בש"פ 6751/10 שגיא גמליאל נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מ' ברנט) מיום 13.9.2010 המורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.

העורר, יליד 1990, עומד לדין בבית המשפט המחוזי מרכז בעבירות של הריגה, הפקרה אחרי פגיעה בצוותא חדא ונהיגה בשכרות. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 5.7.2010 בסמוך לשעת חצות הגיע העורר ברכבו (להלן: הרכב ) לפארק אזורים ברחובות ביחד עם חברתו חממה קרני, ילידת 1990 (להלן: קרני ). השניים פגשו במקום חברים ושתו עמם משקאות אלכוהוליים שונים ובהם בקבוק וודקה שהביא עמו העורר ובשעה 05:00 לפנות בוקר או בסמוך לכך עזבו את המקום עם אדם נוסף, ברכב בו נהג העורר כשהוא שיכור. בשלב מסוים ירד האדם הנוסף מן הרכב ומשהגיעו העורר וקרני אל צומת הרחובות הרצל ומשה מזרחי ברחובות, החל הרצל רוטשטיין (להלן: המנוח ) לחצות את הכביש מימין לשמאל. העורר הבחין במנוח באיחור וסטה עם הרכב אל הנתיב השמאלי. בשלב זה פגע הרכב במנוח בעוצמה רבה וכתוצאה מכך נגרמו לו חבלות בכל חלקי גופו והוא נפטר במקום. העורר וקרני, שידעו כי המנוח נפגע בתאונה, לא עצרו על מנת לברר את מצבו. ממילא לא הגישו לו סיוע כלשהו ואף לא הסיעו אותו לטיפול רפואי. בנוסף, ועל אף הנזקים שנגרמו לרכב, המשיכו השניים בנסיעה לביתו של העורר והלכו לישון. יצוין כי בגין מעשים נטענים אלה יוחסה לקרני בכתב האישום עבירה של הפקרה אחרי פגיעה בצוותא חדא.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר וקרני עתרה המדינה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועל קיומה של עילת מעצר והדיון התמקד, אפוא, בשאלה אם ניתן לשחררו ממעצר בתנאים מגבילים. ביום 13.9.2010 קיבל בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מ' ברנט) את הבקשה וקבע כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בהחלטתו עמד בית המשפט על גילו הצעיר של העורר ועל כך שאין לו עבר פלילי (פרט להרשעה תעבורתית בגין אי ציות לתמרור), אך הדגיש כי חומרת העבירות ונסיבות ביצוען מלמדות כי לא ניתן לאיין בחלופת מעצר את מסוכנותו הנובעת ממעשיו האכזריים ומהזלזול שהפגין בחיי אדם. עוד הדגיש בית המשפט כי אם יורשה העורר לשהות בחלופת מעצר אין ערובה מספיקה לכך שלא ימשיך לנהוג. בית המשפט הוסיף וציין בהקשר זה כי החומר שהוצג בפניו מלמד שהעורר לא ניסה אמנם לשבש ראיות, אך יצר קשר עם מעסיקו והודיע לו שלא יוכל להגיע לעבודה למחרת היום וזאת אף שנמצא בסערת רגשות כשהוא רווי באלכוהל. בית המשפט הפנה לחלופת המעצר שהוצעה על-ידי שירות המבחן (מעצר בית מלא בבית הוריו של העורר בפיקוח אחיו ודודו, שאינם מתגוררים שם) וקבע כי חלופה זו לא תוכל להשיג את תכלית המעצר שכן "הוריו של [העורר] בעצמם אינם מודעים לחומרת מעשיו, פאסיביים לאירוע ואביו אף תלוי [בו] רגשית". מטעמים אלה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים והוא הוסיף וקבע כי הוא פוסל את העורר "מלהחזיק ו/או לקבל רישיון נהיגה" עד למתן הכרעת הדין בעניינו.

מכאן הערר בו מלין העורר על דחיית האפשרות להסתפק בעניינו בחלופת מעצר.

3.

לטענת העורר היה על בית המשפט לשחררו לחלופת מעצר ולטענתו יש לזקוף לזכותו את גילו הצעיר; העובדה שאין לחובתו עבר פלילי; הרקע התעסוקתי שלו; והתקופה בה הוא שוהה במעצר (מאז יום 6.7.2010) על כל ההשלכות הקשות שיש לכך עליו. בנוסף עומד העורר על נסיבות ביצוע המעשים המיוחסים לו ומדגיש כי לא ניסה לשבש הליכי משפט וכי לא הסתיר את הרכב (ששימשתו הקדמית נופצה בתאונה). כמו כן מלין העורר על המסקנות שהסיק בית משפט קמא לעניין מסוכנותו מהתנהלותו לאחר האירוע והוא מציין בהקשר זה כי המצוקה, הלחץ והצורך להדחיק את האירוע הם שהניעו אותו ללכת לישון מיד לאחר מכן. לטענת העורר היה מקום ליתן משקל רב לתסקיר שירות המבחן אשר בא בהמלצה חיובית בעניינו וציין כי החלופה שהוצעה הינה ראויה. העורר מוסיף וטוען כי נוכח ההסתייגות שעלתה בהחלטת בית משפט קמא לעניין התאמת הוריו לשמש כמפקחים, יש מקום לשקול חלופת מעצר בבית דודו , בפיקוח הדוד והאח אשר נמצאו על-ידי שירות המבחן כמפקחים ראויים. חלופה זו, כך סבור העורר, מאיינת את החשש אליו התייחס בית המשפט המחוזי בהקשר זה.

המדינה מצידה סבורה כי דין הערר להידחות. היא עומדת על חומרת המעשים המיוחסים לעורר – נהיגה בשכרות בכמות הגבוהה פי שלושה מן המותר ובמהירות הגבוהה פי 1.5 מהמותר – ועל התנהגותו לאחר הפגיעה במנוח המבטאת זלזול בחיי אדם. נתונים אלה מלמדים לגישת המדינה על מסוכנות אותה לא ניתן לאיין בחלופת מעצר.

4.

העובדות המפורטות בכתב האישום דנן אכן מלמדות על מסוכנות הנשקפת מן העורר לשלום הציבור. זאת נוכח התנהגותו לכאורה לפני שפגע במנוח (נהיגה בשכרות) ואף לאחר שפגע בו (הסתלקותו ממקום האירוע תוך הפקרת המנוח). עמדה על כך השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) בבש"פ 2274/97 הייב נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 16.4.1997 ). יחד עם זאת, וכפי שהוסיפה וציינה השופטת ביניש באותו עניין אין בכך כדי לשלול מניה וביה את הצורך לבחון אפשרות של חלופה (ראו שם , בפיסקה 4).

במקרה דנן ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני סבורה כי ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעות חלופת מעצר וזאת בהינתן גילו הצעיר של העורר, עברו הנקי והמלצתו החיובית של שירות המבחן אשר התרשם כי המפקחים שהוצעו (דודו ואחיו של העורר) מבינים היטב את המוטל עליהם ומהווים גורם סמכותי אשר יוכל להשגיח על העורר ולהפיג את הסיכון לשלום הציבור העולה לגביו.

הערר מתקבל אפוא והעורר ישוחרר בתנאים המגבילים הבאים:

(א)

מעצר בית מלא בבית דודו, מר יוסף גמליאל ברחוב רמב"ם 64 ברחובות, שיפקח על העורר 24 שעות ביממה. אחיו של העורר, מר יניב גמליאל, יוכל לסייע לדוד בפיקוח ולהחליף אותו במידת הצורך ובלבד שהעורר ישאר בביתו של הדוד.

(ב)

העורר יפקיד במזומן או בערבות בנקאית סך של 25,000 ש"ח וכן ימציא ערבות עצמית וערבות צד ג' של שני ערבים באותו סכום.

(ג)

התקנת איזוק אלקטרוני.

(ד)

העורר יעמוד בפיקוח מעצר של שירות המבחן ויוכל לצאת בליווי אחד המפקחים שנקבעו לפגישות שיקבעו לו על ידי השירות.

(ה)

החלטתו של בית המשפט המחוזי לפסול את העורר מלהחזיק ו/או לקבל רישיון נהיגה, עד למתן הכרעת הדין, תעמוד בעינה.