פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
466/11
בפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
העורר:
מוחמד הוואש
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.01.2011 בתיק מת
179-11-10
תאריך הישיבה:
ט"ו בשבט התשע"א (20.01.11)
בשם העורר:
עו"ד
חנא בולוס
בשם המשיבה:
עו"ד מירב עמר כהן
החלטה
לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' טובי ) לדחות בקשה לעיון חוזר בהחלטתו לעצור את המשיב עד תום ההליכים, ולהותירה על כנה.
1.
נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הריגה, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה; חבלה חמורה; מהירות מופרזת; ונהיגה ללא פוליסת ביטוח בתוקף. לפי עובדות כתב האישום, בשעות הלילה של יום 17.10.10, נפגש העורר עם נאשם נוסף בכתב האישום (להלן: יאסין ), והשניים סיכמו לערוך תחרות על מנת לבחון מכוניתו של מי מהם מהירה יותר. סוכם כי המפסיד יתדלק את רכבו של האחר. העורר ויאסין החלו בתחרות בכביש 70, שהינו דרך בינעירונית, דו מסלולי, בעל שני נתיבים בכל מסלול. בין שני המסלולים מפריד אי תנועה בנוי ומצד ימין – בכיוון נסיעתם של השניים קיים מעקה בטיחות. במהלך התחרות, נהגו העורר ויאסין במהירות גבוהה העולה על 120 קמ"ש , תוך שהם עוקפים כלי רכב משמאל ומימין, יורדים לשוליים וחוזרים בחזרה לכביש. בשלב מסוים, עקף העורר רכב סובארו שנסע על הכביש בכיוון נסיעתו, מימין, תוך נסיעה על השול הימני. ברכב הסובארו נהג באותה עת אבו אלהיג'א מוחמד, ועימו היו ברכב אשתו שהינז, בנו מוחמד, יליד 2010, הגב' כינאני שירוק ובתה אריג, ילידת 2005. יאסין, שהיה מאחורי העורר, נהג אף על השול הימני, וכשהחל לחזור לכביש, הבחין בסובארו שנסע לפניו, החל לבלום את רכבו והתנגש בעוצמה עם חזית מכוניתו הימנית, ברכב הסובארו. כתוצאה מן ההתנגשות איבדו שתי המכוניות שליטה, ורכב הסובארו פגע במעקה הבטיחות מימין. בעקבות התאונה נגרם מותו של מוחמד; לאריג, נגרמו חבלות קשות, לרבות קרעים מרובים בטחול ובכליה שמאלית, שברים באגן ובראש, היא נזקקה לניתוח ולאשפוז, ובוצעה כריתה של הטחול. לנהג נגרמו חבלות שונות, לרבות שברים בצלעות ובאגן; ואילו לשירוק נגרמה פריקה של כתף שמאל, והיא נדרשה לקיבוע על-ידי גבס.
2.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר ושל יאסין עד תום ההליכים. בגדר הדיון בבית המשפט המחוזי, הסכים העורר כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו, הגם שטען כי אין באלה כדי לבסס פוטנציאל להרשיעו בעבירות החמורות של הריגה וחבלה חמורה. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' טובי ) קבע –
נוכח הסכמת המשיב –
כי קיימות ראיות לכאורה נגדו וכן כי קיימת עילת מעצר בגין מסוכנות. בית המשפט הורה כי שירות המבחן יבחן אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. שירות המבחן לא בא בהמלצה לשחרורו של העורר, לאחר שהתרשם בקושי ניכר מצדו להתבונן בנסיבות האירוע ולבחון את התנהגותו עובר למעצר. השירות התרשם מניתוק רגשי ומחוסר מודעות לחומרת המעשים, ועמד על חוסר התאמתה של חלופת המעצר שהוצעה על-ידי העורר בבית הוריו. בית המשפט לא ראה לסטות מהמלצת שירות המבחן, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר הגיש ערר לבית משפט זה על ההחלטה, שבו טען, כי על אף שקיימות ראיות לכאורה להוכחת העובדות המפורטות בכתב האישום, אין בעובדות אלה כדי לבסס הרשעה בעבירת הריגה או בעבירה של חבלה חמורה. לדידו, לא קיים קשר סיבתי בין נהיגתו לבין התאונה, ולא בין נהיגתו לבין המוות והחבלה החמורה. בית משפט זה (השופט נ' הנדל ) קיבל את הערר, במובן זה שנקבע כי בית המשפט המחוזי יקיים דיון נוסף בסוגיה ויכריע בו, הן בסוגיית הראיות, הן באשר להשפעת העניין על החלטתו.
3.
בתום הדיון הנוסף שהתקיים בסוגיה, שב בית המשפט המחוזי (כב' השופט א'
טובי ) והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט דחה את ההשוואה שביקש העורר לקיים בין עניינו שלו לבין פסק דין שניתן לאחרונה על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 1035/08, שבו דובר בנאשם קטין, נעדר רישיון נהיגה, אשר ערך יחד עם אחרים מרוץ מכוניות בירושלים. לפי עובדות אותו מקרה, בשלב כלשהו איבד נהג המכונית האחרת את השליטה במכוניתו, התנגש בעוצמה בעמוד תאורה וכתוצאה מכך נהרגו שני נוסעי הרכב במקום. בית המשפט מצא באותה פרשה, כי אין הצדקה להרשיע את הנאשם בהריגה, שכן לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין נהיגתו לבין מותם של הנוסעים בתאונה. כאמור, בית המשפט בענייננו מצא כי אין הנדון דומה לראיה, ואין לגזור גזירה שווה בין שני המקרים. ראשית, ציין בית המשפט כי אין דין דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים שבו נדרשת בחינת קיומן של ראיות לכאורה, כדין דיון בהליך העיקרי. שנית, היוזמה לביצוע התחרות בענייננו היתה של העורר, בעוד בת"פ 1035/08 לא הוכח כי היוזמה באה דווקא מצדו של הנאשם. שלישית, נוסעי הסובארו בענייננו נקלעו לתאונה באקראי, בעוד בת"פ 1035/08 דובר בתחרות שבוצעה בהסכמת הצדדים. רביעית, ומבלי לקבוע מסמרות בשאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי בענייננו, עמד בית המשפט על כך שבשונה מן המקרה דנן, בת"פ 1035/08 הנ"ל נסעו המנוחים בפראות ובמהירות מסחררת, ולכן לא היה נכון להטיל את האשם לתוצאה הקטלנית על שכמו של הנאשם לבדו.
4.
בצד האמור מצא בית המשפט, כי אף אילולא נמצאו ראיות לכאורה להוכחת האשמה בעבירת ההריגה, מצויות בתיק די ראיות להוכחת העבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. לפי קביעת בית המשפט, המסוכנות הנשקפת ממי שבוחר מתוך קלות דעת לקיים מרוץ מכוניות בנתיב שבו נוסעים אזרחים תמימים ולסכן בכך את שלום הציבור הינה גלויה לעין, ויש בה – בהינתן המסוכנות העולה מתסקיר המבחן –כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים.
מכאן הערר שלפניי.
5.
לטענת העורר, לא מתקיימות בעניינו ראיות לכאורה לשם הרשעה בעבירת הריגה. לדידו, אין בנמצא קשר סיבתי בין נהיגתו לבין התאונה, לא כל שכן בין נהיגתו לבין מקרה המוות. לביסוס טענתו, סוקר העורר שורה של פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי, שבהם – לטענתו – נקבע כי לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין נהג המשתתף במרוץ מכוניות לבין נהג ברכב אחר המשתתף במרוץ, וגורם למותו של אדם. לגישת העורר, אפילו מתקיימות ראיות לכאורה לעבירת ההריגה, לא קיימת עילה לעצרו, שכן חרף התוצאה הקטלנית – מדובר בעבירת תעבורה שהנסיבות שבה בוצעה והעובדה כי הוא עצמו לא נהג ברכב הפוגע, אינן מצדיקות כי ייעצר. לחלופין טוען העורר, כי
היה מקום לשחררו לחלופת המעצר שהוצעה בבית הוריו, נוכח היותו אדם נורמטיבי ועברו הנקי.
6.
המדינה טוענת מנגד שעובדות המקרה מצביעות על חומרה יתרה, שכן מדובר במרוץ מכוניות בנתיב שבו נוסעים עוברי דרך תמימים, שבעטיו נגרם מותו של נוסע ברכב שעבר במקום באקראי ופציעה קשה של נוסעת נוספת. לטענת המדינה, אפילו אין בראיות הלכאוריות כדי להצביע על עבירה של הריגה, למצער יש בהן להצביע על עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, המצויה ברף העליון, שיש בה כדי ללמד על מסוכנות המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. לגישת המדינה, אין ללמוד גזירה שווה מהכרעת הדין בת"פ 1035/08 שכן שם דובר בשניים שקיבלו החלטה משותפת ליטול חלק במרוץ תוך נשיאה משותפת בסיכונים הכרוכים בכך, ואחד מהם נפגע. בענייננו מדובר בעובר דרך תמים שמצא עצמו בסכנה שלא היה שותף לה מלכתחילה. עוד היא גורסת, כי על העורר היה לצפות את התוצאה הקטלנית, ומכאן שמתקיים קשר סיבתי משפטי בין השתתפותו במרוץ לבין מותו של הנוסע. מכל מקום, מציינת המדינה כי הוגש ערעור על-ידה על פסק הדין בת"פ 1035/08 במטרה שתיקבע הלכה ברורה בנושא בבית משפט זה. אשר לשאלת המסוכנות, טוענת המדינה, כי בית המשפט המחוזי היה ער לאפשרות של שחרור לחלופת מעצר נוכח העובדה שמדובר באדם צעיר נעדר עבר פלילי. עם זאת, על רקע חומרת המקרה ותוצאותיו הקשות, מצא בית המשפט להפנות את העורר לתסקיר שירות המבחן, שלא המליץ לשחרור לחלופה המוצעת אגב עמידתו על המסוכנות הנובעת מן העורר.
7.
שקלתי את טיעוני הצדדים. אין מחלוקת בנוגע לעובדות המקרה והפלוגתא מתמקדת במשמעותן המשפטית של העובדות, ובשאלה קיומו של קשר סיבתי משפטי בין התנהגות העורר לבין התאונה והתוצאה הקטלנית שנגרמה בעטיה. דא עקא, שאין אני נדרש להכריע בשאלה זו בגדר ההחלטה שלפנינו. אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אפילו ייקבע כי לא קיימות ראיות לכאורה לאחריות העורר בעבירה של הריגה – ואין אני קובע כל מסמרות בדבר – די בראיות שנסקרו כדי לייחס לעורר באופן לכאורי עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. מדובר בעבירה התנהגותית שעניינה ביצירת סיכון, ואין נפקא מינה אם אותו סיכון התממש או לא. לפי המיוחס לו, השתתפותו של העורר במרוץ המכוניות יצרה סיכון משמעותי לחיי הנוסעים בכביש. הסיכון נוצר בעצם עריכת המרוץ, והתממשות התוצאה הקטלנית הוא אך אינדיקציה לסיכון הגדול שהיה כרוך בנהיגה, ואין היא הכרחית לגיבוש העבירה (ראו ע"פ 1184/00 ג'מאל נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 159 165 (2000)).
8.
בנסיבות המקרה, יש במעשים המיוחסים לעורר בגדרה של עבירה זו כדי ללמד על מסוכנותו. ודוק: העורר התנהג באופן שהיה בו כדי לסכן את שלומם ואת חייהם של הנוסעים בדרך, שעה שיצאו לתומם לנסיעה בכביש, כל זאת תוך הפיכת הכביש למגרש משחקים תחרותי שמטרתו שעשוע, ותוך התעלמות מעובדת הימצאותם של גורמים נוספים בדרך. בית המשפט המחוזי הורה – כאמור – על בחינתה של חלופת מעצר על ידי שירות המבחן. דא עקא, ששירות המבחן לא ראה להמליץ על כך, הן בשל הקושי לשלול מצבי סיכון פוטנציאלי מצידו של העורר בעתיד, הן בשל אי התאמתה של החלופה. בנסיבות אלה לא מצאתי כי נפלה שגגה מלפני בית המשפט. בצד האמור, ונוכח עברו הנקי של העורר (גם בהיבט התעבורתי), ראיתי להיעתר לבקשת סנגורו המלומד לאפשר בחינתה של חלופה נוספת שתוצע לשירות המבחן על ידי משפחתו. ככל שחלופה כזו אכן תוצע, יגיש שירות המבחן תסקיר משלים לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום. בית המשפט המחוזי יחליט – לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ובחינת התסקיר – אם יש בחלופה כדי לנטרל את מסוכנותו של העורר. למותר לציין כי בשלב הנוכחי, אין באמור משום נקיטת עמדה בסוגיה זו.
ניתנה היום י"ח בשבט התשע"א (23.1.11).
ש ו פ ט