בש"פ 546/15 נעים אגבאריה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ת' נאות פרי ) שבגדרה הוחלט לדחות את ערר המבקש על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחדרה (כב' השופטת ר' פרסון ), אשר קיבל את בקשת המשיבה לפסלו מהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

בחודש אוגוסט בשנת 2014 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וסעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ). על פי המתואר בכתב האישום, ביום 22.7.2013 סמוך לשעה 05:00 לפנות בוקר נהג המבקש ברכב משא אחוד מכיוון צומת עין אברהים לכיוון צומת אום אל פחם ממזרח למערב, בנתיב השמאלי, לכיוון הפנייה לאום אל פחם. באותה העת חצה את הכביש מימין לשמאל כיוון נסיעת המבקש הולך רגל (להלן: המנוח ), במרחק של כ-30 מטרים קודם לקו העצירה שלפני צומת אום אל פחם – אחרי משאית שנסעה בנתיב הימני הישר לכיוון חדרה, ולפני רכב פרטי שנסע בנתיב השמאלי הישר לכיוון חדרה. משהספיק המנוח לחצות מרחק של כ-4.8 מטרים, כשהוא גלוי לעיני המבקש, פגע בו האחרון עם חזית הרכב שבו נהג. כתוצאה מהפגיעה נפגע המנוח פגיעת ראש קשה והובהל לבית החולים, שם נקבע מותו לאחר ימים ספורים. עם קרות התאונה נפסל רישיונו של המבקש בפסילה מינהלית למשך 90 ימים, שלאחריהם הוסרה הפסילה ורישיונו הושב לו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביום 7.8.2014, הגישה המשיבה בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 46ב לפקודת התעבורה וביום 20.11.2014 קיבל בית משפט השלום לתעבורה בחדרה (כב' השופטת ר' פרסון ) את הבקשה. בית המשפט קבע כי מסוכנותו של המשיב, הנלמדת מהמעשים המיוחסים לו, מצדיקה את פסילת רישיונו כמבוקש. נקבע כי ברירת המחדל של סעיף 46ב לפקודת התעבורה היא כי מקום שהוגש כתב אישום בגין גרימת תאונה קטלנית קיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית שעל הנאשם מוטל הנטל להפריכה; וכי המבקש לא עמד בנטל זה, בשים לב לחומר הראיות בתיק, וזאת על אף שיהוי מסוים מצד המשיבה בהגשת כתב האישום. המבקש ערר על החלטה זו וביום 28.12.2014 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ת' נאות פרי ) את הערר. בית המשפט קבע כי סעיף 46ב לפקודת התעבורה מורה על פסילה "אוטומטית" של רישיון הנהיגה של נהג שהוחלט להעמידו לדין בגין תאונה שגבתה חיי אדם; כי מסוכנות המבקש נלמדת בבירור מחומר הראיות בתיק; וכי השיהוי אינו מקים עילה להשבת הרישיון, בנסיבות העניין שבהן ערכה המשיבה בתקופה זו השלמת חקירה. עוד צוין כי אף שיש בפסילה כדי לפגוע במשלח ידו של המבקש, קבועים כעת שלושה מועדי הוכחות בתיק העיקרי שיש להניח כי ניתן יהיה לסיים במסגרתם את ההליך.

3.

מכאן בקשת הרשות לערור שלפניי. המבקש סבור כי בקשתו מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינו הקונקרטי. לשיטתו, בית המשפט לא ייחס משקל הולם להתנהגותו הבלתי אחראית של המנוח, שסבל לטענת המבקש מרקע של בריאות נפשית לקויה; כי הערכאות הקודמות שגו בכך שלא התייחסו לדו"ח בוחן התנועה; וכן כי לא ניתן משקל לעברו התעבורתי הקל המצביע על מסוכנות נמוכה מצדו. עוד נטען כי בית המשפט שגה בכך שלא ראה בשיהוי המשיבה בהגשת כתב האישום משום עילה להשבת הרישיון; וכי יש בפסילה כדי לפגוע במשלח ידו בחברת הבנייה שבה הוא עובד.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה באתי לכלל מסקנה שדינה להידחות. מכניסתו לתוקף של תיקון מס' 8 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, על החלטה לפי סעיף 46ב לפקודת התעבורה לא מוקנה ערר שני בזכות, ועל המבקש לערור לקבל רשות לכך מבית משפט זה (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 8), התשע"א-2011, ס"ח 2284, 654; סעיף 49 לפקודת התעבורה; בש"פ 5092/11 צ'צ'לינצ'קי נ' מדינת ישראל (10.7.2011)). אמת המידה למתן רשות לערור – לרבות בבקשה שעניינה פסילת רישיון נהיגה כבענייננו – דומה במהותה למבחן המצמצם שנקבע בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), דהיינו רשות לערור תינתן רק מקום שהבקשה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת. עם זאת, ייתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה לסטות מאמת מידה זו ולהעניק רשות לערור אף בהעדר שאלה עקרונית, וזאת כאשר מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות זאת (בש"פ 4215/14 עואד נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (22.6.2014); בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (17.4.2011)). לא ראיתי כי הבקשה שלפניי באה בגדר אמת המידה האמורה. לאחר דיון מפורט בחומר הראיות, אימץ בית המשפט המחוזי את עמדת בית המשפט לתעבורה שלפיה המבקש לא עמד בנטל הרובץ לפתחו לסתור את חזקת המסוכנות הנלמדת מסעיף 46ב לפקודת התעבורה. בפרשה אחרת כבר ציינתי כי סעיף זה " קובע חזקת מסוכנות החלה על נאשמים שהיו מעורבים בתאונה שהביאה למותו של אדם,

ועליהם מוטל הנטל להפריכה" (בש"פ 8645/07 חדש נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (29.10.2007) (להלן: עניין חדש ); ראו גם בש"פ 6653/13 אליהו נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (27.10.2013)). הכרעתו של בית המשפט המחוזי מבוססת כולה על ניתוח של חומר הראיות הקונקרטי ואין היא מהווה אלא יישום של ההלכה הקיימת על נסיבות העניין הנדון. במצב דברים זה, לא קמה עילה למתן רשות לערור לבית משפט זה לפי אמות המידה האמורות.

5.

אף לא ראיתי עילה להתערב בקביעות בדבר טענת השיהוי שהעלה המבקש, שנדחתה לגופה על ידי שתי הערכאות הקודמות. אכן, ככלל על בקשת פסילת רישיון נהיגה לפי סעיף 46ב לפקודת התעבורה להיות מוגשת בתוך תקופת הפסילה המינהלית (בש"פ 6298/00 אברג'יל נ' מדינת ישראל (14.9.2000)). במקרה שלפנינו המשיבה אכן השתהתה בהגשת כתב האישום משך פרק זמן לא מבוטל של 9 חודשים שבמהלכם הוסיף המבקש להחזיק ברישיונו, ומכאן טענתו שלפיה שיהוי זה מלמד על העדר מסוכנות מצדו. דא עקא, אין בשיהוי בהגשת כתב אישום כשלעצמו כדי להכריע את הכף ויש לבחון כל מקרה לגופו בשים לב לנסיבות הקונקרטיות (בש"פ 3345/09 גבן נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (27.4.2009); להעדר התערבות במצב של שיהוי לתקופות קרובות לענייננו ראו: עניין חדש , פסקה 3; בש"פ 9437/11 אבו סלוטה נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (29.1.2012); והשוו להתערבות לאחר תקופת שיהוי ארוכה יותר, בת שנה ותשעה חודשים, בש"פ 2327/08 ליפשיץ נ' מדינת ישראל , פסקה 18 (23.3.2008)). שאלת משך השיהוי כשלעצמה אינה מכרעת, אלא היא אך בגדר שיקול בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין שעל בית המשפט לשקול. במסגרת זו יש ליתן משקל גם לשיהוי כאמור ולטעם לו, תוך שניתן לבחון, בין היתר, את השאלה אם בתקופה שבמהלכה לא הוגש כתב אישום שקטה המאשימה על שמריה, או שמא קידמה את החקירה וביצעה השלמות שונות, כבענייננו. במקרה שלפניי לא ראיתי כי האיזון שערך בית המשפט המחוזי מבסס עילה למתן רשות לערור. אף לא נעלמה מעיניי טענת המבקש בדבר הפגיעה במשלח ידו, אלא שבנסיבות שבהן עסקינן נסוגה פגיעה זו מפני אינטרס ההגנה על שלום הציבור. בצד האמור, יש לקוות כי אכן ייעשה מאמץ לסיים את ההליך במסגרת שלוש ישיבות ההוכחות הקבועות לחודשים הקרובים, כפי שציין בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.