בש"פ 6757/09 דוד מזרחי נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא כהן) מיום 3.8.09 בב"ש 1637/09, בגדרה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה (השופט סבאג) מיום 14.7.09 בתיק 183-07-09, בה הורה על פסילת רשיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים נגדו, מכוח סעיף 46ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן הפקודה ).

עובדות והליכים

ב.

כנגד העורר הוגש ביום 2.7.09 כתב אישום, המייחס לו עבירות של גרם מוות ברשלנות, נהיגה בקלות ראש וחוסר זהירות ונהיגה במהירות מעל המותר. נטען, כי בעת שנהג העורר ברכבו, פגע בהולכת רגל שחצתה את הכביש וגרם למותה.

ג.

ביום 14.7.09 הורה בית המשפט לתעבורה על פסילת רשיונו של העורר עד תום ההליכים נגדו. צוין, כי על פי דו"ח הבוחן, שערך שחזור של התאונה, צריך היה העורר להבחין בהולכת הרגל, וניתן היה למנוע את התאונה אילו נהג במהירות המותרת. על כן מצא בית המשפט כי בנהיגת העורר נשקפת סכנה לציבור, וכי לא עלה בידו לסתור את חזקת המסוכנות הקבועה בפקודה בסעיף 46ב.

ד.

ערר על החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. בהחלטה מפורטת מיום 3.8.09 נקבע, כי אין בטענות העורר באשר לחוסר האפשרות למנוע את התאונה כדי לפגום בקיומן של ראיות לכאורה המקימות את חזקת המסוכנות, וכי טענות העורר ביחס לדו"ח הבוחן יתבררו במסגרת ההליך העיקרי.

הערר הנוכחי

ה.

בערר נטען, כי העורר הצליח לסתור את חזקת המסוכנות. הועלו טענות כנגד מהימנות דו"ח הבוחן, נוכח העובדה שמסקנתו נהפכה על ידיו לאחר "חשיבה מחודשת". כן צוין, כי עד הראייה היחיד לתאונה לא צורף כעד תביעה, אף שעדותו תומכת בכך שהתאונה היתה בלתי נמנעת. עוד טען העורר לקיומן של נסיבות מקלות המצדיקות שלא לפסול את רשיונו - העורר, נשוי ואב לשלושה, הוא בעל עסק לקניית כלי-רכב ולמכירתם, ופסילת רשיונו פוגעת בפרנסתו. נאמר, כי אף שלחובתו הרשעות קודמות, לא עבר עבירת תנועה בשבע השנים האחרונות. הוזכר, כי העורר ריצה שבעה חודשי פסילה מנהלית ממועד התאונה ועד עתה, ולטענתו זהו זמן מספק לצורך הפנמת הצורך בנהיגה זהירה. על כן, מבקש העורר להפוך את ההחלטה בדבר פסילת הרשיון, ולחלופין לסייג את הפסילה, כך שתאפשר לו נהיגה לצרכי עבודה, אם מביתו עד למקום העבודה וחזרה ובמקום העבודה, ואם למצער באיזור העבודה.

ו.

בדיון טען בא כוחו, כי פסילת רשיון במקרה כגון דא צריך שתיעשה במשנה זהירות, תוך בחינת מסוכנות הנאשם ולאחר שנבחנו סיכויי הרשעה. במקרה הנוכחי, כך נטען, ישנו סיכוי לא מבוטל לזיכוי העורר, נוכח העדר ראיות ברורות לאשמו בתאונה כפי שפורט מעלה. הוסף, כי המשפט בעניינו עתיד להתחיל בחודש אוקטובר 2009 ולהימשך למעלה משנה, וכי פסילת הרישיון לתקופה כה ארוכה עלולה לקפח את פרנסתו. מטעם המשיבה נטען מנגד, כי סעיף 46ב לפקודה יוצר חזקת מסוכנות לנהג שגרם למוות בנהיגתו, וזו לא הופרכה במקרה של העורר. הוטעם, כי העורר חזר בו מגרסתו הראשונה, וגירסתו הנוכחית נתמכת בעדות יחידה שנמסרה כשלושה חודשים לאחר האירוע. המשיבה הסתמכה בטענותיה על חוות דעת של בוחן התנועה, לפיה ניתן היה למנוע התאונה, אילו נהג העורר בזהירות ובשימת לב. בהקשר זה דחתה המשיבה את טענות העורר באשר למהימנות דו"ח הבוחן, והוסבר, כי נערכה חוות דעת נוספת נוכח טעות טכנית של הבוחן, שהיה בה כדי להשפיע על הממצאים.

דיון והכרעה

חזקת מסוכנות

ז.

ביום 1.8.07 נכנס לתוקפו תיקון 78 לפקודה, בגדרו הוסף סעיף 46ב, המורה על פסילת רישיון אוטומטית של נהג שהיה מעורב בתאונה בה קופחו חיי אדם (למצב החוקי טרם התיקון ראו ע"פ 11035/05 שטיינברגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

זו

לשון הסעיף:

"(א)

הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעניינו.

(ב)

בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור".

הסעיף מקים חזקת מסוכנות לנהג שהיה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, ומונע ממנו המשך נהיגה. אולם, אם הוכיח הנהג כי אין בהמשך נהיגתו מסוכנות, רשאי בית המשפט שלא להורות על פסילה (ראו בש"פ 6282/09 תראווה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת חיות) והאזכורים דשם). מלשון החוק משתמע, כי די בהגשת כתב אישום כדי להורות על פסילה כאמור, כך גם עולה מדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 79) (פסילה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם), התשס"ז-2007), מאת ח"כ גלעד ארדן הצעות חוק הכנסת , תשס"ז, 40, שם נאמר : "בהתאם להצעת החוק, יפסול בית המשפט באופן אוטומטי נהג כאמור שהוחלט להעמידו לדין , מהחזיק ברישיון נהיגה, והפסילה תהיה עד תום ההליכים המשפטיים" (ההדגשה הוספה-א"ר). קרי, הגשת כתב האישום היא היוצרת את חזקת המסוכנות, מתוך הנחת המחוקק כי כתב אישום מבוסס על ראיות לכאורה שנשקלו בידי התביעה, ואין הכרח בשלב זה של ההליך המשפטי לדון בראיות לכאורה העומדות נגד הנאשם, אלא משביקש הנאשם לשכנע בקשר להן, כי אין בנהיגתו סכנה לציבור. בכך שונה הדבר מהוראת סעיף 21 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, המצריכה היווכחות בית המשפט "שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה" מתחילה. עינינו הרואות, כי בעוד בחוק המעצרים הנטל לענין הראיות לכאורה, וכן לעניין עילות המעצר, הוא על המדינה, אלא אם כן – לעניין העילות – נתקיימו חזקות סטטוטוריות (סעיף 21(א)(1)(ג)), בנידון דידן חזקת הסכנה לציבור קיימת מכוח עצם כתב האישום.

ח.

חרף העיקרון הכללי, העניק המחוקק לבית המשפט סמכות שלא להורות על פסילה במקרים מעין אלה, על-ידי מתן אפשרות לסתירה החזקה. כך נקבע למשל, כי שיהוי כבד בבקשת הפסילה יכול שיפריך את חזקת המסוכנות (בש"פ 2327/08 ליפשיץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט דנציגר)). דומה כי כך גם באשר לשאלת משקל הראיות לכאורה בתיק, אשר ניתן להביאן בחשבון השיקולים לבחינת מסוכנות. בהקשר זה ניתן להצביע בין היתר על מקרים בהם תיוודע השפעה לבחינת ראיות בשלב זה: למשל, כאשר הראיות שבתיק מהוות אבן בוחן למידת מסוכנותו של הנאשם, או מקום בו יש חולשה ניכרת בחומר הראיות, העשויה להביא לזיכוי הנאשם. ברי, כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על כתפי הנדון, המבקש להפריך את חזקת מסוכנותו, ובידי בית המשפט הברירה האם לבחון את חומר הראיות בשלב זה. כללו של דבר, בחינת חומר הראיות אינה תנאי מקדים לפסלות, כי אם חלק ממכלול השיקולים לבחינת פסילה בשעה שמבקשים שלא להורות עליה.

ט.

דעת לנבון נקל, כי המסר שבסעיף 46ב הוא, שהמחוקק מבקש להחמיר עם מי שהואשמו בתאונות דרכים קטלניות, כדי להגן על הציבור ולהרתיע, וגם - לדעתי -

לאותת כי לאחר תאונה קטלנית אין "עולם כמנהגו נוהג", וככלל אין הנאשם יכול ליטול הגה ולנסוע בכבישים במהלך משפטו. בית משפט זה גם פירש את הסעיף באופן מחמיר (ראו בש"פ 8645/07 חדש נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט פוגלמן); בש"פ 9588/07 טרבלסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)

(השופט ג'ובראן); בש"פ 3674/08 כהן נ' מדינת

ישראל (לא פורסם) (השופטת חיות); בש"פ 2806/09 ממן נ' מדינת ישראל (השופט מלצר). בש"פ 3345/09 גבן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת נאור)).

י.

ברי גם, כי בין השיקולים בהקשר זה יהיו עברו התעבורתי (וגם הפלילי) של הנאשם, ונסיבות התאונה שבתוכן ישתקללו הראיות לכאורה.

מן הכלל אל הפרט

י"א.

עיקר טענותיו של בא כוח העורר נוגע בשאלת הראיות לכאורה נגד שולחו, ומיעוטן עניינו מידת מסוכנותו. חרף טענות שונות באשר לראיות, לא הובאו בפני חוות דעת הבוחן או חקירות במשטרה, מהן אוכל להסיק באשר לקיומן של ראיות לכאורה. ואולם, אין הדבר נדרש במקרה הנוכחי. שתי ערכאות בחנו את החומר הראייתי וקבעו, כי ניתן היה למנוע את התאונה אילו נהג העורר באופן זהיר ובמהירות מותרת. לאחר עיון מדוקדק בהחלטות הקודמות איני רואה מקום להתערב בכך, ולקבוע חולשה בראיות לכאורה, והמקום הראוי לעניין זה הוא ההליך העיקרי.

י"ב.

אכן, נטען כי העורר נסע במהירות של 57 קמ"ש מקום בו המהירות המרבית המותרת היא 50 קמ"ש . מבלי להקל ראש בכך, נוכח התוצאה המרה, יתכן כי אין מדובר בהשתוללות בכביש. הולכת הרגל המנוחה גם חצתה את הכביש שלא במעבר חצייה (ראו בש"פ 9379/08 ממן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת ארבל)). ואולם, פרטי הדבר יבוררו במשפט, וכידוע מהירות נסיעה מותרת בנסיבות היא פונקציה של תנאי הסביבה, ולא הרכיב הטכני בלבד של המהירות המירבית המותרת.

י"ג.

בראש וראשונה חוששני כי העורר לא הפריך את מסוכנותו הסטטוטורית במידה משכנעת דיה, המצדיקה התערבות בהכרעותיהם של בתי המשפט הקודמים, נוכח עברו התעבורתי . לחובתו של העורר – בן 40 כיום - עבר תעבורתי לא מבוטל החל משנת 1987; רישומו לעניין זה כולל 30 עבירות תנועה, מהן עבירות בנהיגה באור אדום, חוסר ביטוח ועקיפה בראות לקויה, בגינן נגזרו עליו עונשי פסילה על תנאי. על כך אוסיף, כי העורר שנה כמה מן העבירות מספר פעמים, מהן עבירות של אי ציות לתמרור, נהיגה במהירות מופרזת ושימוש במכשיר סלולארי בעת נהיגה. אכן תשע עשרה מן העבירות נעברו עד לפני כעשור; אך גם בעשור האחרון, החל משנת 2000, עבר העורר אחת עשרה עבירות תנועה (מלבד הנוכחית) הכוללות – בין היתר – שימוש בטלפון כשהרכב נע, אי ציות לתמרור עצור, וכאמור – עקיפה בראות לקויה, וכן

נהיגה ללא חגורת בטיחות, נהיגה שלא בימין הכביש ואי החזקת רשיון רכב ותעודת ביטוח, אמנם תוך התמעטות בשנים האחרונות, עד לפרשה העצובה הנוכחית. וגם אם חלק מן העבירות הן עבירות ברירת קנס (ראו עניין ליפשיץ בפיסקה 29), היו שתיים מהן הזמנה לדין, ומכל מקום שונה פרשה זו מפרשת ליפשיץ נוכח השיהוי הגדול שם ואפיון העבירות.

י"ד.

שקלתי איפוא את נסיבות התאונה והעבר התעבורתי ולא ראיתי מקום להתערב בהכרעות בתי המשפט הקודמים ולקבוע כי "אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לשלום הציבור" (כלשון החוק). בהקשר זה אציין התרשמותי, כי ההליך המשפטי מתנהל בקצב סביר, בהתחשב בכך

שכתב האישום הוגש בחודש יולי והמשפט עתיד להתנהל החל מחודש אוקטובר, ועל כן אין לעניין זה משקל נכבד להחלטת הפסילה (ראו עניין ממן

הנזכר).

ט"ו.

אוסיף כי שקלתי שמא ניתן לקבוע דרך ביניים, כעתירת הסניגור – של היתר נהיגה לעבודה, או למצער באיזור העבודה (והעורר דר בדגניה א' ועבודתו באיזור ראש פינה – קרית שמונה), אך באתי לכלל מסקנה, כי לעת הזאת אין מקום לכך, נוכח האמור מעלה. שונה המקרה מההחלטה הנזכרת בעניין שטיינברגר , הן בהבדלי עבר תעבורתי והן כיוון שאותו תיק נדון טרם חקיקת סעיף 46ב. אוסיף, כי לא היה מקום בהודעת הערר לביטויים קיצוניים כמו "מדוע לשלול את חרותו", ו"אבן תזעק מקיר". איני מקל ראש כלל ועיקר בהגבלה של פסילה לנהיגה לאדם בן ימינו, ולא כל שכן הזקוק לכך לפרנסתו, אך עדיין אין זו שלילת חרות והאבן אינה זועקת מקיר.

ט"ז.

איני רואה איפוא מקום להיעתר לערר.