בש"פ 2172/12 מוחמד הוואש נ. מדינת ישראל

ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא ) מהתאריכים 13.12.2011 ו- 29.2.2012 בתיק מ"ת 179-11-10, בהן נדחו בקשות העורר לבטל את פסילת רישיון הנהיגה שלו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

העובדות הרלוונטיות ותמצית ההליכים הקודמים

1.

עניינו של העורר כבר נדון לפני בית משפט זה בשתי החלטות קודמות, ובהן פורט בהרחבה הרקע שהוביל להגשת כתב האישום והבקשה למעצרו עד תום ההליכים, ולפיכך אפרט רק את הצריך לענייננו (ראו: החלטת כב' השופט נ' הנדל בבש"פ 9122/10 הוואש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.12.2010); החלטת כב' השופט ע' פוגלמן בבש"פ 466/11 הוואש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.1.2011)).

2.

לבית המשפט המחוזי בחיפה הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירות של הריגה, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, חבלה חמורה, מהירות מופרזת, ונהיגה ללא פוליסת ביטוח בת-תוקף. על-פי עובדות כתב האישום, העורר ונאשם נוסף (להלן: יאסין ) ערכו תחרות מכוניות בכביש 70, שהוא דרך בינעירונית. במהלך התחרות נהגו העורר ויאסין במהירות גבוהה, העולה על 120 קמ"ש , ועקפו כלי רכב משמאל ומימין, תוך שהם יורדים מדי פעם לשולי הדרך וחוזרים חזרה לכביש. בשלב מסוים, עקף העורר רכב סובארו מימין, תוך נסיעה על שולי הכביש. יאסין, שנסע מאחורי העורר, נהג אף הוא את רכבו על השוליים מימין, ומשהחל לחזור לכביש, הבחין ברכב הסובארו שנסע לפניו, ואף שהחל בבלימת רכבו לא הצליח למנוע את הפגיעה והתנגש בעוצמה ברכב הסובארו. כתוצאה מההתנגשות איבד רכב הסובארו שליטה ופגע במעקה הבטיחות. בעקבות התאונה נגרם מותו של קטין שנסע ברכב הסובארו, ולבני המשפחה האחרים שנסעו באותו הרכב נגרמו חבלות קשות.

עם הגשת כתב האישום נגד העורר ויאסין התבקש גם מעצרם עד תום ההליכים בהתאם להוראת סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בדיון בבקשת המעצר בבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' טובי ), הסכים סניגורו של העורר "לעובדות שנטענו בכתב האישום", הגם שטען, כי אין באלה, מן הבחינה המשפטית, כדי לבסס פוטנציאל להרשעה בעבירות החמורות של הריגה וחבלה חמורה. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים, לאחר שקבע, כי קיימת עילת מעצר בגין מסוכנות, וכי קיימות ראיות לכאורה נגדו – נוכח הסכמת סניגורו של העורר. ערר שהגיש העורר לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי התקבל, במובן זה שנקבע, כי בית המשפט המחוזי יקיים דיון נוסף בסוגיית קיומן של ראיות לכאורה, מאחר שלא ברור האם אכן היתה הסכמה לקיומן, ובהשפעת מסקנותיו בעניין האמור על מעצרו של העורר עד תום ההליכים (בש"פ 9122/10 הנ"ל). בתום דיון נוסף שהתקיים בעניינו של העורר בבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' טובי ) , שבמסגרתו נבחנה אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, שב בית המשפט המחוזי והורה על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים. על החלטה זו הוגש ערר נוסף לבית משפט זה, אשר הורה לבית המשפט המחוזי לשוב ולבחון חלופת מעצר נוספת, אף שציין, כי יש במעשים המיוחסים לעורר כדי ללמד על מסוכנתו ולהקים נגדו עילת מעצר (בש"פ 466/11 הנ"ל). בעקבות כך, קיים בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא ) דיון נוסף בעניין מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 20.2.2011 ניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי החלטה מפורטת שלא במעמד הצדדים בה נקבע, כי העורר ישוחרר למעצר בית מלא, בכפוף להחלטה משלימה שתינתן לאחר שיאושרו על-ידי בית המשפט המפקחים שהוצעו. למחרת, ביום 21.2.2012, התקיים דיון, בין היתר לשם אישור המפקחים המוצעים ומקום מעצר הבית. במהלך דיון זה הצהיר בא-כוח העורר כי העורר מסכים שרישיונו ייפסל עד לתום ההליכים "על אף שזה לא חלק מהבקשה" (עמ' 25 ש' 9 לפרוטוקול). בתום הדיון נקבע, כי העורר ישוחרר לחלופת המעצר בתנאים המגבילים שנקבעו בהחלטה מיום 20.2.2011, ובכפוף לתנאים נוספים שפורטו בהחלטה מאותו היום (להלן ביחד: החלטת השחרור ), כדלקמן: העורר ישהה במעצר בית מלא ובכל עת ישהה עימו אחד המפקחים המאושרים; לעורר יותקן אזיק אלקטרוני; תעוכב יציאת העורר מהארץ; העורר יפקיד סכום של 15,000 ש"ח במזומן, ויחתום על התחייבות עצמית על סך 50,000 ש"ח להבטחת קיום תנאי השחרור; המפקחים שאושרו על-ידי בית המשפט יחתמו על התחייבות עצמית בסכום של 20,000 ש"ח; רישיונו של העורר ייפסל עד לתום ההליכים המשפטיים. יצוין כי בהמשך, בעקבות בקשות שונות שהוגשו על-ידי העורר, הוקלו תנאי השחרור שנקבעו לגביו בהחלטת השחרור. כך, למשל, אישר בית המשפט את הסרת הפיקוח האלקטרוני, הותר לעורר לצאת מהבית לצרכי עבודה, וצומצמו השעות בהן עליו לשהות במעצר בית.

הרחבתי בתיאור ההליכים הנ"ל, אף כי, לכאורה, אין הם נוגעים לסוגיה שלפני, במטרה להראות שמדובר בהליכים שהתנהלו בגדר הוראות חוק המעצרים, במסגרת הבקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים. אף נושא פסילת הרישיון כלול באותם הליכים. לעניין זה חשיבות, כפי שיובהר להלן.

3.

ביום 13.12.2011 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא ) בקשה שהגיש העורר להכריז על בטלות פסילת רישיון הנהיגה, ולחלופין להורות כי יש לבטל את פסילת הרישיון, מאחר שחלפו למעלה משישה חודשים ממועד הפסילה ומשפטו של העורר טרם הסתיים. העורר טען, כי בהתאם להוראת סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודה התעבורה ), בחלוף שישה חודשים ממועד פסילת רישיון נהיגה, הפסילה בטלה, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת. בהחלטתו הנ"ל קבע בית משפט קמא, כי הוראות סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה אינן חלות על פסילת רישיון נהיגה לפי סעיף 46ב לפקודת התעבורה, שעניינו פסילה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי פסילת רישיונו של העורר נעשתה בגדרה של הוראת סעיף 46ב לפקודת התעבורה, ולפיכך אין מדובר בפסילה אשר משכה מוגבל לשישה חודשים לפי הוראת סעיף 50(ב) לפקודה. עם זאת, בית משפט קמא הוסיף וציין בהחלטתו, כי פתוחה הדרך בפני העורר להגיש בקשה לעיון חוזר ובקשתו תישקל בהתאם.

ואכן, ביום 29.2.2012 נדונה בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, בין היתר, בקשה לעיון חוזר בפסילת רישיונו של העורר. בית משפט קמא חזר על כך, שרישיונו של העורר נפסל עד לתום ההליכים, בהסכמתו, כאשר שוחרר לחלופת מעצר, ובהתאם להוראות סעיף 46ב לפקודת התעבורה. בכל הקשור לבקשה לעיון חוזר, קבע בית משפט קמא, כי גם בהינתן חלוף הזמן מאז מועד החלטת השחרור, אין בנמצא שינוי נסיבות המצדיק את שינוי ההחלטה בנוגע לפסילת רישיון הנהיגה של העורר.

הערר

4.

בערר דנן נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה כשדחה את הבקשה לביטול פסילת רישיונו של העורר. העורר שב וחוזר על הטענות אותן העלה בפני בית המשפט המחוזי. טענתו המרכזית של העורר היא, כי משנקב המחוקק בסעיף 50(ב) לפקודת התעבורה בתקופת פסילה בת שישה חודשים (ככל שבמהלכה לא ניתן פסק דין), יש לקבוע כי בתום התקופה האמורה, פוקעת הפסילה ובטלה. לפיכך סבור העורר, כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך להורות על פסילת העורר מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה בלתי מוגבלת בטרם הוכרע דינו. העורר מוסיף וטוען, כי בהתאם להלכה שהותוותה בבית משפט זה רשאי בית המשפט להאריך את תקופת פסילתו של נאשם מלהחזיק רישיון נהיגה מעבר לתקופה של שישה חודשים, רק לאחר שהמשיבה מגישה בקשה להארכה כאמור, והכול מטעמים מיוחדים ומנימוקים שיירשמו. העורר מוסיף וטוען, כי הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח פרק הזמן שחלף מאז שרישיונו נפסל, כשכבר כיום עומדת תקופת הפסילה על שלושה-עשר חודשים. עוד נטען בערר, כי תיקון 78 לפקודת התעבורה (חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 78), התשס"ז-2007, ס"ח 2089; להלן: התיקון לפקודת התעבורה ), שבמסגרתו הוסף סעיף 46ב לפקודת התעבורה, לא שינה דבר ביחס למועד פקיעת הפסילה, כפי שקבוע בסעיף 50(ב) לפקודת התעבורה, אלא לכל היותר שינה את נטל הראיה בדבר מסוכנותו של הנאשם. לטענת העורר, בכל מקרה לא חל בעניינו סעיף 46ב לפקודת התעבורה, שכן הוא לא נאשם "בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם", שכן נהיגתו של יאסין היא זו שגרמה למותו של אדם.

5.

בדיון שקיימתי, סמך בא כוח המשיבה את ידו על נימוקי בית המשפט קמא. בא כוח המשיבה טען, כי סעיף 46ב לפקודת התעבורה מקים חזקת מסוכנות סטטוטורית כנגד העורר, אותה לא עלה בידו לסתור, וכי למרות חלוף הזמן, צדק בית המשפט קמא בדחותו את הבקשה לעיון חוזר, בייחוד נוכח העובדה שלא חל שינוי נסיבות כלשהו המפריך חזקה זו. בא כוח המשיבה הדגיש במהלך הדיון, כי בקשת העורר גורמת לתחושת אי-נוחות, שכן היה זה העורר שהציע את פסילת הרישיון, וזאת כדי לשפר את סיכויו להשתחרר לחלופת מעצר, לאחר שבתחילה היה עצור בפועל עד לתום ההליכים.

דיון והכרעה

6.

לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות ואת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, אם כי נימוקיי מעט שונים.

7.

טרם שאתייחס לגופם של דברים, אני רואה לנכון לציין, כי ככל שהערר מתייחס להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 13.12.2011, הוא הוגש באיחור ומבלי לבקש אורכה להגשתו. הערר הוגש לבית משפט זה ביום 15.3.2012. לפי הוראת סעיף 53(ג) לחוק המעצרים, המועד להגשת ערר הוא תוך 30 ימים מעת מתן החלטה. על פי סעיף 49 לפקודת התעבורה חלות הוראות חוק המעצרים על ערר המוגש על החלטות בעניין פסילת רישיון שניתנו על פי הפקודה. נמצא, שככל שהערר מופנה כלפי החלטת בית משפט קמא מיום 13.12.2011, בין אם נתייחס להחלטה זו כהחלטה שניתנה על-פי חוק המעצרים ובין אם נתייחס אליה כאל החלטה שניתנה על-פי פקודת התעבורה, הגשת הערר נעשתה לאחר שחלף המועד הקבוע בדין, בלא שהוגשה בקשה מתאימה להארכת מועד, וממילא בלא שהתקבלה אורכה להגשתו. די בכך כדי להביא לדחיית מרבית טענות העורר. כיוון שהמשיבה לא טענה לעניין זה, אתייחס לגופן של הטענות כולן.

8.

לטעמי, נקודת המוצא היא, כי החלטתו של בית משפט קמא, לפסול את העורר מלהחזיק רישיון נהיגה עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו, התקבלה במסגרת ההחלטה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, וכחלק מהסמכות הנתונה לבית המשפט לפי הוראות סעיפים 21(ב)(1) ו-48 לחוק המעצרים. מבחינה זו אין בענייננו מקום להיזקק להוראות פקודת התעבורה. כידוע, סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים מורה, כי בית המשפט לא יצווה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אלא אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור , שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". בענייננו, פסילת העורר מלהחזיק רישיון נהיגה היתה אחד התנאים שנקבעו על ידי בית המשפט לשחרורו ממעצר. סעיף 48 לחוק המעצרים מונה רשימת תנאים שבית המשפט יכול להורות עליהם, אך מוסיף וקובע כי בית המשפט "רשאי להוסיף תנאים, לפרק זמן שיקבע, ככל שיימצא לנכון". פסילת רישיון הנהיגה אינה בין התנאים המנויים בסעיף 48 לחוק המעצרים, אך ברי כי בית המשפט מוסמך לקבוע תנאי זה כחלק מתנאי השחרור. ראינו לעיל, כי החלטת השחרור ניתנה במסגרת הליכים ממושכים שעניינם היה הבקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים ולא במסגרת בקשות או הליכים לפי פקודת התעבורה. לפיכך, יש לקבוע כי בית המשפט המחוזי הורה על פסילת רישיונו של העורר בגדר סמכותו לקביעת תנאי שחרור לחלופת מעצר מכוח חוק המעצרים (ראו דוגמאות למקרים בהם כך נעשה כשהיה מדובר בעבירות שאינן קבועות בפקודת התעבורה: בש"פ 2274/97 הייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.4.1997); בש"פ 6751/10 גמליאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.9.2010)).

די באמור כדי להביא לדחיית הערר, שכן ההחלטה על פסילת רישיונו של העורר לא ניתנה לפי הוראת סעיף 46ב לפקודת התעבורה, וממילא אינה חוסה תחת צילו של סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה. פסילת הרישיון היא תנאי שחרור שעומד בתוקפו, כל עוד לא בוטל או שונה על-ידי בית המשפט, עד לתום ההליכים נגד העורר.

9.

באשר להחלטה כי לא השתנו הנסיבות באופן שיצדיק עיון חוזר בהחלטה על שלילת הרישיון, כאחד מתנאי השחרור של העורר ממעצר עד לתום ההליכים בו היה נתון עובר לשלילת רישיונו, יש לאמץ את מסקנת בית המשפט המחוזי.

לדאבון הלב טרם ניתנה הכרעת הדין בעניינו של העורר. כתב האישום הוגש ביום 31.10.2010, ונכון להיום נראה שטרם הסתיימה פרשת התביעה. פרק הזמן שחלף מאז תחילת ההליכים אינו קצר. לא למותר לציין, כי התמשכות ההליכים בעניינו של נאשם שבית המשפט הורה על פסילת רישיונו עד גמר ההליכים, עשויה להוות עילה לעיון חוזר בפסילה האמורה (בש"פ 5933/09

כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.7.2009)). יחד עם זאת, לא מצאתי כי בענייננו נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. כפי שהערתי לאחרונה בעניין אחר, בנסיבות בהן מורה בית המשפט על שחרור נאשם בעבירות תעבורה לחלופת מעצר, ראוי כי הדבר ייעשה תוך ניסיון להבטיח את הרחקתו של הנאשם מן הכביש ומכלי הרכב (בש"פ 2173/12

אל גניני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.2012)). במקרים המתאימים, פסילת רישיונו של נאשם מאפשרת את שחרורו ממעצר, תוך הבטחה שאותו נאשם לא ימשיך לנהוג ולסכן בנהיגתו את ציבור המשתמשים בדרכים. בנסיבות המקרה דנן, יש במעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום כדי ללמד על מסוכנתו הרבה מאוד, כמי ש"התנהג באופן שהיה בו כדי לסכן את שלומם ואת חייהם של הנוסעים בדרך, שעה שיצאו לתומם לנסיעה בכביש, כל זאת תוך הפיכת הכביש למגרש משחקים תחרותי שמטרתו שעשוע, ותוך התעלמות מעובדת הימצאותם של גורמים נוספים בדרך" (בש"פ 466/11 הנ"ל). משכך, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות מקרה זה, אין בחלוף הזמן שעבר מאז הוחלט על פסילת רישיונו של העורר כדי להטות את הכף לטובתו. אגב, העורר לא טען כי משפטו מתמשך מחמת סיבות בלתי מוצדקות.

10.

למעלה מן הדרוש, ובהתייחס לטענות העורר בדבר פועלן ומשמעותן של ההוראות שנקבעו בפקודת התעבורה, אוסיף, כי סעיף 46ב לפקודת התעבורה קובע חזקה לפיה נהיגתו של אדם שנאשם בגין מעורבותו בתאונת דרכים בה נהרג אדם מסכנת את ציבור המשתמשים בדרך. מלשון הפקודה עולה, כי במצבים בהם מוגש כתב אישום נגד נהג המעורב בתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יפסול בית המשפט את רישיונו של הנאשם, אלא אם שוכנע, כי אין בנהיגה על-ידי אותו נאשם משום סכנה לציבור (ראו גם: דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 79) (פסילה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם), התשס"ז-2007, ה"ח 129). מכאן שככלל, נאשם שהיה מעורב בתאונת דרכים קטלנית אינו יכול ליטול הגה ולחזור ולנסוע בכבישים במהלך משפטו (בש"פ 6757/09 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.9.2009); בש"פ 9437/11 אבו סלוטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2012) ).

כזכור, הסנגור טען כי יש להחיל על פסילת רישיון מכוח סעיף 46ב לפקודת התעבורה את הוראת סעיף 50(ב) לפקודה, המורה כי פסילת רישיון נהיגה בטלה כעבור שישה חודשים אם המשפט לא הסתיים. אלא שבעניין זה כבר נפסק בבית משפט זה, כי סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה, אשר מגביל את תקופת הפסילה, אינו חל על ההוראה הקבועה בסעיף 46ב לפקודת התעבורה (בש"פ 2806/09 ממן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.4.2009), פסקה 9 להחלטתו של כב' השופט ח' מלצר ; בש"פ 5092/11 צ'צ'לינצ'קי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.7.2011) ). ואכן, כפי שגם ציין בית משפט קמא בהחלטתו מיום 13.12.2011, סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה מפנה להליכים של פסילת רישיון נהיגה לפי סעיפים 46 או 47 לפקודת התעבורה, שעניינם פסילה של רישיון נהיגה בגין עבירות אחרות שאינן עבירות שגרמו למוות בתאונת דרכים. כאשר הוסף סעיף 46ב לפקודת התעבורה במסגרת התיקון לפקודת התעבורה, לא תוקן בהתאמה סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה, אלא מנגד נפתחה הדלת בהוראת סעיף 49 לפקודת התעבורה להגשת בקשה לעיון חוזר. בכך הביע המחוקק את דעתו, כי פסילת רישיון נהיגה לפי סעיף 46ב לא תפקע מאליה בתום שישה חודשים.

11.

העורר הוסיף וטען, כי הוראת סעיף 46ב לפקודה אינה חלה עליו, שכן אין הוא נאשם בעבירה "שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם". אין צורך להכריע בטענה זו נוכח האמור לעיל, לפיו פסילת רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים נעשתה כחלק מהליכי מעצרו עד לתום ההליכים ושחרורו בתנאים ממעצר זה, ולא על פי הוראות פקודת התעבורה. אלא

שכיוון שהתייחסתי לעיל ליחס שבין הסעיפים 46ב ו-50(ב) לפקודת התעבורה, אשלים את המלאכה ואוסיף, כי, לטעמי, סעיף 46ב חל על העורר. על-פי הוראת הסעיף, אין צורך שמותו של אדם ייגרם בתאונת דרכים בה מעורב הנאשם ישירות. די בכך שהעבירה שעבר גרמה לתאונת הדרכים שבה נהרג אדם, כלומר שיתקיים קשר סיבתי בין מעשה העבירה לבין תאונת הדרכים הקטלנית. כך, למשל, מי שמואשם בסיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כיוון שנהג בפראות, עלול לגרום במעשיו אלו לתאונה קטלנית בה מעורבים שני כלי רכב שניסו להתחמק מפגיעתו הרעה, בעוד שרכבו-שלו לא היה מעורב ישירות בתאונה ולא נפגע בה. אדם כזה ביצע עבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם. בסעיף 46ב לא נאמר כי נדרשת מעורבות ישירה של הנאשם בתאונת הדרכים. נדרש כי מעשה העבירה שביצע יהיה הסיבה לתאונת הדרכים. אין כל הגיון לפרש את סעיף 46ב הנ"ל פירוש צר ומצמצם, שיחטא לכוונת המחוקק להגן על הציבור מפני מי שמסכנו בנהיגתו, ולקבוע כי הכוונה היתה רק למי שבעצמו היה מעורב בתאונת הדרכים, מבחינה זו שהרכב בו נהג היה אחד מכלי הרכב המעורבים ישירות בתאונה. פירוש כזה אף אינו מתיישב עם לשון הסעיף. במקרה דנן, העורר הוא מי שלכאורה ביצע עבירה שגרמה לתאונת דרכים (סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה) בה נהרג אדם. בכך מתקיימים לגביו התנאים הקבועים בסעיף 46ב לפקודת התעבורה.

על יסוד כל האמור לעיל אני דוחה את הערר.