינת ישראל , תק-על 98(3) 1437). יפים לעניין זה דברי השופט חשין בע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל , תק-על 2003(2) 3613:

"הנה-כי-כן, נהג רכב המתקרב למעבר חצייה חייב ליתן דעתו ולצפות אף אפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל. חובה זו קיימת לא אך במצב שבו עומד הולך הרגל על סף מעבר החצייה, פניו אל-עבר הכביש, והתנהגותו מבטאת כוונה לחצות את הכביש. חובה זו קיימת גם במצב שבו מתעורר ספק אם אדם הנמצא בסמוך למעבר החצייה מבקש לחצות את הכביש אם לאו".

אם חובה מעין זו מוטלת על הנהג גם בטרם חצה הולך הרגל את מעבר החצייה, קל וחומר כי תוטל החובה כשהולך הרגל החל זה מכבר בחציית הכביש במעבר החצייה.

7.

רשלנותו הלכאורית של העורר לצד עברו התעבורתי המכביד יוצרים "מסה קריטית" המלמדת על מסוכנות מצדו, באופן המצדיק את הארכת פסילת רישיונו. ההארכה שניתנה הינה מדודה, מידתית ומאוזנת, והסבל שהיא גורמת לעורר אינו עולה, לטעמי, על החשש מפני שיבתו לנהוג בכבישים. כל שנותר הוא לקוות כי ההליכים בעניינו של העורר יתקיימו מהר ככל הניתן, כדי להפחית את פרק הזמן שבו העורר פסול מלנהוג בטרם נבחנו טענותיו לעומק ובטרם הורשע בדין, למינימום הנדרש.

הערר נדחה איפוא.