בש"פ 7128/10 טל מור נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר שהוגש בתאריך 5.10.2010 על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מתאריך 16.9.2010 (כב' השופטת ו' מרוז ), שבגדרה התקבלה בקשתה של המשיבה לעצור את העורר ולפסול את רישיון הנהיגה שלו – עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

אביא בקצרה את העובדות הצריכות לענייננו.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי מרכז, המייחס לו עבירות של: הריגה, הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים וסמים, החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, שיבוש מהלכי משפט, ונהיגה ללא רשיון וללא פוליסת ביטוח בתוקף. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 18.6.2010 בשעה 04:40 לערך נהג העורר ברכבו הפרטי בכביש מס' 5 בירידה אל עבר כביש מס' 444 – בעת שרישיון הנהיגה שלו פקע וללא פוליסת ביטוח בתוקף. באותה העת, כך נטען, היה העורר תחת השפעה של משקאות משכרים ששתה בכמות ניכרת (אותם צרך במהלך הלילה במספר פאבים בתל-אביב), ובנוסף תחת השפעת סם מסוכן מסוג חשיש, ולאחר שלא ישן במשך 18 שעות קודם לכן. במהלך נסיעתו, כך על פי כתב האישום, סטה העורר בפזיזות ממסלול נהיגתו ופגע ברוכב אופניים, שניאור חשין ז"ל (להלן: המנוח ), אשר נסע על אופניו בשול הימני שבכביש, כשהוא לובש חולצה צהובה זוהרת ובאופניו פועלים: פנס אחורי אדום, פנס אחורי לבן ופנסי לד מהבהבים. לאחר הפגיעה המשיך העורר, על פי האמור בכתב האישום, בנסיעה רצופה לכיוון ביתו שבכפר ברוך, מבלי לעצור ולברר את מצבו של הנפגע ומבלי להעניק לו עזרה, או להמתין עד לבוא כוחות ההצלה. כתוצאה מהפגיעה נפטר המנוח במקום התאונה.

בהמשך הדברים, משהגיע העורר לביתו, כך נטען בכתב האישום, הוא כיסה

בבד את שמשת מכוניתו, שנופצה מעוצמת הפגיעה בעת התאונה, ולאחר מכן יצר קשר עם סוכן הביטוח שלו וסיפר לו בכזב כי החליק עם רכבו ופגע בעץ – זאת במטרה להסתיר את שאירע במציאות ולהכשיל חקירת משטרה שנפתחה בעקבות התאונה.

3.

במקביל להגשת כתב האישום, פנתה המשיבה בבקשה למעצרו של העורר, מכוח סעיף 21 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 ולפסילת רישיון הנהיגה שלו, מכוח סעיף 46ב ל פקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-

1961 (להלן: פקודת התעבורה ) – עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. המשיבה ביססה את בקשתה למעצר עד תום ההליכים על מסוכנותו הנטענת של העורר, אותה ביקשה להסיק ממכלול הנתונים הבאים: חומרתן של העבירות המיוחסות לעורר, נסיבות ביצוען ודפוסי התנהגותו החוזרת ונשנית של העורר, אשר גם בעבר נהג תחת השפעת סמים מסוכנים מסוג חשיש. עוד הדגישה המשיבה כי לשיטתה קיים במקרה זה חשש כי העורר יימלט מאימת הדין, שכן יש לו אזרחות אמריקאית, ומקום מגוריו הקבוע הוא, לטענתה, בארה"ב. נוכח הנתונים הללו, המשיבה סברה כי במקרה זה אין לתת משקל גבוה לעובדה שהעורר הסגיר עצמו בסופו של דבר למשטרה.

העורר הודיע בתגובה כי הוא מסכים לבקשה לפסילת רישיונו, אך הוא מתנגד לבקשת המעצר, ומכאן שהדיון שהתקיים ב בית המשפט המחוזי הנכבד התמקד בהמשך בנושא זה בלבד. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ו' פלאוט ), הורה על הגשת תסקיר מעצר וזה הוכן והמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית הוריו, ובמשמורת שלהם, בכפוף לצו פיקוח מעצר לתקופה של שישה חודשים.

4.

בעקבות קבלת תסקיר המעצר הנ"ל התקיים בתאריך 7.9.2010 דיון נוסף ב בית המשפט המחוזי (זו הפעם בפני כב' השופטת ו' מרוז ). בדיון זה חזרה המשיבה על עמדתה כי ראוי שמעצרו של העורר יוארך עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, חרף תסקיר המעצר החיובי. ההנמקה התבססה על מכלול הטעמים שהודגשו בבקשה שהגישה, אשר מלמדים, לסברת המשיבה, כי אין לתת בעורר אמון, שכן: התנהגותו פורצת גבולות, הוא הוכיח נכונות לנסות ולשבש הליכי משפט ויש אף חשש להימלטותו מן הדין.

העורר מנגד ביקש בדיון – לשחררו לחלופת המעצר, שהומלצה בידי שירות המבחן בתסקיר המעצר. כן טען העורר כי עד לקרות האירוע הוא חי חיים נורמטיביים ולא היה מעורב בפלילים. בנוסף לכך, העורר גרס כי הוא קיבל בארה"ב אישורים רפואיים לצריכת סם מסוג חשיש (אשר תקפים אף לשיטתו בארצות הברית בלבד), וטען כי בעובדה שהוא הסגיר את עצמו לידי המשטרה לאחר שהתפרסם דבר התאונה יש בה כדי להראות כי למעשה לא קיים עוד חשש בריחה לגביו.

5.

בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ו' מרוז ), בהחלטתו מתאריך 16.9.2010, ביכר את עמדת המשיבה על פני עמדת העורר. בית המשפט

קבע, בין היתר, כי התנהגותו החוזרת והבלתי זהירה של העורר עובר לאירוע, חומרתו של האירוע עצמו ומעשיו של העורר לאחר האירוע – כל אלה מהווים מכלול המלמד על המסוכנות הרבה הנשקפת לציבור מן העורר. מסוכנות זו, לגישת בית המשפט הנכבד, איננה מאפשרת שחרורו של העורר לחלופת מעצר, שכן אף שהורי העורר מותירים רושם חיובי – אין בחלופה שהוצעה, להמצאות העורר בביתם, כדי לאיין את המסוכנות.

מכאן הערר שלפניי.

6.

העורר חוזר וטוען בעררו כי יש ליתן משקל מוגבר להמלצת תסקיר המעצר שהוכן בעניינו, לעובדת היותו חסר עבר פלילי וכן לכך שהוא בחר להסגיר עצמו למשטרה לאחר האירוע, ואף שיתף עימה פעולה בחקירה באופן מלא, לדבריו.

בדיון שהתקיים לפניי בתאריך 10.10.2010 הטעימה עוד באת-כוחו של העורר, כי במקרה אחר, הדומה, לסברתה, לענייננו ואשר הובא לאחרונה בפני בית משפט זה (בש"פ 6751/10 גמליאל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.9.2010) (להלן: עניין גמליאל )), נקבע כי העורר שם ישוחרר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. מסקנה דומה מתבקשת איפוא, לשיטתה, גם בענייננו. היא הוסיפה וטענה כי יש להתחשב, לצורכי העדפת חלופת השחרור, בעובדה שהעורר הביע בינתיים חרטה על מעשיו. מעבר לכך הגישה באת כוח העורר אישורים שונים לביסוס הטענה שהעורר הוא נורמטיבי ותרם בעבר לקהילה. כן היא הציגה מסמך ובו מידע, שהוסכם עם באת כוח המשיבה בדבר חסיונו, ועל פיו הורי העורר, המוצעים כמשמורנים בחלופת המעצר – מתאימים לתפקידם זה.

7.

עמדתה של המשיבה שהוצגה בדיון שהתקיים בפני היתה מנגד כי אין לשנות מהחלטתו של בית המשפט הנכבד קמא, וזאת מהטעמים שנזכרו בהחלטתו. באת כוח המשיבה הסבירה עוד כי יש שוני במקרה שלפנינו מהנסיבות שנדונו ב עניין גמליאל ולכן אין להשליך מההחלטה שם על ההכרעה כאן.

דיון והכרעה

8.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש על ידם, הגעתי למסקנה כי דין הערר – להידחות , כך שהעורר יישאר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

אבאר עתה את הטעמים המבססים מסקנתי זו.

9.

ראשית אזכיר כי העורר לא חולק על קיומן של ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות לו, או על מסוכנותו הלכאורית, הנלמדת, בין היתר, מהנסיבות. אשר על כן, הסוגיה שבה עלי להכריע היא שאלת האפשרות לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר על דרך של חלופת מעצר. לבחינת שאלה זו אעבור כעת.

10.

בשנים האחרונות נלחמת מדינת ישראל בתופעה של תאונות דרכים, הנגרמות תדיר על-ידי נהגים המצויים במצב של שכרות, או תחת השפעת סמים מסוכנים.

אכן, עבירה של נהיגה בהשפעת משקאות משכרים או סמים מסוכנים הינה בעלת פוטנציאל גדול לפגיעה בסדר הציבורי, בשלמות הגוף ובחיי אדם, והיא יכולה להקים, לעתים – ובמיוחד כאשר נגרמת בעטיה תאונת דרכים – עילה למעצר עד תום ההליכים, גם כאשר לא היו בהכרח הרוגים, או פצועים בתאונה (ראו: בש "פ 10201/01 סליחוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.2001) (להלן: עניין סליחוב )). מקל וחומר, שהכף תיטה לעבר מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, בעת שלנהיגתו של הנאשם בהשפעת אלכוהול, או סם מסוכן, שגרמה לתאונה, מצטרף ולו רכיב "מחמיר" משמעותי אחד נוסף (ולא כל שכן מספר רכיבים כאלה). רשימה של רכיבים "מחמירים" מסוג זה כוללת, אך לא מוגבלת, על פי הפסיקה, לנסיבות הבאות:

(א)

מצב שבו, בעקבות אירוע הנהיגה בהשפעת אלכוהול או סם מסוכן, קופחו חיי אדם, או נגרמו לאדם פגיעות משמעותיות בגופו (ראו: ב"ש 934/86 בוטרוס נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 18.11.1986) (להלן: עניין בוטרוס ); בש"פ 3435/07 ברכה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 29.4.2007) (להלן: עניין ברכה ); בש"פ 1822/09 מדינת ישראל נ' שיבלי

(לא פורסם, 31.3.2009) (להלן: עניין שיבלי ); בש"פ 5414/10 אבו קמיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.7.2010) (להלן: עניין אבו קמיר )).

(ב)

מקום שבו הפקיר הנאשם את הנפגעים במקום התאונה, או ניסה להסתיר, לאחר מעשה, את מעשיו ולטשטש את הראיות המובילות אליו (ראו: עניין בוטרוס ).

(ג)

מקרה שבו הנאשם נתפס בעבר ונחקר על ביצוע עבירות דומות של נהיגה בהשפעת אלכוהול, או סם, אך המשיך בכל זאת, מטעמים שונים, בדפוס פעילות אסור שכזה (ראו: עניין סליחוב ;

עניין ברכה ).

בהתקיים נסיבה "מחמירה" מעין זו (אחת, או יותר) – נטייתו של בית המשפט לקבל אפשרות של איון, או הפחתה במסוכנות על דרך של חלופת מעצר תפחת מאד. יחד עם זאת אין בכך כדי לשלול מניה וביה את הצורך לבדוק קיומה של חלופה ראויה ויתכנו מקרים חריגים, שבהם, למרות חומרת המעשים והנסיבות – בית המשפט

יראה, מטעמים מיוחדים, או עם עבור הזמן – לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר (ראו למשל: עניין גמליאל

וכן: בש"פ 2274/97 הייב נ' מדינת ישראל

(לא פורסם 16.4.1997)).

11.

מן הכלל אל הפרט: בחינה זהירה של נסיבות המקרה שלפניי מלמדות כי אין

בחלופה שהוצעה כדי לאיין, או להפחית את מסוכנותו של העורר לציבור, במידה שתאפשר שחרורו (אף שבאת כוח המשיבה לא חלקה על התאמתם של הורי העורר לתפקיד המוצע). במקרה דנן מתקיימים כל

הרכיבים שצוינו בפיסקה 10 שלעיל – ובכך יש להעיד על חומרתן של הנסיבות המשדרות מסוכנות ועל הצורך להשאיר את העורר במעצר. אדרש כעת לפירוט מכלול הנתונים המצביע על המסוכנות הנשקפת מן העורר, אשר בשלב זה איננה ניתנת לאיון:

(א)

התנהגותו של העורר עובר לאירוע משקפת לכאורה נטייה לפריצת גבולות ואי-ציות לחוק . כך ניתן למצוא בחומר הראיות עדויות של מספר אנשים שהיו קרובים לעורר ואשר מעידים כי העורר החזיק, לכאורה, בדפוסי התנהגות של שימוש-יתר באלכוהול וסמים והוא חטא לכאורה אף בעבר גם בעישון סמים ממש במהלך הנהיגה. מהמצוין לעיל מצטיירת לכאורה תמונה על פיה העורר ראה עצמו כחריג לכללי ההיגיון הפשוט ומציאות החיים, אשר מחייבים היסק כי אדם שנוהג ברכב בהשפעת אלכוהול, או סמים מסוכנים, מצוי בסיכון גבוה ומוגבר לגרימת תאונות. מי שמתנהל כך לא רק שהוא מתעלם מהציווי ההסברתי: כאשר שותים – לא נוהגים , אלא מקבל על עצמו להיות גם בחזקת עובר עבירה, שמסוכנות רבה בצידה.

זה המקום להזכיר נתון נוסף, שעלה בדיון בבית המשפט המחוזי הנכבד והעיד לכאורה על נטייתו האמורה של העורר: העורר נתפס פעמיים בעבר על-ידי המשטרה, כשהוא נוהג ברכבו תחת השפעת סמים מסוכנים מסוג חשיש – פעם אחת, כשנה ומחצה לפני האירוע נשוא האישום, ובפעם השנייה – מספר ימים לפני התאונה (ראו: פיסקה 12 להחלטת בית המשפט המחוזי , המפנה לדו"ח פעולה משטרתי מתאריך 13.6.2010 ולהודעת העורר מתאריך 8.1.2009). יצוין כי לא ברור מה עלה בגורל כל אחד מן התיקים שנפתחו בעקבות אירועים אלו, אולם ברי כי למצער המקרה השני עודו בגדר תיק הממתין לבירור דין (מב"ד). לעובדות אלו – ולהשלכות רוחב מתבקשות שלהן – אשוב ואדרש בפיסקה 14 שלהלן, ואולם בשלב זה אסתפק בהערה בעלת גוון דיוני: באת-כוח העורר העלתה בפני בית המשפט הנכבד קמא התנגדות למתן משקל לאירועים אלה במסגרת הליכי המעצר עד תום ההליכים, והיא שבה ונדרשה לנושא גם בדיון שלפניי (ראו: עמוד 5, שורות 17-15 לפרוטוקול הדיון שם; עמוד 4, שורות 6-5 לפרוטוקול הדיון לפניי).

לשיטתי, אין מניעה מלהתחשב בנתונים הללו בנסיבות ההליכים שבכאן: אכן, ככלל, אמור בית המשפט להימנע, בשלב הדיון במעצרו של נאשם, מלהתחשב בקיומם של הליכים פתוחים כנגד הנאשם (ראו: בש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.2006) (להלן: עניין פלוני ); השוו: הנחייה 5.13 להנחיות פרקליט המדינה). כן עיינו בדברים שכתבתי בפסק הדין ב-רע"פ 1021/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.12.2009)). ברם, חריג אפשרי לכלל זה מופעל מקום שבו הנאשם טוען בעת הדיון במעצרו כי הוא אדם "נורמטיבי" וכי לא הועלו כנגדו בעבר טענות כלשהן במישור הפלילי, או שלא נערכה לגביו חקירה (עיינו: עניין פלוני ; השוו: סעיף 2(א) להנחייה 5.13 להנחיות פרקליט המדינה). ואכן, במקרה שלפנינו טענה מסוג זה הועלתה על ידי העורר

– ומכאן שבדין התחשב בית המשפט הנכבד קמא בעובדה שנפתחו חקירות לגבי האירועים הקודמים הנ"ל.

זאת ועוד – אחרת. מסתבר כי אותם אירועים קודמים לא שימשו לעורר "תמרור אזהרה" והוא חזר לכאורה לאותו דפוס פעולה אסור (נהיגה תחת השפעת סמים ולאחר שתיית משקאות אלכוהוליים) במקרה שלפנינו. התנהלות זו מעידה, על פני הדברים, על חוסר יכולתו של העורר להציב גבולות לעצמו ולכן ספק רב בעיני אם יש בידי הוריו הכוח לרסנו, בהיותו בוגר העומד ברשות עצמו.

(ב)

תיאור האירוע עצמו, כפי שהוא עולה מכתב האישום – חמור ביותר . הדעת איננה סובלת את האפשרות שאדם יתיר לעצמו לנהוג כשהוא תחת השפעת גורמים המערפלים את שיקול הדעת – ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר, על פי הנטען, ב שילוב של מספר נכבד של גורמים כאלה (עייפות, אלכוהול וסמים מסוכנים; זה המקום לציין כי בדיון שהתקיים בפני הודיעה באת-כוח העורר כי במשפט – העורר ינסה לערער את הממצאים התומכים בקביעות אלו). הנה כי כן, ההתנהגות המיוחסת לעורר בנסיבות הללו, ושגרמה בפועל לפגיעה בנפש, מלמדת איפוא לכאורה, כשלעצמה, כי חלופת המעצר שהוצעה – לא תסכון (השוו: עניין ברכה ; עניין שיבלי ; עניין אבו קמיר ).

(ג)

ההתנהגות המיוחסת לעורר לאחר האירוע מחזקת אף היא את הרושם הלכאורי שנוצר בדבר מסוכנות, שקשה ביותר לאיינה. כזכור, בכתב האישום נטען כי העורר בחר שלא לעצור את מכוניתו, או להגיש סיוע לנפגע, ובמקום זאת – פתח בנסיעה רצופה לביתו, שם הסתיר לכאורה את דבר הפגיעה בשמשת המכונית שלו באמצעות יריעת בד, והתקשר לסוכן הביטוח שלו, והודיע לו כי "פגע בעץ" (בהקשר לעובדות נטענות אלו – באת-כוח העורר הודיעה כי במשפט העורר ינסה להוכיח שהוא לא ידע שפגע במנוח). עם זאת על פי התשתית הלכאורית הקיימת – הפקרת המנוח והניסיון לטשטש את המאורעות שהובילו למותו, המיוחסים לעורר, מהווים, על פני הדברים, נדבך נוסף של מעשים אסורים בדרגת תחכום גבוהה. אלה תובעים, בכוחם-הם, את המשך מעצרו של העורר, ולא כל שכן כאשר הם נבחנים בצורה מצרפית עם שאר הנתונים שנזכרו לעיל (ראו: עניין בוטרוס ; ועיינו גם בדבריי ב-ע"פ 2247/ 10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.4.2010), בפיסקה 17(א)).

(ד)

לבסוף – העובדה שמרכז חייו של העורר היה בארה"ב, וכי הוא מחזיק בדרכון אמריקאי, מעלה חשש כי הוא עלול לנסות להימלט מאימת הדין. אמנם, מוכנותו של העורר למסור את דרכונו זה מצמצמת את החשש האמור במידה ניכרת, ולפיכך לו רק עובדת אזרחותו הזרה היתה עומדת לחובת העורר – לא הייתי רואה בה די על מנת לדחות את חלופת המעצר. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה – האזרחות האמריקאית והחשש מפני הימלטות נוכח העונש הצפוי, במקרה של הרשעה – מצטרפים לשאר הנתונים שנזכרו לעיל, ואלה כולם מחזקים את הנטייה לשלילתה של חלופת מעצר (השוו: בש"פ 2597/97 מדינת ישראל נ' אוחנונה , פ"ד נא(1) 327 (1997)).

12.

סיכום הביניים של הדברים שנסקרו עד הנה מוביל למסקנה כי קיים מכלול של נתונים, המבססים את הגישה הנוטה לשלול את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, זאת על אף ההמלצה החיובית שניתנה בעניין זה בתסקיר המעצר. בהקשר זה אזכיר כי המלצה של שירות המבחן היא רק גורם אחד מבין אלה שיש להביאם בחשבון בהקשרים האמורים – עיינו: בש"פ 9405/04 חופני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.10.2004); בש "פ 2970/08 קזמאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.4.2008)).

13.

כנגד מסקנת הביניים המובאת לעיל – העורר ביקש להצביע על מספר אלמנטים, אשר יש בהם, לגישתו, כדי להוות "משקל-נגד" לנתונים השליליים שנסקרו, ולבסס טעמים מיוחדים, המצדיקים חלופת מעצר. אדרש עתה – בקצרה – לבחינת גורמים אלה:

(א)

נטען, כזכור, כי יש להתחשב בכך שהעורר הביע בינתיים חרטה על האירוע. וכך הוצגו הדברים בדיון שהתקיים בפניי:

"לאחר התאונה העורר עצמו התקשר הן לבני המשפחה שלו, הן לחברים וחברות, נפרד מהם, אמר שמגיע לו עונש והודיע על כך שהוא עומד להסגיר עצמו למשטרה... זה אדם שעשה טעות ואומר עוד בחקירתו במשטרה, מגיע לי עונש על מה שעשיתי" (ראו: דברי באת-כוח העורר, בפרוטוקול הדיון לפניי, בעמוד 2, שורות 13-5).

נתון זה יכול להיות בעל חשיבות בהערכת סיכון להישנות מעשים מעין אלו שתוארו בכתב האישום בעתיד. ואכן, בתסקיר המעצר הובא הדבר בחשבון בבסיס ההמלצה של שירות המבחן בדבר חלופת המעצר. יחד עם זאת משקלו של הנתון האמור פוחת מאוד, בעת שבאת כוח העורר, אשר נתבקשה להסביר בדיון שהתקיים לפני, על איזו טעות בדיוק מיצר העורר – בחרה שלא לפרט ונימקה הדבר בהצהרה שהעורר מתכוון לכפור במיוחס לו בכתב האישום (ראו: עמ' 3 לפרוטוקול). זכות זו עומדת לו, כמובן, לעורר, אך לא הובהר כיצד הדבר מתיישב עם חרטה ועם טענה להפנמה, שיש בה משום הפחתת מסוכנות.

(ב)

נושא האישורים שהחזיק, לכאורה, העורר בארה"ב –

לצרוך סם מסוג חשיש. עניין זה לא בואר בגדרי ההליך שלפניי כדבעי. הטענה כי העורר נהנה בארצות הברית מאישור חוקי לקבלת הסם האמור נטענה איפוא בעלמא, וללא כל תימוך בתיעוד, או ראיה. משכך, לא ניתן לייחס לה משקל ניכר במסגרת עררו של העורר שבפני.

(ג)

ניסיונו של העורר להקיש מ עניין גמליאל לענינו. בנושא זה הנני מקבל את טיעוניה של באת-כוח המשיבה, לפיה אין הנדון דומה לראייה. אכן, קיימים מקרים נדירים (דוגמת עניין גמליאל ), שבהם, בשל טעמים מיוחדים, ימצא כאמור בית המשפט כי ניתן לשחרר לחלופת מעצר – נאשם, שנחשד כי התקיימו במעשיו אי-אילו מן הרכיבים הנזכרים בפיסקה 10 שלעיל, ואולם כל מקרה ונסיבותיו, כל נאשם ונסיבותיו. במקרה דנן – אין הצדקה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי הנכבד שהלך בעקבות הכלל אותו סקרתי וביארתי בפיסקה 10 שלעיל ולא ראה לנכון להפעיל את החריג לו. זאת ועוד – מעיון ב עניין גמליאל , שממילא לא כל פרטיו בפנינו, עולה כי הנהג שם היה צעיר הרבה יותר מהעורר. כמו כן לא נטען שם כי גמליאל נהג ברכב ללא ביטוח וללא רישיון בתוקף, או שניסה לטשטש בדיעבד ובתחכום את אירוע התאונה, או שיש לו רקע קודם המעיד על נטייה לנהיגה אגב נטילת סמים (נסיבות הנטענות כולן

כלפי העורר שבפנינו).

14.

טרם סיום ברצוני לשוב ולהידרש לעובדת עיכובו של העורר על ידי המשטרה – פעמיים בעבר – כשהוא נוהג תחת השפעת סם מסוכן מסוג חשיש. בדיון שלפניי מסרה באת-כוח המשיבה בהקשר זה, כי בעקבות האירועים שתוארו לעיל הוא זומן לחקירה במשטרה, אך בסופה לא ננקט נגדו הליך פורמאלי של שלילת רישיון. על רקע עובדות אלו טענה באת-כוחו של העורר כי המסר שהעורר קיבל כביכול היה שהוא רשאי להמשיך ולנהוג (בהקשר זה יש להוסיף ולציין עוד כי, על פי הנטען, בעת האירועים ביוני 2010, העורר נהג כאשר רישיונו הישראלי לא נשלל, אלא פג תקפו בלבד).

עובדות המקרים שבהם עוכב העורר בעבר על ידי המשטרה כאמור אינן מונחות לפניי במלואן, ובהיעדר נתונים, אינני רוצה לנטוע מסמרות בעניין זה. יחד עם זאת, אני רואה צורך להעיר: נהיגה בהשפעת סמים מסוכנים הינה עבירה בניגוד לסעיף 62(3) לפקודה, בצירוף סעיף 64ב לפקודה (ואכן, עבירה זו הינה אחת מן העבירות בהן מואשם העורר אף בגדרי כתב האישום פה). בהקשר זה מסמיך סעיף 47(ב) לפקודה – שוטר, אשר לנגד עיניו נעברה עבירה בניגוד לסעיף 62(3) לפקודה – " לדרוש מהנהג להילוות אליו – אל קצין משטרה , או ליטול ממנו את רשיון הנהיגה שלו" . מכוחו של סעיף 57א(א)(2) לפקודה, יכול גם קצין משטרה , אשר יש לו יסוד סביר

להניח כי יוגש כתב אישום כנגד הנהג שנתפס נוהג כאמור בניגוד לסעיף 62(3) לפקודה– "למסור [לנהג] הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 ימים". לאחר מסירתה של הודעה כזו נהג הרכב מחויב להעביר את הרכב למגרש שבו הוא יועמד לתקופת איסור השימוש (ראו: סעיפים 57א(ב) ו(ג) לפקודה). לכאורה לא כך נהגה המשטרה כשמצאה את העורר נוהג ברכבו ללא רישיון בר תוקף ותחת השפעת סם מסוכן, כמשמעו בפקודה. ראוי איפוא להפיק לקחים גם מכך – למען העתיד, ולא אוסיף.

15.

סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל – הערר נדחה.