רע"פ 5142/03 תומר פז נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקש הוגש כתב-אישום לבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו המייחס לו עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית. על-פי העובדות המתוארות בכתב-האישום, ביום 24.2.00, בשעות הערב, רכב המבקש על אופנוע כבד ברחוב איינשטיין בתל-אביב, בנתיב השני מימין לכיוון מערב, במהירות של כ- 40 קמ"ש. בהתקרב המבקש לצומת המרומזר מול היציאה מחניון קניון רמת-אביב, החל מר יהודה גבאי ז"ל (להלן – המנוח ) לחצות את הכביש במעבר החציה שבצומת לכיוון צפון. על-פי הנטען, הבחין המבקש במנוח רק כשהיה במרחק של מטרים ספורים ממנו, ופגע בו באמצעות חלקו הקדמי השמאלי של האופנוע. כתוצאה מהפגיעה נפטר המנוח. בכתב-האישום נטען כי המבקש לא היה עירני למתרחש בדרך; לא הבחין בהולך הרגל מבעוד מועד; לא האט את נסיעתו בסמוך למעבר החציה; לא בלם את האופנוע במועד ולא נהג נהיגה זהירה, מיומנת וסבירה בהתחשב בתנאי הדרך.

בית-המשפט לתעבורה (כבוד השופט צ' קאפח) זיכה את המבקש מהעבירות בהן הואשם. בפסק-דינו קיבל בית-המשפט את גרסת המבקש כי נסע בנתיב השלישי מימין (הקרוב יותר לנקודה בה חצה המנוח) וסטה ימינה עם הבחינו במנוח לשמאלו על-מנת למנוע את התאונה. לעומת זאת, דחה בית-המשפט מכל וכל את חוות-דעתו של הבוחן המשטרתי, לפיה בהתחשב במכלול התנאים ששררו בזירת התאונה הייתה התאונה נמנעת, אלמלא רשלנותו של המבקש. בית-המשפט קבע כי שחזור התאונה על-ידי הבוחן לא נעשה בסמוך לאירוע התאונה ובאותם התנאים בדיוק וכי הדו"ח שהגיש לוקה בחסר ובסתירות בכל הנוגע לקצב חציית המנוח ולזמן התגובה הנדרש למבקש למנוע את התאונה. בית-המשפט הוסיף וקבע כי נוכח שדה הראייה הלקוי במקום התאונה, נוכח קצב ההליכה המהיר של המנוח ובייחוד נוכח העובדה שהמנוח חצה את הכביש על אף שדלק האור האדום ברמזור המיועד להולכי הרגל, לא ניתן לייחס למבקש נהיגה רשלנית. בית-המשפט זיכה, איפוא, את המבקש מכל אשמה.

2.המשיבה ערערה על זיכוי המבקש בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו וערעורה התקבל. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר ונ' אחיטוב)

סבר כי אין בסיס ראייתי לקביעותיו של בית-משפט קמא באשר לנתיב נסיעתו של המבקש ולקצב הליכתו המוגבר עד כדי ריצה של המנוח – שהיה אז כבן 82. כמו כן, קבע בית-המשפט המחוזי כי לא היה מקום לפסול את חוות-דעתו של הבוחן וציין כי המבקש עצמו אישר שהראות בעת שחזור התאונה תאמה לראות בזמן האירוע. לבסוף, קבע בית-המשפט כי על-פי ההלכה, רשלנות של הולך רגל, החוצה במעבר חצייה "באור אדום", צריכה להיות בגדר צפיותו של הנהג. בשל האמור הרשיע בית-המשפט המחוזי את המבקש בעבירה שיוחסה לו. בית-המשפט לתעבורה, אליו הוחזר הדיון, גזר על המבקש 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ו- 6 חודשי מאסר על תנאי, פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 3 שנים וקנס בסך 2,000 ₪.

3.מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

המבקש מלין על הרשעתו וטוען כי התנהגות רשלנית של הולך רגל דוגמת המנוח אינה ניתנת לצפייה על-ידי "נהג סביר" ועל כן, יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין נהיגת המבקש לבין מות המנוח. כן מעלה המבקש טענות שונות כנגד האופן בו נבדק ושוחזר אירוע התאונה וכנגד ממצאיו של הבוחן ומסקנותיו בהתבסס על אלה. המבקש אף מוסיף וטוען כי ערעורה של המשיבה הוגש באיחור ולא היה מקום להיעתר לבקשתה להארכת מועד מבלי שהביאה לכך כל טעם מוצדק.

המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור.

4.עיינתי בבקשה על צרופותיה ולא שוכנעתי כי המקרה שבפני מצדיק דיון ב"גלגול שלישי". למעלה מן הצורך אוסיף ואומר כי הרשעתו של המבקש בדין יסודה. החלטתו של בית-המשפט המחוזי מפורטת, מנומקת ומעוגנת היטב בהלכה הפסוקה, לפיה נהג המתקרב למעבר חציה חייב ליתן דעתו ולצפות אפשרות של התנהגות רשלנית מצדו של הולך רגל, גם בנסיבות דומות לאלה שבמקרה דנן (ראו: רע"פ 3306/98 שלום תנעמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 8827/01 ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). טענות המבקש לגבי האיחור בהגשת הערעור נטענו בפני בית-המשפט המחוזי, אך זה ראה לנכון להיענות לבקשת המשיבה להארכת מועד, ואיני סבורה כי נפל בהחלטתו פגם המצדיק התערבות.

הבקשה נדחית. המבקש יחל בריצוי עונש עבודות השירות שהוטל עליו ביום 7.9.03.