בש"פ 6653/13 אבי אליהו נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח ), בגדרה נדחה ערר המבקש על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' סעדון ) לפסול את רישיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גרימת מוות תוך נהיגה ברכב ברשלנות ונהיגה ברכב ללא רישיון רכב תקף. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 26.2.2013, בשעה 8:30 או בסמוך לכך, נהג המבקש ברכב ברחובות העיר בת-ים ובהגיעו למעגל התנועה ביקש לפנות עם רכבו לכיוון מערב, שם היה ממוקם מעבר חצייה מופרד באי-תנועה. אותה עת הגיע לקצהו הצפוני של מעבר החצייה אדם כבן 78 כשהוא רוכב בקלנועית (להלן: המנוח ) והחל לחצות את הכביש במעבר החצייה. על פי הנטען, המנוח חצה את אחד הנתיבים, הגיע לאי-התנועה והמשיך בחציית הנתיב בו נסע אותה שעה רכבו של המבקש. המבקש, שלא הבחין במנוח כלל עד לרגע התאונה, נכנס למעבר החצייה ופגע עם חזית רכבו בעוצמה בקלנועית ובמנוח. כתוצאה מעוצמת הפגיעה נגררה הקלנועית על-ידי הרכב והמנוח נפל ממנה ונדרס על ידי רכבו של המבקש אשר המשיך בנסיעתו. כנטען, המנוח נפטר כתוצאה מהתאונה. כן נטען בכתב האישום כי בעת האירוע נהג המבקש ברכבו שרישיון הרכב שלו פקע למעלה מ- 6 חודשים קודם לכן, כמוזכר לעיל.

2.

ביום 22.7.2013 דן בית משפט השלום לתעבורה בבקשה לפסילת רישיונו של המשיב עד תום ההליכים, בהתאם לסעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה או

הפקודה ). בית המשפט נעתר לבקשה וקבע כי המבקש לא עמד בנטל לסתור את חזקת המסוכנות הרובצת – על פי הפקודה והפסיקה בנושא – על כתפיו של נאשם בעבירת תעבורה שכתוצאה ממנה נהרג אדם. עוד נקבע כי בית המשפט אינו נזקק בשלב זה לבחינת חומר הראיות בתיק או לבחינת סיכויי ההרשעה, ועליו לבסס החלטתו על מידת הסיכון הטמונה בהמשך נהיגתו של המבקש, כאשר נקודת המוצא היא, כאמור, פסילת הרישיון אלא אם הוכיח הנאשם כי לא נשקפת ממנו סכנה לציבור המשתמשים בדרך.

לגופו של עניין קבע בית המשפט כי מנסיבות המקרה עולה שנהיגתו של המבקש מסוכנת באופן המצדיק פסילת רישיון, נוכח העובדה כי המבקש דרס את המנוח בעודו חוצה מעבר חצייה ולטענתו לא ראה את המנוח כלל עד לרגע ההתנגשות. כן התייחס בית המשפט לחוות דעתו של בוחן תנועה, לפיה האפשרות המעשית למניעת התאונה מצד המבקש הייתה תלויה בקצב נסיעת הקלנועית, אולם נתונים בנושא לא הובאו בפני בית המשפט.

3.

על החלטה זו ערר המבקש בפני בית המשפט המחוזי, בטענה כי מדו"ח בוחן התנועה שצוין לעיל עולה כי קיים סיכוי של 50% שהקלנועית נסעה במהירות גבוהה וכי במצב זה הייתה התאונה בלתי-נמנעת. לפיכך טען כי אין ראיות לכאורה לאשמתו וכי כלל לא היה מקום להגיש נגדו כתב אישום. בית המשפט המחוזי דחה את הערר ואימץ את מסקנתו של בית משפט השלום, בקובעו כי מסוכנותו של המבקש "בולטת וניכרת לעין", ואף תהה על כך שהמבקש התקשה לענות על שאלות, כגון: כיצד ייתכן שלא ראה את הקלנועית כאשר האזור היה ריק מהולכי רגל ומהירות הקלנועית (בהערכה גסה) נמוכה במעט בקצב הליכה של הולך רגל; וכיצד יתכן שהבחין בקלנועית ברגע ההתנגשות בלבד אם לטענתו הוא עצמו נסע במהירות נמוכה ביותר.

4.

על החלטת בית המשפט המחוזי מוגשת בקשת הרשות לערור שלפניי. בבקשה חוזר המבקש על טענתו כי לא קיימות ראיות לכאורה בעניינו לאור הדו"ח של בוחן התנועה ומשכך נסתרת לדידו חזקת המסוכנות שעומדת בבסיס פסילת הרישיון. כן נטען כי פסילת רישיונו של המבקש מהווה ענישה טרם הרשעה. לעמדת המבקש, החלטת בית המשפט המחוזי יוצרת עיוות דין חמור תוך פגיעה בזכויותיו ובחירותו. המבקש גורס כי בקשתו עומדת באמות המידה שהציבה הפסיקה למתן רשות ערעור בערכאה שלישית, שכן עניינה ברף ההוכחה הדרוש לשם הגשת כתב אישום ובשאלת "דיות הראיות". זאת ועוד, המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו לעניין אי-מסוכנותו ללא כל נימוק.

5.

דין הבקשה להידחות. כידוע, הרשות לערור בפני ערכאה שלישית אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא היא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים להליך (רע"פ 9255/10 אבו עראר נ' מדינת ישראל (3.2.11); רע"פ 4199/10 אוחיון נ' מדינת ישראל (13.7.10)). בענייננו, המבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". טענותיו של המבקש – אשר נבחנו על-ידי הערכאות דלמטה – אינן חורגות מעניינו הקונקרטי של המבקש בהליך דנן. זאת ועוד, החלטתו של בית משפט השלום, אשר אומצה על ידי בית המשפט המחוזי, מבוססת ומנומקת היטב ואיני רואה מקום להתערב בה.

על פי סעיף 46ב(א) לפקודה, משהוגש כתב אישום בגין עבירה שגרמה לתאונת דרכים קטלנית, נקודת המוצא היא פסילת רישיון. הגשת כתב אישום בעבירה זו מקימה חזקה לפיה ישנו סיכון בהמשך נהיגתו של הנאשם ויש למונעה בעזרת שימוש באמצעי של פסילת רישיון. עם זאת, המחוקק הותיר לבית המשפט אפשרות להימנע מפסילת הרישיון, אם שוכנע כי לא קיים סיכון בהמשך נהיגתו של הנאשם. הנטל להוכחת חריג זה מצוי על כתפיו (בש"פ 6757/09 מזרחי נ' מדינת ישראל (14.2.2009); בש"פ 9437/11 אבו סלוטה נ' מדינת ישראל (29.1.2012)). בענייננו, הטענות שהעלה המבקש אין בהן כדי להפריך את חזקת המסוכנות הרובצת עליו, שכן הוא תולה את כל יהבו בחוות הדעת של בוחן התנועה שצוינה לעיל. חוות דעת זו לא הובאה בפניי אך דומה כי היא מצריכה כשלעצמה בירור עובדתי. בירור זה, ושאלת המשקל שיש לייחס לדברים אלו על רקע הראיות הנוספות הקיימות בתיק – כגון שוטרים שהיו עדים לתאונה ותיעודה במצלמה שהייתה באחד הבתים הסמוכים – שמור הוא לבית המשפט שידון בהליך העיקרי ואין מקומן של טענות אלו להתברר במסגרת החלטה לפסילת רישיון לפי סעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה.

על כך אוסיף כי מהחומר שלפניי עולי לכאורה דווקא תימוכין למסוכנות המבקש; מהחומר, שהוא בעיקרו טענות המבקש והחלטות הערכאות דלמטה, עולה לכאורה כי המבקש כלל לא הבחין במנוח שחצה במעבר חצייה וכבר הספיק לחצות את הנתיב הסמוך למבקש במלואו, וכי המבקש כלל לא האט לפני כניסתו למעבר החצייה למרות שידע בהכרח על קיומו, כך לפי חוות דעת בוחן התנועה כפי שעולה מהחלטת בית משפט השלום. לאלו מתווספות העובדה שהמבקש נהג ברכב ללא רישיון רכב תקף, וכן העובדה כי למבקש (על פי טענות המשיבה בבית משפט השלום, שלא נסתרו) עבר תעבורתי. כל אלו מלמדים על קיומו של סיכון לכאורי בהמשך נהיגתו של המבקש, והכל לצד התוצאה החמורה מאין כמוה של התאונה. גם אם בסופו של יום יזוכה המבקש מכל אשם, אין בכך כדי לשלול או להחליש, בעת הזו, את ההצדקה לשימוש ב"אמצעי זהירות" של פסילת רישיון לנוכח התוצאה החמורה של האירוע.

לקראת סיום, מהחלטת בית המשפט המחוזי עולה לכאורה כי ההליכים בעניינו של המבקש מתארכים כתוצאה מהתנהלותו ומהתנהלות בא כוחו. כעת, משתם ונשלם ההליך הנוגע לפסילת רישיונו של המבקש, טוב ייעשה אם יתנהל באופן שיסייע לקידום ההליכים, כך שגם הפגיעה הנטענת במבקש, ככל שישנה, תופחת.

אשר על כן, הבקשה נדחית.